בפרשת השבוע שלנו - פרשת "במדבר" - חוזרת ונשנית שלוש פעמים ההוראה הקשה האומרת "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמַת" - בפרק א' פסוק נ"א, בפרק ג' פסוק י' ובאותו פרק גם בפסוק ל"ח. נראה, שההוראה להמית את הזר המתקרב היא בנפשו של הדובר, כי אחרת לא ניתן להסביר איך באותה פרשה בסמיכות רבה ישנה חזרה מודגשת על אותה הוראה "יוּמַת" שלוש פעמים. וביתר חומרה היא חוזרת ונשנית גם במקומות נוספים מחוץ לפרשה בספר "במדבר", כמו: בפרק י"ז פסוק כ"ז ובפרק י"ח פסוק ז', שם חוזרת ההוראה לְהָמִית את הזר המתקרב למקום הקדוש.
קשה לי לקבל, שפגיעה בקדושת החיים - לקטול את חייו של אדם חוטא - היא אמצעי להענשה, כשהחטא הוא מעידה במישור הריטואלי.
אני מוכן להסכים עם מתן עונש מוות, אם אדם רצח. אני שולל קטילת חיי אדם על אי-עמידה בכללי הטקס הדתי.
אנחנו נקרא השבת את פרשת "במדבר". נחזור ונשנה שלוש פעמים תוך כדי קריאת הפרשה את ההוראה המחייבת להמית זר המתקרב לקודש הקודשים. זאת שבוע אחד לפני חג שבועות, בו גולת הכותרת במגילה אותה נקרא - מגילת "רות" - מתייחסת
לקרבתה של אישה זָרָה לקודש הקודשים של החיים, ועד כמה הַזָּרָה היא זו שעשויה לתרום לחיינו ולחלץ את נעמי, בת עמנו, מוכת השכול, ואותה זָרָה תהיה הסבתא רבתא של מי שעתיד להיות המלך הראשון בישראל.
קשה לי לקבל, שפסו כל האמצעים החינוכיים, ונותר רק אמצעי יחידי והוא הפגיעה בקדושת החיים - "יוּמַת", יומת הזר המתקרב למקום הקדוש. אני נותרתי עם המשאלה, שיתקרבו הזרים, שירבו להתקרב וימשיכו להתקרב למשכנו של ארון הספרים היהודי, למשכנו של ארון הספרים שנתן את השבת לעובד, לארון הספרים הַמְּקַדֵּשׁ את החיים בדיבר "לֹא תִּרְצַח", מקדש את המשפחה בדיבר המחייב "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", מקדש את הקניין של האדם בדיבר "לֹא תִגְנֹב".
אני מצר על המוות ככלי תגובה ראשוני למי שמעד במישוריות הריטואלית, וזאת במיוחד שאני צמא להתקרבות ולהפריה ההדדית בין התרבויות של העמים.
