דומה ששיאו של משבר קורונה כבר מאחורינו ואט אט רואים סימני התאוששות וחזרה לשגרה מסוימת של המשק. סוג של שגרה כזו שלדעת רבים עוד תלווה אותנו בחודשים הקרובים. לצד המסקנות והלקחים מהמשבר, כדאי לתת את הדעת על שיעור חשוב שקיבלנו העובדים הסוציאליים, בתקופה זו. אנו העובדים הסוציאליים ברחבי הארץ נדרשנו לעמוד בחזית ולהוות דוגמה אישית בסיוע לאוכלוסיות במגוון תחומים. עשינו זאת במסירות אין קץ ובתחושת שליחות אמיתית. כמו צוותי הרפואה, כוחות הביטחון, אנשי החינוך, פיקוד העורף, מתנדבים וכל העוסקים במלאכה, עבדנו שעות על גבי שעות כדי לעשות את תפקידנו בצורה הטובה ביותר ולשביעות רצון הפונים.
אלא שלצד התפקוד המקצועי המלא, תחושת חמיצות קשה ליוותה אותנו באותה עת. עובדים סוציאליים רבים בארץ מחו על ההתעלמות הכמעט מוחלטת של המדינה מעובדי הרווחה והעובדים הסוציאליים, בה בעת שקולגות ועמיתים מארגוני חירום אחרים מקבלים חיבוק ויחס מחבק לעבודתם. יובהר כי אין במאמר זה כדי להוריד במאומה מהעבודה של השותפים, הגם שעבדנו יחד למען המטרה. אלא שאי אפשר היה להתנתק מהתחושה הקשה שסחבנו איתנו הביתה על כך שלא סופרים, לא מעריכים מספיק או כל מילה אחרת שתבחרו, בכל הסיפור הזה.
זמן קצר בתוך האירוע, נערכו קמפיינים תקשורתיים מתוך תחושת הזדהות והערכה, שביקשו להודות לכוחותינו. שלטי חוצות וכרזות המוקירים ומעריכים את תרומתם של צוותי הרפואה נתלו ברחובות, יוזמות ברשתות החברתיות קראו לאזרחים להוציא מהבוידעם את מדי הצבא ולהצטלם איתם כהוקרה לחיילי צה"ל, תשדירי חסות עלו בטלוויזיה, דגלי ארגונים הורמו אל על ועוד ועוד מחוות המחממות את הלב. בל נשכח את המטס המיוחד של חיל-האוויר ביום העצמאות. כן, ביום חגנו הלאומי, מטס מיוחד של חיל-האוויר ערך תמרונים מעל בתי החולים במדינה כהוקרה לצוותים הרפואיים. פנטסטי.
אבל, תתפלאו לשמוע, במערך החירום גם אנחנו היינו. עובדי הרווחה והעובדים הסוציאליים. אלה שנוהגים לומר עליהם שעושים עבודת קודש. גם לנו היה חלק ותרומה במערך החירום. אך לעזאזל, מה איתנו? מה עם סקטור שלם שלא נראה ולא נשמע? כן, אלה העובדים השקופים שמשך שנים המדינה לא סופרת אותם, מעמדם המקצועי נמוך, על שכרם אין צורך לדבר. הם לרוב לא יודעים להיאבק על זכויות המגיעות להם ואין להם לובי או שדולה בכנסת שתנסה לסייע. לזה קוראים תודעה ציבורית ובקרב על התודעה הציבורית נכנענו ללא תנאי. וכשאלה נתוני הפתיחה, בכניסה למצב חירום כמו משבר קורונה, אז מה לנו כי נלין?
ההתעוררות שלנו הגיעה בשלב מאוחר יותר של המשבר, כשכבר השיא היה מאחורינו. לאט-לאט חלחלה ההבנה שצריך לעבור ממגננה למתקפה ולצאת בקמפיין פרסומי שיציג לאזרחי ישראל את עבודתם של העובדים השקופים. "בניין עיריית תל אביב-יפו הואר הערב כהוקרה לצוותי הרווחה והעובדים הסוציאליים" זעקה כותרת של פוסט בפייסבוק, שאם תרצו, סיפרה את הסיפור העגום שלנו. זה כאמור, היה מעט מידי ומאוחר מידי. הדברים צריכים להיאמר.
המשבר הנוכחי היה הזדמנות מצוינת למנף את מעמדם וקרנם של עובדי הרווחה והעובדים הסוציאליים ובזמן אמת נכנענו ללא תנאי. נכנענו לעבודה האינטנסיבית, לשחיקה, לייאוש, לאובדן הדרך. בימים אלו נכנס ח"כ
איציק שמולי לתפקיד שר רווחה חדש למשרד. הכל תולים בו תקוות לשינוי. אולי כניסתו תביא בקרבנו רוח חדשה ותקווה לעתיד טוב יותר. הלוואי. המאבק בתודעה הציבורית הוא מאבק יומיומי וקריטי לשיפור המעמד והתדמית שלנו. עד שלא נפנים את זה בעצמנו, שום דבר לא ישתנה.
