המציאות הפוליטית בישראל קשה, אולי קשה מנשוא. לאחר שלוש מערכות בחירות מהן לא צמחה
ממשלה הגענו רק לאחרונה לממשלה שהשותפים בה מכנים אותה ממשלת חירום וממשלת אחדות. גם אם הכל נכון, שאנו אכן בתקופת חירום ובאמת דרושה אחדות, בממשלה שהוקמה אין פתרון אמתי ראוי וטוב לבעיות שקדמו להקמתה. נהפוך הוא, מאפייניה, כמעט כולם, מלמדים על עומק המשבר המנהיגותי בו מצויה מדינתנו הצעירה.
הבה נניח, ולו לרגע ולשם הדיון, שאכן הצליחו לחבור יחדיו כוחות מנוגדים שבאמת ובתמים גמרו אומר להניח בצד את המחלוקות והפערים, כדי להתגייס ובכוחות משותפים ולגשת לפתרון הבעיות השונות הרובצות לפתחינו - בריאות, כלכלה, ביטחון, חברה ועוד....
האם זו הדרך? האם החיבור הזה אכן נעשה באופן יעיל, הגון וטוב המשדר לכל אזרחי המדינה כי זו שעת רצון וכי הניצים יודעים איך לעשות שלום ביניהם (או לכל הפחות הפסקת אש) על-מנת להידרש לסוגיות בוערות? התשובה היא שלילית כמובן.
נתעלם לרגע מהמהות, שהרי כמדומני שגם קווי היסוד של הממשלה שהוקמה עושים זאת לא רע. מי יכול לתת הסבר מניח את הדעת לגודלה המפלצתי של הממשלה? מי יכול לתרץ ישיבת שלושים וחמישה שרים סביב שולחן הממשלה? מי יסביר וישכנע שעל כל אלה הכרחי שיתווספו סגני שרים לרוב? ומי יוכל לשכנע שהחוק הנורבגי נחוץ באמת וכי אינו מוסיף חטא על פשע?
גמדי בוסר
רבותי, אין מנוס מהמסקנה שהחיה המפלצתית והגדולה המכונה ממשלה, אינה אלא סידור עבודה מקיף ויסודי שכל כולו בא לעולם בגלל אנשים פוליטיים קטנים בעלי אופי נלוז ונמוך. אלה אנשים רודפי
כבוד ושררה, תאבי ממון, כוח, השפעה ותפקידים. אלה אנשים הרואים את עצמם בראש ואותנו בסוף. אלה אנשים עלובים שעיניהם טחו מראות את התמונה הכוללת ובינתם נסתרה עד כי אינם מודעים למחזה הגרוטסקי והמביש.
וכי לא ניתן היה להקים ממשלת חירום/אחדות ובה שמונה עשר שרים, תשעה מכל מחנה? התשובה העגומה היא שבמציאות האנושית שתוארה ובהיות הפוליטיקאים נמוכי קומה וחסרי עמוד שדרה מוסרי וערכי - אכן לא ניתן היה. אין יותר פשוט מזה - תנאי לאצבעות המורמות לאישור הרכב הממשלה ותחילת כהונתה היה, במקרה הזה, מתן אתנן לפוליטיקאים רבים המאיישים את הרשימות כולן. כל זה באופן חסר תקדים.
לצערנו הרב, אין צדיקים בסיפור הזה.
בנימין נתניהו נראה כמי שכבר אינו שולט בנעשה והאירועים הרבים סביבו מעבירים אותו על שיקול דעתו.
בני גנץ, אדם נעים הליכות אבל בעליל לא מוכשר להנהגה מונהג ככל הנראה על-ידי גמדי בוסר בעולם הפוליטי שחזונם וערכיהם מגיעים עד ללשכה ולרכב הצמוד בהם יזכו. אנשי הליכוד הוותיקים כמו גם הצעירים התבזו כמעט כולם עת מוכנים היו להשתתף בקרקס הזה שדומה יותר לשוק טורקי (או לסרט טורקי) עת התייצבו אצל נתניהו בתחינה, לעתים בבכי כמו ששמענו, על-מנת לזכור בפירורים מן העוגה. כמה עלוב, כמה עצוב.
מעבר לתחושות המיאוס והגועל, רבים החשים דאגה. הרי מצד האמת שום דבר לא נפתר באמת. נכון, לא תתקיימנה בחירות רביעיות בתוך חודשים ספורים אך די ברור שהתמנון השלטוני הזה לא יאריך ימים. יש לו כמה ראשים, הרבה זרועות, הרבה פטמות המעתירות שפע חומרי על שרשרת מזון העשויה מאוכלי חינם. מעל הכל ברור שלפנינו גוף מסורבל וגדול, בלי עמוד שדרה רעיוני אחד, ללא אידאולוגיה ו/או ערכים משותפים, גוף היכול רק לנגוס במשאבי המדינה הזו בלא שהוא מייצר עבורה תועלת אמתית.
העדר מצפון
שאלתי את עצמי, מה יכול לגרום לנבחרי ציבור כה רבים להיות כל כך לא רגישים לרחשי הלב בציבור? הכיצד ליבותיהם אטומים לתחושות ושכלם לא תופש את מה שהשכל הישר של כל אזרח פשוט מבין מיד? אין זאת כי אם באנשים ירודים מדובר. למען הסר ספק אבהיר שאין ככל הנראה הבדל גדול, אם בכלל, בין הפוליטיקאים שבממשלה ובקואליציה לבין אלה מהאופוזיציה. רובם ככולם עשויים מאותם חומרים שאינם מן המובחר, אם לנקוט לשון המעטה. מה אם כך מונע את חבירת אלה לתמנון המפלצתי? שנאה שאינה יודעת גבולות בצד אגו מנופח ופגוע.
איפה מקימי המדינה, מה עם חזון הנביאים, לאן נעלמה הרוח של בן-גוריון ומה היה לערכים כמו יושר, הגינות, יושרה, דוגמה אישית, הסתפקות במועט, בריחה מכבוד והכרה בייעודו הנכון של נבחר ציבור שכל ייעודו לשרת את הציבור?
האם די בשימוש בביטוי "חזירות" כדי לתאר את התופעה? כמדומני שלא. מתקיים כאן שילוב עגום וקטלני של התרחקות מערכים, העדר מצפון או מוסר, ניצחון החומר על הרוח וראיית כל אחד את עצמו כאילו הוא מרכז העולם. לא נעים לומר אבל תרבות ה"מגיע לי" עברה מהאדם הקטן ברחוב ישר לאלה המאיישים את צמרת השלטון בישראל, השתלטה על הווייתם והפכה אותם לקריקטורות זולות ודוחות של מי שאמורים להיות במעמדם ובתפקידיהם.
לו היה בידי הכוח להחליט ולבצע כי אז הייתי דואג לייצור של אלפים רבים של מראות. את אלה הייתי מציב בכל מקום בו רובץ או מתהלך מי מה"נבחרים" שידם במעל הזה. מיד עם קום "הנבחר" משנתו ייאלץ להביט על עצמו. עת ישטוף פניו ייתקל שוב בדיוקנו. במעלית שבביתו לא יוכל להימלט מהתבוננות בבבואת עצמו שכן כל המעלית תהיה מחופה במראה אחת גדולה. כך גם במכונית, גם במושב האחורי. וכך הלאה, בלשכה, בשירותים במשרד, אל מול פניו במקום מושבו בכנסת, בכל מקום אשר בו יהלך ואשר בו ישב. סמוך ובטוח אני כי לאחר זמן שאינני יודע לאמוד את משכו, יצטבר הגועל ויתיישב בתוך ההוויה עד אשר תהיה התעשתות מאשליית הכבוד שמעולם לא היה.
