ה
ממשלה החדשה בישראל רחוקה מרחק לא מבוטל מממשלה אידאלית, שיכול היה הציבור בישראל לאחל לעצמו, אחרי שלוש מערכות בחירות כושלות למדי. התהליך שעברה המדינה במהלך מערכות אלה, שיקף את שינוי תמהיל הכוחות הפוליטיים בישראל שהתגבש בשנים האחרונות וביסס, במונחים גלובליים, ארבעה ממצאים:
גוש הימין הפוליטי, גדול מגוש השמאל; ברחוב היהודי הוא גדול משמעותית ובכלל האוכלוסין גדול מעט פחות בהשפעת הרשימה הערבית המאוחדת. חולשת גוש הימין היא המחלוקת בין החוגים החרדיים לחוגים המבקשים בגדול לראות בישראל הפרדה בין דת למדינה - עניין שלטעמי איננו אפשרי במדינה יהודית אמיתית. לפיכך, יאלצו שתי הקבוצות ללמוד להידבר זו עם זו במטרה להגיע לאיזונים סבירים על בסיס של ויתורים הדדים. העקרון המנחה חייב להיות שבפרהסיה הלאומית, תהיה התרבות היהודית מערכת הנורמות המובילה, אולם לא תמנע מכל פרט או יחידה משפחתית התנהלות אישית התואמת את רצונותיהם, וממי שאינם יהודים, התנהלות התואמת את מסורותיהם המקוריות.
גוש המרכז, נותר ארגון אופורטוניסטי נזיל, שריד של המאבק הישן בין "ימין" ל"שמאל" חברתיים. סביר בעיני שלאור תוצאות הבחירות והתפרקות מחנה "השמאל", ייעשה על ידו מאמץ גדול לשיקום עצמי, אולם לא צפוי שמאמץ זה יחזיר על-כנה את המציאות הקודמת, בה "ימין" ו"שמאל" היו כוחות פוליטיים חלופיים. גוש זה יתפח וידעך לסירוגין, כפונקצייה של שינויים זמניים בנושאי-מחלוקת פוליטיים-אידאולוגיים. הנושא הראשון והמיידי יהיה החלת החוק הישראלי באיו"ש, והנושא השני - חוק הלאום. לנוכח ציפיות בחוגים שונים ובכללם הדרוזים, שחוק הלאום יעבור רוויזיה שתתאים לתפיסת "מדינת כל אזרחיה". להערכתי, לא תהיה רוויזיה כזו והחוגים המצפים לה, ילמדו לחיות עם המצב הקיים, עם תיקונים ראויים בחוקי זכויות האדם, שיבססו את השוויון האישי בין כלל האזרחים, מבלי לפגוע בזכות הלאומית הבלעדית של העם היהודי על ארץ-ישראל ומדינת-ישראל.
הכרעות מדיניות מתחייבות במספר נושאים מרכזיים: הסיפוח באיו"ש, היחסים עם הרשפ"ת, ירדן והמיעוט הערבי בישראל והיערכות משלימה המתבקשת מנושאים אלה מול המרחב המזרח-תיכוני כולו. מובן, שנושאים אלה יושפעו בראש וראשונה מהשאלה מי ישב ב"בית הלבן", ומה ובאילו תנאים תפעל ישראל, כל עוד ברור שמוביל המדיניות האמריקנית כלפיה הוא הנשיא טראמפ. בנושאים אלה לחלקי ממשלת החירום הדו-ראשית עמדות שונות שלא לומר מנוגדות. לכן, ואם יתברר שהסכם הקואליציה אינו מספיק ברור או אינו מספיק חזק בכדי לשאת את התחייבות גוש הימין ונתניהו בבחירות, או שיהיה ניסיון להתערבות משפטית בהליכי הממשל בנושאי חוץ וביטחון, עשוי הדבר להוביל לשינויים גם בשאלות היחסים בין זרועות הממשל מבית. מכאן קצרה הדרך להתפרקות הקואליציה והליכה לבחירות חדשות.
הקורונה והמשבר הכלכלי הם שני נושאי הפנים הכבדים ביותר, אך אינם בלעדיים. מצד אחד הושג איזון מרשים במניעת התפשטות המגיפה, אולם מן הצד השני אנו רחוקים עדיין מחיסון ותרופה למגפה. בשלב זה, איש אינו יכול לחזות אם תהליכי פתיחת המשק הנעשים עתה בקצב גובר והולך, לא יובילו להתפרצות חוזרת של המגיפה, ובעקבותיה למכה כלכלית חדשה וחמורה אף יותר. חילופי הגברי במשרדי הבריאות, האוצר והכלכלה, בשילוב עם לחץ ציבורי ותקשורתי פופוליסטי ואינטרסנטי, מביאים את תהליך פתיחת המשק, מזהיר ומתון למהיר מדי והרפתקני.
עם כל ההבנה לצורך בפתיחת המשק למיזעור מהיר של הנזקים הכלכליים, ריבוי אירועים שהשליטה הממלכתית עליהם מוגבלת, מאוד מסוכן; אני דוגל כאן בדרך המתונה והזהירה. אירוע הקורונה סיפק נסיבות-אמת מגוונות לבחינת דרכי ההתמודדות הלאומית עם משברים חברתיים-כלכליים כוללים. חובה על ישראל למצות את הלקחים ולהתארגן בכל המערכים הלאומיים בהקדם. אני סבור שעניין זה אינו זוכה לתשומת-הלב הראויה מצד שני חלקיה של הממשלה "המפלצתית" הנוכחית. ככול שממשלה זו עדיפה על הליכה לבחירות רביעיות,
1 קביעה זו ממשית רק אם תצדיק במעשיה את ממדיה.
הבעיה הגדולה של המשק איננו הגירעון התקציבי, אלא מהירות ואיכות שיקומו. ההחלטות החשובות ביותר הן: תיעדוף ענפים, ניתוב תמיכות ממשלתיות וזמינותן לנצרכים, הרגעת מרבית הציבור על-ידי ייעול ופישוט תהליכי העמדת הסיוע לרשותו "ויד רחבה" אבל רציונלית בהחלטות מה להקצות ולמי. אסור להנשים ענפים ותחומי-פעילות שאין או לא היה להם "משפט קיום" גם לפני הקורונה. במיוחד אמורים הדברים לגבי המגזר הציבורי, שכולו מתוקצב ע"ח הציבור, אך לא בהכרח נחוץ לו. במציאות של אבטלה זמנית (אי הגעה לעבודה מטעמים של הנהגת ההסדרים הרפואיים הדרושים או התארגנות משקית גלובלית חדשה) על-רקע ההשפעות הגלובליות של הקורונה - המשק ישתקם לאט יותר ופחות טוב, אם הזדמנות זו תוחמץ. משבר הקורונה העמיד במבחן מספר גדול של תהליכים וכלי-ניהול וביצוע ובכללם: עבודה מרחוק, שירות שילוח מנקודה לנקודה, לימוד מרחוק, פיתוחים מואצים של כלים ממוחשבים ורובוטיים, קיצור זמני-פעולה באמצעות טיוב תהליכים, מבנה תקני ונהלי עבודה במערכות הציבוריות, תכלול בניהול משברי ועוד. כל אלה טובים גם אחרי המשבר ואפשר לקבוע ששיטות והטכנולוגיות החדישות עושות זאת מצויין.
נראה שבעוד שבשאלות הפנים, למעט בנושא תיחום הפעולות בין זרועות הממשל ויעילות ואיכות השירות הציבורי, קיימת בממשלה תמימות דעים רחבה, בנושאי אי-ההסכמה הפערים גדולים ואני צופה בהם ויכוחים נוקבים ומשברים בלתי מבוטלים, עד כדי פירוק הקואליציה והממשלה. בנושאי החוץ והביטחון, המצב שונה בתכלית. שונות זו מוצאת ביטוי בדברי פרשנים ו"בניירות עבודה" שמפרסמים חדשים לבקרים מכוני מחקר, שתפקידם העיקרי הוא "לפמפם" את דעת הקהל בעמדות שהם, חבריהם, תומכיהם ומממניהם מעדיפים.
דעות אלה מנוגדות לעמדות הימין המדיני ולעמדות שעליהן התחייב ראש הממשלה נתניהו לפני הבחירות. ספק בעיני אם הניסוחים בהסכם הקואליציה יספיקו בנושאים אלה.
בשאלות מדיניות החוץ אני צופה עימות חריף בחודשים הקרובים לרבות
ניסיונות הכשלה של מתנגדי הסיפוח, לרבות גיוס תמיכה בינלאומית למניעתה. הקולות שמשמיעים המלך עבדאללה ואבו מאזן, גובלים באיום וחבלה בהסכמים קיימים ומהווים הם חלק ממסע הנגד המשותף. הוא הדין גם בדברים שהשמיע אמש
ג'ו ביידן, המועמד הדמוקרטי המוביל לנשיאות בארה"ב בבחירות 2020, במפגש עם יהודים מהשמאל האמריקני. הסיפוח הוא ההזדמנות האחרונה לזמן ממושך מאוד, אם לא בכלל, לקדם תהליך שיעמוד במבחן קרוב לזה שהתווה בשעתו
מנחם בגין בתוכנית האוטונומיה, כאשר חתם על הסכם השלום עם מצריים. אין משפט קיום להקמת מדינה פלשתינית בגבולות שעליהם מדבר אבו מאזן והוא עצמו אינו מסוגל לשום דבר אחר. צרכי הביטחון וההגנה על גבול המזרח מחייבים שליטה מלאה בשטחי איו"ש. המלך עבדאללה מתגלה כידיד מפוקפק, שספק אם אפשר יהיה לסמוך עליו בעימות אזורי כולל. לכן, על ישראל לחזור במענה לדברי אבו מאזן ועל יסוד תוכנית האוטונומיה, לעמדות המוצא של הצהרת בלפור.
2 אף-על-פי שהצהרת בלפור לא הבטיחה לערביי ארץ-ישראל ("פלשתינה" דאז) עצמאות וריבונות, ישראל קיבלה את הקמת ממלכת ירדן, השלימה עימה (ויתור עצום!) ותהיה מוכנה להכיר גם במבנה מדיני ירדני-פלשתיני מוסכם, שיהיה מבוסס על ריבונות ישראלית בא"י המערבית, ריבונות ירדנית בא"י המזרחית ואזרחות ירדנית לפלשתינים שישבו באוטונומיה או אוטונומיות שיתקיימו בתחומי איו"ש; כאשר הטריטוריה בריבונות ישראל והתושבים הם אזרחי המדינה הירדנית-פלשתינית. רצועת עזה, נפרדת.
מבחינת הזיקה הלאומית ההיסטורית ושיקולי הביטחון הלאומי של ישראל, לא ייתכן הסדר משותף אחר, ואם לא יאותו ירדן והפלשתינים להסדר ברוח דברים אלה, תספח ישראל את איו"ש כולה לאלתר ותקים בעצמה את האוטונומיות הללו, בשת"פ והדברות עם התושבים המקומיים. זו ההכרעה הנדרשת לפני נובמבר 2020 וזהו מבחנם העליון של נתניהו ושל ממשלה זו. 