במשך שנים הייתה גישתה של סין כלפי העולם – סבלנות, אסטרטגיה, התמקדות בטווח הארוך – מקור דאגה ובה בעת מקור הרגעה לעולם המערבי. הקורונה היא אירוע פוקח עיניים, סבור ניק טימותי בדיילי טלגרף. סין הסתירה את נתוני המגיפה, השתיקה רופאים ושיקרה לעולם ובמיוחד לארגון הבריאות העולמי, שהיא עצמה עמדה מאחורי בחירתו של העומד בראשו.
התנהגות זו הוחמרה על-ידי תגובתה של בייג'ינג לביקורת העולמית. היא החלה במסע דיסאינפורמציה, בטענה שמקורו של הנגיף בארה"ב, וייחסה גזענות ואימפריאליזם למי שהאשימו אותה. כאשר קראה אוסטרליה לחקור את מקורות הקורונה, הגיבה סין בהטלת מכסים של 80% כמעט על כל הייבוא ממנה. כאשר שגרירי
האיחוד האירופי ביקשו לפרסם מאמר ב"צ'יינה דיילי", משרד החוץ צנזר אותו.
תגובתה של סין לקורונה מלמדת שמדובר במשטר בריוני מבית ומניפולטיבי מחוצה לו, טוען טימותי. משטר העוסק ברדיפת אזרחיו, במתן הלוואות שיהפכו מדינות לנתונות לחסדו, בניצול לרעה של הסחר הבינלאומי ובשימוש בטכנולוגיה כדי לחדור למשקים ומערכות הגנה. אבל הקורונה מלמדת עוד משהו: המסכה נופלת מעל פניה של סין. היא העמידה פנים ידידותיות; כעת ברור מהו אופיה האמיתי. בעוד העולם נאבק בנגיף, סין הרחיבה את אחיזתה בים סין הדרומי, נכנסה לעימות גבולות עם הודו, הטביעה ספינת דיג של וייטנאם, איימה להפיל מטוס של טייוואן וכעת פועלת להידוק שליטתה בהונג-קונג.
קונגרס המפלגה עומד לסיים השבוע בפועל את מדיניות "מדינה אחת, שתי שיטות" הנוהגת בהונג-קונג מאז חזרה לידי סין ב-1997. באותה עת התחייבה סין לשמר במשך 50 שנה את העצמאות המשפטית, הכלכלה הקפיטליסטית, זכויות האזרח והאוטונומיה השלטונית של הונג-קונג. כעת היא מתכוונת ליטול לידיה את החקיקה הנוגעת לבטחונה של הונג-קונג, תוך הטלת עונשים כבדים על "שיתוף פעולה עם כוחות פוליטיים זרים". זוהי הפרה בוטה של ההסכם עם בריטניה שקיבל את אישור האו"ם.
מדוע הנשיא שי ג'ינפינג מרשה זאת לעצמו? הסבר אפשרי אחד הוא שמדובר בפאניקה מפני תוצאות הקורונה, ושי מחפש דרכים להשיב את בטחונו העצמי ולהפגין את עצמו בפני נתיניו. הסבר טוב יותר הוא שמדובר בהחלטה מחושבת להיות יותר אסרטיביים בזירה הבינלאומית. המשק הסיני עשוי להיות בעוד עשר שנים הגדול בעולם; השנה היא הגדילה את תקציב הביטחון ב-9%; סין משקיעה 1.4 טריליון דולר בטכנולוגיה מתקדמת עד 2025; היא בוחנת את האפשרות להפוך את היואן למטבע הדיגיטלי של העולם.
בלי קשר לתשובה הנכונה, ברור שהתפיסות הישנות של העולם לגבי סין שוב אינן תקפות – טוען טימותי. שי כבר הפך למעשה את עצמו לנשיא לכל ימי חייו, והכריז ש"התקדמות היסטורית גדולה תמיד באה אחרי אסונות משמעותיים". מבחינת סין, משמעותה של התקדמות כזאת היא הדחתה של ארה"ב ממעמד המעצמה המובילה בעולם והרס הסדר העולמי המונהג בידי המערב. הסכנה שוב איננה אפשרות רחוקה; היא נמצאת כאן ועכשיו. כאשר הוא ניצב יחדיו, המערב חזק די הצורך כדי להגן על ערכיו והאינטרסים שלו – אך יש צורך במנהיגות ובנחישות כדי לעשות זאת. המערב חייב לשנות במהירות את גישתו כלפי סין.