ביום חמישי האחרון - ערב "יום ירושלים", ישבתי באוטובוס שנסע בין בית שמש לירושלים, ומאחד מערוצי הרדיו בקע קולה של אישה מסורתית שדיברה בפאתוס על ילדותה ועל הימים שהשם ירושלים היה עבור כל יהודי ערך של קדושה. היא סיפרה כיצד הזכרת השם הזה העבירה רטט בכול שומע, שסיפר על גלויות שלמות בעבר, שלשמע השם ירושלים היו השומעים שם נעצרים מכול מלאכה ושיחה, ובעיניים דומעות היו משתתקים.
הגב' הזו סיימה באנחות של כאב על כך שהיום השם ירושלים הוא עוד שם של עיר רגילה, וחלק מהציבור היהודי אפילו מעדיף להתנער מהשם העירוני הזה לטובת ערים אחרות, שאין להם שום מטען רגשי והיסטורי. אין ספק שדברייה של הגברת הזו, בתוספת הפאתוס שלה, הדהדו בקרב כל שומע, וגם בקרבי. הסיפור הזה הוא עצוב מאוד, וגם נכון. אז, כיצד הגענו עד הלום?
קדושתה של ירושלים
אבל זה מקביל בדיוק למוצר איכותי שהתהילה שלו ירדה לאחר שממוצר טבעי הוא הפך למשהו חדור מלאכותיות זולה. "של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה דורך עליו קודש הוא". משפט זה נאמר על-ידי ה' למשה רבנו במעמד הסנה הבוער שלא אוכל. מרגע כיבושה של ירושלים על-ידי דוד המלך, ובסיום תקופת שלטון היבוסי, הפכה ירושלים לבירת ישראל. "בירת ישראל" הייתה משמעות המילים רק קודש ולא חול. מה שהיה מותר בחולין בערים אחרים בארץ ישראל נאסר בירושלים. בנייתו של בית המקדש בימי המלך שלמה, העלתה את חשיבותה הרוחנית של בירת ישראל. לימים, בימי מלכי בית דוד בממלכת יהודה, הרי שכול סטייה מעבודת והנהגות קודש זעזעה את ירושלים עצמה ואת מלכות יהודה בכלל.
מנגד, כשביהודה שלטו מלכים צדיקים מבית דוד כמו יהושפט, חזקיהו ויאשיהו הרי שהקודש שם היה בכול מקום, ממקום המקדש ועד לחצר הפרטית הקטנה והפשוטה ביותר בעיר. בעולם האלילי הקדום ידעו היטב כי ירושלים הוא שמה של העיר, שהכנסת פסלים לתוכה, מרעידה את אמות הסיפים. בימים שבין חורבן הבית הראשון לחזרת גולי בבל, ואח"כ הקמת הבית השני, עמדה העיר הזו בשיממונה כי טוב היה ליהודים שעיר זו לא תתקיים מאשר, חס ושלום, יהיו בתוכה מרכזי טומאה ואלילות. הגולים שהגיעו מבבל, בראשות עזרא הסופר, ואח"כ גם בסיוע נחמיה, בנו את ירושלים על יסודות יהודיים דתיים ודחו את ההתמזגות עם עמי הארץ ועם היהודים שהתבוללו בנתיים.
בנייתו של הבית השני, ולימים קיומו, נבנו על היסוד הדתי ועל הקדושה בלבד. הפרושים התנגדו לכול עצמאות יהודית עד בוא המשיח, כולל לממלכת החשמונאים שקמה לימים, אבל תמכו בהתקוממות של המכבים בלבד נגד השלטון ההלניסטי הזר, עד לשחרורו של בית המקדש, וזאת משום היסודות היוונים וההלניסטים שהשתלטו עליו, בימי אנטיוכוס אפיפנס הרביעי. גם בימי הרומאים המשיכה מסירות הנפש היהודית לטובת היותה של ירושלים קדושה ומקודשת. על-אף שהכהונה הגדולה החלה להימכר היא הייתה בכול זאת מבוצעת על-ידי הכוהנים הגדולים על-פי המסורת היהודית, ולא למשל כמו שיזון ומנלאוס, המומרים ההלניסטים, עשו זאת בימי שלטון הסלווקים בירושלים.
בימי הרומאים לא חששו היהודים למסור את נפשותיהם נגד כל הצבת פסל בהיכל הקודש או, חס ושלום, הקרבת חזיר בבית המקדש. כך הם נלחמו גם בהורדוס, למרות שהלה שיפץ את בית המקדש ופארו, משום שהורדוס גם הכניס הלניזצייה של משחקי ספורט לעיר הקדושה, ובנה גימנסיות בירושלים. כך גם עמדו היהודים לבצע מרד נגד הקיסר הרומי קיוס קליגולה על רצונו להכניס לירושלים ולמקדש את פיסלו. כבר בימי שמעון הצדיק, בראשית ימי הבית השני, לא נרתעו ראשי העם להתנגד להכנסת פסלו של אלכסנדר הגדול לתוכה.
ואילו בגלל חילולי הקודש (רציחות, מעשי תועבה בנשים, גזל מזון והתעמרות בתושבי העיר) בירושלים על-ידי הקנאים - על שלוש מנהיגיהם (אלעזר הקנאי, יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא) העדיף רבן יוחנן בן זכאי למסור את עצמו לרומאים מאשר להמשיך לצדד בקיומה של ירושלים במתכונתה הבריונית והמופקרת. קדושת ירושלים עמדה תמיד מעל לכול. כיבושה של ירושלים על-ידיהרומאים, לאחר חורבן הבית השני, הביאה לתקופות חדשות, תקופות שבהן הישוב היהודי נעלם לגמרי ממנה, ולימים גם משחזר הוא היה מדולל.
בין ימי רומי לסוף ימי הטורקים
ירושלים החלה, לאחר החורבן השני, בניסיון "הסבה" לעיר אלילית ששמה "אילייה קפיטולינה". הרומאים, שהחלו בכיוון שמד דתי מוחלט נגד היהדות, לא חפצו עוד בניסיונות של "אינטגרציה". "אינטגרציה" בלשון הפוליטית היוונית והרומאית הייתה להפוך את השכנים להלניסטים בעצמם, ומאות שנים הוכיחו לרומאים שהיהודים, בגלל דתם, אינם אלה שיהפכו ל"בני התרבות" של אירופה. ניסיונות הלחימה ההירואים של הדת היהודית לשימור קדושת ירושלים, לצד כישלון החיים ה"אינטגרטיביים" ב"פוליס" היווניות של ארץ ישראל וסביבתה (כמו בית שאן - סקיתיפוליס, רבת עמון - פילדלפיה, אשקלון, קיסריה ועוד) ומצרים (אלכסנדריה), הוכיחו כי כל ניסיון "אינטגרטיבי" נוסף נועד אף הוא לכישלון.
לפיכך נמנעה מהיהודים הכניסה לירושלים. כך, במשך מאות שנים, היהודים פשוט לא חיו בירושלים, אך מנגד הרי שחוסר קדושתה של ירושלים לא נתלה בעוון של יהודים, שלא עוללו בה טומאה, ומנגד הם היו מנועים מלהגן על קדושתה. הכותל המערבי כוסה בערימות זבל, בפקודת הרומאים, ואילו הבזנטים והצלבנים המשיכו בקו הזה. כיבושה של ירושלים על-ידי המוסלמים, בראשותו של צלח א-דין, החזירה לעיר את היהודים לאחר שהכובש המוסלמי הורה על כך. מאז ועד סוף המאה ה-19 הפכה ירושלים לעיר עם עבר, אבל די שוממה בהווה. מנגד, הסערות התרבותיות סביב שבירת קדושתה נעלמו.
לצד היהודים המעטים שחיו שם, באורח חיים דתי לחלוטין, נמנעה תרבות הפריצות וההפקרות ממערב להיכנס. המוסלמים שלטו ביד רמה בנעשה ואילו הנוצרים שחיו שם חיו סביב הכנסיות והמנזרים, גם הם בני תרבות דתית. הבעיה החלה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, אך בעיקר הבעיה הפכה לקריטית לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים. פסוק בספר זכריה, פרק ב', פסוק ג', מגדיר היטב את מה שקרה לעיר הזו, מבחינה דתית ומבחינת ההשקפה הדתית-יהודית: "ויאמר ה' אל השטן יגער בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים כאוד מוצל מאש".
חז"ל מפרשים את הפסוק ככעסו של ה' על אלה המנצלים את קדושת ירושלים ואת ההילה היהודית-דתית שלה להשתמש בכך למטרות נלוזות ואנטי דתיות, שהרי מעשה שטן הוא. מסתבר שמיום עליית הישוב היישוב החדש, זה של חילוני
התנועה הציונית מאירופה, הרי שהפסוק הזה החל לחיות. זו הייתה פעם ראשונה שיהודים חילוניים ואנטי דתיים ממש תפסו עוז לנסות ולכבוש את דמותה של ירושלים בשם היהדות והתנ"ך, ומגד להתכוון בעצם לפרוק ממנה את קדושתה. חלוצי הקו הזה היו מיכל פינס, הרצל בעצמו (שהגיע לעיר למפגש עם קיסר גרמניה, וילהאם ה-2, בחילול שבת לצד קבוצה מאנשיו, ואף ניסה לעלות להר-הבית, שעד אז הרבנים הדתיים אסרו על יהודים לעלות לשם), אליעזר בן יהודה, בנו איתמר ואחרים.
בירושלים של שלהי ימי הטורקים בארץ ישראל החלו להיבנות איים חילוניים עם מרכזי תרבות וחינוך שכוונו כנגד קדושת העיר אך לא ויתרו על המילה "קדושה", אלא כיוונו אותה למה שתמיד בירושלים נקרא "טומאה". זו הייתה ההתחלה של ניסיון להכניס למוצר טבעי יסודיים מלאכותיים, שלימים יורידו את ערכו. בעוד שהמתייוונים ודומיהם הצהירו בשעתו בגלוי על רצונם בעיר רגילה ולא בעיר קדושה, הרי שהציונים פסחו על שני הסעיפים ודיברו על "חדש ימינו כקדם", אבל לא התכוונו לימי דוד ושלמה המלכים אלא לימי אנטיוכוס אפיפנס ו"אילייה קפיטולינה". מנגד, הרי שהישוב הישן - אשכנזים וספרדים כאחד, נלחמו כנגד הרעיון החדש.
לשיאה הגיעה פרשת אליעזר בן יהודה, שקרא לערוך מרד בחנוכה נגד הטורקים ולהשליט בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט שלטון מערבי-אירופי. רבני הישוב הישן - ה"ראשון לציון", ה"ישא ברכה", והרב שמואל סלנט, מסרו את בן יהודה לשלטונות הטורקיים. הישוב הישן התנגד לבניית מוסדות החינוך החילוניים, וכבר בסוף המאה ה-19 סילק המהרי"ל דיסקין, מקרב הישוב הדתי בירושלים, את מיכל פינס, שניסה להקים ביה"ס "דתי" עם לימודי חול. עד למלחמת העולם הראשונה הצליחו ראשי הישוב הישן לצמצם את כניסת והשפעת החילוניות והציונות בירושלים. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוחרפה המחלוקת, וזאת לאחר שההשפעה הציונית-חילונית גדלה עד שהפכה לדומיננטית, עד להקמת מדינת ישראל.
ירושלים האחרת
לפני ואחרי הקמת המדינה הפכה ירושלים לא עוד לעיר של קדושה, שהיהודים מגלים מסירות נפש לגרש ממנה כל טומאה וכול דרך חיים אנטי יהודית-דתית. השנים החדשות הפכו את המושג "עיר יהודית" למושג נכרי לחלוטין. קרבות על פתיחת בריכה מעורבת לנשים ולגברים המשיכו בהפיכת ירושלים למרכז הוללות קטן, אך דמוי ערים חילוניות ונכריות אחרות. ומעל לכול הספורט היווני העתיק חגג בה, וירושלים הקדושה הפכה למרכז אלילת הכדורגל ששמה "בית"ר ירושלים", ולימים אלילת כדורסל ששמה "הפועל ירושלים". השבת חוללה ומחוללת שתי והערב.
את המלחמה על קדושתה של ירושלים החליפה מלחמה נכרית-לאומנית רגילה, הפיכת הכיבוש הישראלי של 1967 לעיקר העניין ה"ירושלמי", ולא עוד כעיקר של קדושה. הכיפות הסרוגות, שהיו אמורים להשתתף במלחמת הדת של ירושלים, הדגישו ומדגישים רק את עניין כיבושה מידי הערבים ואת המשך הפיכתה לעיר נכרית. את הר-הבית חפצים הכוחות הלאומנים היהודים-חילוניים לחלל ולהופכו לעוד מתחם של מכירת מזכרות, ארכיאולוגיה פראית ואנטי דתית, ביקורי תיירים ותיירות לא צנועים ואילו את הכותל המערבי הקדוש מנסות לכבוש הנשים הרפורמיות, כנגד כל ההלכה היהודית, שהייתה תמיד נר לרגלי היהדות.
לא לחינם התנגד הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, בשנת 1921, להעברת הכותל המערבי לבעלות "הרבנות הראשית לישראל", תחת "הוועד הלאומי", ובמקום זאת הוא דרש להשאיר את הכותל המערבי בידי ה"וואקף" המוסלמי. המסמכים על דבריו שרירים וקיים, ובשנת 1924 הוא אף חתם על הסכם עם המשפחה האשמית בעניין זה. מעללי הבית"רים הרוויזיוניסטים, בימי תשעה באב, מדי שנה בשנה, הפכו את הכותל המערבי לבימה פשיסטית, כשביום הצום הקדוש הזה מגיעים הציונים מימין ומחללים אותו בשתיית ה"גזוז" המפורסמת. לא לחינם כינו הערבים את אותם ימי תשעה באב בכינוי: "עיד אל גזוז". וכאן אני חוזר שוב לאותה אישה ששמעתיה מאוכזבת בתוכנית הרדיו ששמעתיה, בנוסעי באוטובוס שבין עירי בית שמש לירושלים שלנו, שתמיד עבורנו תישאר קדושה עד שתשוחרר סופית, לעלות על דרך המלך דוד.
שיברו של חלום
אותה אישה, כמו רבים ורבות אחרים ואחרות, חיה בעולם הדמיון הציוני-חילוני שמאמין שקדושת ירושלים היא בעצם הניסיון להפוך אותה לתל אביב השנייה. אצל הגברת הזו, כמו אצל רבים אחרים, עדיין קיימת ירושלים הקדושה, שאבות אבותינו ערגו אליה גם בימים שהישוב היהודי בה היה קטן אך קדוש ושעלייה היא קוננה בתוכנית הרדיו, אך אותה ירושלים היסטורית קיימת בליבם של הללו גם בדמות הריקנית של בית"ר ירושלים ושל הפאבים של המלך גורג' ושכונת תלפיות. מים ושמן אינם דבר אחד אלא שני משקאות שונים שמבטלים זה את זה כשמערבבים אותם יחדיו.
וכך גם ירושלים של הקדושה והתורה שאיננה אותה ירושלים של כדורגל חולני עם אוהדים אלימים ושל נכרים מכול העולם הבאים להושיע את הכדורסל בעיר. ירושלים, שכול המסר שלה הוא כיבוש הערבים, לא יכולה להיכנס עוד לחיי חצי מתושבי מדינת ישראל היהודים החילוניים, שאינם לאומנים קיצוניים. כיבוש שועפת וקלנדיה אינם החזרת הקדושה לירושלים, ואין שום סיבה לראות בכיבוש הזה גורם הרואי. ירושלים של בית"ר בכדורגל ושל הפועל בכדורסל, עם כמה מועדונים מפוקפקים, איננה יכולה להיות "ירושלים שלי" עבור היהדות החרדית, על הפלגים היותר ניציים שלה. ולכן לא פלא הוא ש"יום ירושלים" נותר היום של מפלגת "ימינה" הקטנה עם הפלג הימני של הליכוד, ואילו חצי מהציבור החילוני, וכול הציבור החרדי, אינם רואים ב"יום ירושלים" את החג שלהם.
