טענות הכזב של תומכי נתניהו

מי משתמש ביודעין בטענות כוזבות, שלא לומר שקריות? או מי שאינו יודע להבדיל בין אמת לשקר, או מי שלא אכפת לו מן ההבדל בין אמת לשקר, או מי שמבין שהאמת איננה משרתת אותו. חגי סגל, העורך הראשי של מקור ראשון, עיתונאי מבריק ומשכיל, אינו חשוד בעיני שהוא משתייך לשתי הקבוצות הראשונות. לכן, בדרך האלמינציה, עלינו לומר שהוא שייך לקבוצה השלישית - לפחות על-פי מאמרו בסוף השבוע (28.5.20) בנוגע לפתיחת משפטו של בנימין נתניהו. מאמרו של סגל למעשה מרכז ומזקק את הטענות העיקריות שמשמיעים תומכיו של נתניהו - ולפחות מאז המופע שלו בבית המשפט בשבוע שעבר, גם את טענותיו של נתניהו עצמו. מה שמאפיין אותן הוא ניתוק בינן לבין המציאות והעובדות - בצורה חלקית או מלאה, מתוך בורות או בכוונה תחילה. נתניהו ותומכיו כנראה סבורים, שאם חוזרים שוב ושוב על הכזב - הוא הופך לאמת. רוב הציבור אינו בקיא בפרטי התיק, ולפחות לחלק ניכר ממנו - הפרטים גם לא חשובים; דעתם של אלו נעולה מראש, בהתאם להשתייכות למחנה מעריציו או שונאיו של ראש הממשלה. ערב פתיחת המשפט צפינו כאן, כי אנחנו בתחילתו של גל הדיסאינפורמציה הגדול ביותר בתולדות המדינה (ראו קישור משמאל). לפחות נכון לעכשיו, למרבה הצער, התחזית הזאת מתממשת - במיוחד מצידם של נתניהו ותומכיו. האיש המשמש 11 שנים ברציפות כראש הממשלה, טוען שהוא קורבן לרדיפה. גבר אשכנזי חילוני ועשיר טוען שהוא מקופח. וכדי לתמוך בטענות הללו, האמת היא כחומר ביד היוצר, והעובדות הן מטרד שיש להתעלם ממנו. הבה ונראה זאת במאמרו של סגל. "במקום לשייט במתינות על גלי הקונצנזוס, היא [פרקליטות המדינה] מחוללת גלי צונאמי שמאיימים על כולנו". המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט אינם פועלים על-פי קונצנזוס אלא על-פי חוק. מי שאינו מבין זאת, רוצה שהם יהיו כלי משחק פוליטי בידי השלטון - בנימוק שהוא-הוא המייצג את ה"קונצנזוס" - כמו במדינות דיקטטוריות. חוץ מזה, מה יעשה הימין כאשר לא יהיה בשלטון? האם גם אז יצפה שהפרקליטות תפעל על-פי ה"קונצנזוס"? "מדינת ישראל היא לא נגד בנימין נתניהו". זוהי הכותרת המחויבת בכל כתב אישום. סגל מציג אותה כאילו מדובר במשהו שנוצר במיוחד נגד נתניהו. ראש הממשלה הוא הנאשם מספר אחת, כי הוא היחיד המופיע בכל שלושת האישומים' ולכן כתב האישום נושא את שמו. "58 מנדטים בעדו, ואלה מהווים את המחנה המגובש הגדול במדינה". 1) פסק דין פלילי ניתן אחרי הליך חקירה, העמדה לדין ושפיטה - לא בקלפי. כפירה בכך משמעותה כפירה בעjקרון הבסיסי ביותר של שלטון החוק במדינה דמוקרטית. 2) אם 58 מנדטים בעד נתניהו, אזי 62 נגדו - וזהו הרוב. 3) המילים "המחנה המגובש הגדול במדינה" מרמזות לכך שמן המחנה השני יש להוציא את הח"כים הערבים - תפיסה פסולה בתכלית במדינה דמוקרטית. 4) לא כל מי שהצביע בעד מפלגה בגוש הימין הצביע בעד נתניהו. הח"מ הצביע בעד ימינה ואינו רוצה את נתניהו כראש הממשלה. מצביעים חרדיים פעלו על-פי הוראות רבניהם והשתייכותם המגזרית הקבועה; הם לא הצביעו תמורת מי שהודה בשידור חי בניאוף עם אשת איש, שאכל צ'יזבורגר בפרהסיה בנימוק שלא ידע שהוא אינו כשר, ושקיבל עשרות בקבוקים של שמפניה האסורה בשתייה על-פי ההלכה - ואלו דוגמאות בודדות בלבד. 5) הטענה הזאת צבועה במיוחד, משתי סיבות. האחת: לא שמענו את מחנה נתניהו מעלה אותה כאשר אותה פרקליטות העמידה לדין את ראש הממשלה המכהן אהוד אולמרט. השנייה: המחנה שבוכה בלי הרף על הפגיעה בעקרון הפרדת הרשויות, הוא זה הדורש - כמובן כאשר זה נוח לו - שהרשות השופטת (במובן הרחב שלה, כולל גופי החקירה) תפעל על-פי הבחירות לרשות המחוקקת. "כשמחצית העם מתנגדת להגשת כתב האישום ומוחלת על חטאי השחיתות לכאורה של מנהיגה הנבחר, הפרקליטות מנועה מלקבוע שיש לציבור עניין בהעמדתו לדין. אין לו עניין". אותן טענות בשינוי אדרת. הליך משפטי אינו מוכרע בקלפי, כשם שהבחירות אינן מוכרעות בבית המשפט. מחצית העם לא התנגדה ולא מחלה; וגם אם כן - יותר ממחצית ודאי לא התנגדה ולא מחלה. לטעון שאין לציבור עניין בבירור האשמות שחיתות חמורות נגד ראש הממשלה - זהו ליקוי מאורות מוסרי חמור ביותר. כדאי גם לזכור שלוש עובדות שמחנה נתניהו מנסה להסתיר ככל יכולתו. האחת: אביחי מנדלבליט הוא במידה רבה מינוי של נתניהו, והיה עליו לצלוח עתירות לבג"ץ שטענו שלא יוכל לשמש כיועץ המשפטי לאחר שהיה מזכיר ממשלתו של נתניהו. השנייה: המפכ"ל רוני אלשיך, בזמנו נוהלו רוב החקירות, היה מינוי של נתניהו. השלישית: בראש צוות התביעה נגד נתניהו עומדים ליאת בן-ארי ויוני תדמור - שעמדו בראש צוות התביעה במשפט הולילנד ושלחו לכלא את אהוד אולמרט. די בעובדות הללו כדי לקעקע ואולי אף להרוס את מגדל הקלפים של ה"רדיפה" - אז אין פלא שנעשה ניסיון עצום להעלים אותן. "מוטב לשפוט אותו רק אחרי שיפרוש מתפקידו ויהפוך לאחד האדם, כמקובל בצרפת, למשל". החוק הצרפתי הוא פגיעה קשה בעקרון השוויון בפני החוק, ולמעשה אינו מאפשר לנהל הליך משפטי הוגן - גם כלפי מעורבים אחרים באותו עבירות לכאורה - בשל חלוף הזמן וחוסר היכולת להפריד בין המעורבים השונים. לא במקרה הוא קיים רק בצרפת (ובגרסה שונה בארה"ב). חוץ מזה, כהונת נשיא צרפת מוגבלת לעשר שנים - בעוד אצלנו אין שום הגבלה על כהונת ראש הממשלה (וגם לא ניתן להגביל אותה, כי מדובר בבחירות מפלגתיות ולא בבחירות אישיות). "משה קצב נשפט רק עם תום כהונתו". קצב התפטר ב-1.7.07, שבועיים לפני תום כהונתו, לאחר שחתם על הסדר הטיעון (ממנו חזר בו). הוא היה בנבצרות מאז ינואר 2007. בג"ץ קבע, כי חסינותו של הנשיא מתחילה רק עם הגשת כתב האישום נגדו, וכי ניתן לנהל את כל השלבים שלפני כן - כולל שימוע ופרסום טיוטת כתב אישום. משפטו של קצב התנהל רק לאחר תום כהונתו מסיבות של לוחות זמנים; כאמור, הוא התפטר לפני תום הקדנציה. "שניים מתוך שלושת השופטים (רבקה פרידמן-פלדמן ועודד שחם) הם יוצאי הפרקליטות וההנחה היא שהם נושאים את הגנטיקה הקטיגוריאלית שלה". פרידמן-פלדמן התמחתה במגזר הפרטי, עבדה בשנים 1984-1982 במגזר הפרטי, ניהלה מדור בבית המשפט העליון בשנים 1987-1984 ועבדה בפרקליטות בשנים 1994-1987. היא מונתה לשופטת שלום בספטמבר 1994, ולשופטת מחוזית בינואר 2012. העבר הפרקליטותי שלה נמשך שבע מתוך 38 השנים האחרונות (לצד ארבע שנים במגזר הפרטי) והסתיים לפני 16 שנים. שחם התמחה אצל הנשיא מאיר שמגר ובמגזר הפרטי, עבד בשנים 1996-1993 במגזר הפרטי, היה עוזרו המשפטי של תאודור אור בשנים 1999-1996, עבד בפרקליטות בשנים 2000-1999, ולאחר מכן היה רשם בית המשפט העליון עד 2004. הוא מונה לשופט שלום בספטמבר 2004, ולשופט מחוזי - באוגוסט 2012. העבר הפרקליטותי שלו נמשך שנה אחת מתוך 27 השנים האחרונות והסתיים לפני 20 שנה, בעוד במגזר הפרטי הוא היה ארבע שנים. משה בר-עם, השופט השלישי בהרכב, עבד במגזר הפרטי בשנים 1998-1991 והוא משמש כשופט מאז אוגוסט 1998. כל השלושה מונו לבית המשפט המחוזי בירושלים בימי השר יעקב נאמן בממשלת נתניהו; פרידמן-פלדמן היא דתייה. איש לא טרח לבדוק את פסקי הדין שלהם, אבל מדוע לעשות זאת, אם אפשר להניח מראש "שהם נושאים את הגנטיקה הקטיגוריאלית" של הפרקליטות? ועוד הערה: הטיעון על שופטים יוצאי הפרקליטות מזכיר לי, כמובן להבדיל, את הטענה לפיה יהודים אינם יכולים לשפוט פושעים נגד העם היהודי משום שאינם אובייקטיביים. בתוך הטענה הזאת מובלעת ההנחה, ששופטים גויים יהיו יותר אובייקטיביים כלפי נאשמים גויים. באותה רוח, בטענה על "שופטים קטיגוריאליים יוצאי הפרקליטות" מובלעת ההנחה, ששופטים שהיו סניגורים יהיו יותר אובייקטיביים. בשני המקרים, הסתירה הפנימית ברורה לחלוטין. "התסכול הימני גואה עד לנקודת רתיחה". תזכורת: נתניהו נמצא בשלטון ברציפות מזה 11 שנים וחודשיים, מאז 31 במארס 2009. מתוך 134 חודשים אלו, כיהנו כשרי המשפטים אנשי ימין - יעקב נאמן, נתניהו עצמו (!), איילת שקד ואמיר אוחנה - 113 חודשים. אז על מי בדיוק הימין מתוסכל? אם לא היה לו רוב בממשלה או בכנסת כדי לשנות את מה שבעיניו נורא כל כך, על מה הכעס? ואם היה לו רוב והוא לא ניצל אותו, על מי הכעס? במקום תשובות - שכנראה אינן בנמצא - אנו מקבלים התבכיינות, כאילו ראש הממשלה בעל הכהונה הארוכה ביותר בתולדות המדינה, הוא אדם חלשלוש שנפל קורבן למערכות רבות-זרועות שרדפו אותו. די לכזבים הללו.