מרבית הדיווחים הנוגעים לנושא מניבים לפי שעה לקט דיונים מצוץ מהאצבע וחסר ערך ממשי. שיח נפסד זה, צומח מהעובדה שהתקשורת אינה מפנימה ועל-כן גם אינה מכבדת את תפקידה האמיתי - להביא לידיעת הציבור בעיקר מידע וידיעות; מידע ממקורות מהימנים וידיעות בשם אומריהן.
במקום זאת, מנסה התקשורת לעסוק בחינוך הציבור - שאינו מתפקידה ואינו בסמכותה. לשם כך היא חודרת לרשות הפרט ומזמינה תגובה באותה ורמה ואיכות שהיא כופה על השיח כולו - הרייטינג או האג'נדה הם ליבת הפעילות ומוקד חשיבותה ומכאן נגזרת גם איכות השיח כולו.
ברור לכל מי שעיניים בראשו, "שהקרב" בין
דנה ויס לבין נתניהו הבן נובע מניסיונות העלבה ופגיעה הדדיים, בין מי שהניצים מייצגים בוויכוח. ויס, בתפקידה העיתונאי, עוסקת לעיתים קרובות, בסיגנון ובתוכן, בנושאים הנוגעים לראש הממשלה ומשפחתו. היא אינה עושה זאת כמי שמוסרת מידע לציבור, אלא כמי ששופטת את מושא הדיווח ממשפחת נתניהו, בשם דעותיה או האג'נדה הפוליטית שהיא מייצגת. חריפות הדברים והלהט בו הם נאמרים, אומרים לא אחת: "דרשני"; וכאמור, לדעת כותב שורות אלה, זה אינו תפקידה כעיתונאית שמדווחת דווחי אמת חסרי פניות. בדרכה זו היא פוגעת לא אחת בראש הממשלה או מי ממשפחתו, כביכול בשם "טוהר העיתונאות"; אבל רק כביכול.
לגבי רה"מ כאיש ציבור - יושרו האישי הוא נכס צאן ברזל, ופגיעה ביושר זה כעמדה גורפת, בטרם עמד האיש לדין ובטרם נקבע על-ידי רשות משפטית מוסמכת שביצע את העבירות המיוחסות לו, (חשד, כמובן, איננו הוכחה משפטית) היא פגיעה חוזרת ונשנית באיש ציבור, ללא סיבה וללא הצדקה. בעניין זה, דעתה הפרטית של דנה ויס אינה שייכת לעבודתה העיתונאית ועליה להימנע מלעשות שימוש בבמה הציבורית שבה היא מועסקת בשירות הציבור, כביכול, למטרת קידום אג'נדה שנויה במחלוקת חמורה. אני מוצא טעם רב לפגם גם בכך שהממונים עליה אינם עושים הבחנות אלה ואינם מונעים מסעות עלבון מיותרים מסוג זה. למקרא סיפור המעשה, התגנב לליבי יותר משמץ של ספק שעניין התביעה איננו מקרה, אלא מהלך מכוון, שבו ויס משרתת אג'נדה כפולה, פעם אחת עיתונאות קלוקלת ופעם שניה אג'נדה פוליטית, שנתמכת גם ע"י ממוניה, ומעמידה בסימן שאלה את זכותם להיחשב כעיתונאות מהימנה.
זאת ועוד, אם בחרה להשתתף במשחק זה, שעל פניו לפחות הוא איננו הוגן, אין לצפות שתהייה מוגנת מתגובות וביקורות, חריפות ואפילו בוטות מצד מי שנורמות התנהלות בלתי מקובלות - כדבריה הבוטים ואי-הסכמה מוחלטת עם השקפותיה - מניעים את יחסם למעשה.
עיסוקה של כתבת בכירה בערוץ טלוויזיה מרכזי, חושף אותה לתגובות בתקשורת, כשהתנהלותה אינה נסתרת מעיני הרבים, ומחייבת זהירות והתחשבות; כמי שלוקחת צד בוויכוח הציבורי, אין שום יסוד להניח שתקבל ממתנגדיה חסינות חד-צדדית, בין היתר מפני שהתנהלותה נחשבת לפחות כבלתי הוגנת. יושרה המוסרי ככתבת הוא בעיניה בוודאי ערך שחשוב לה לשמרו. כמי שיושבת מטאפורית בבניין זכוכית, אמורה היא להבין היטב את המשמעות של "ידוי אבנים" מתמיד בקירותיו. לא סביר בעיני שהאפשרות שמעשיה יענו באותו מרחב ציבורי גם באותו סיגנון דיבור בוטה ומפוקפק, בהם היא עצמה משתמשת, תעלם מעיניה; במערכות תקשורת, שנחצו בהן כבר כמעט כל הקווים, הדבר "מתבקש" כמעט מאליו.
בקונטקסט הפוליטי כבודה כאדם, אינו שונה מכבודו של ראש הממשלה. כשם שפגיעה בראש הממשלה איננה מתייחסת לעובדת היותו גבר, אלא לכבודו כאדם, כזה הוא גם "הטיפול" התגובתי גם בדנה ויס. עצם העובדה שהחליטה, בתמיכת הנהלת ערוץ 12, להגיב בתביעה משפטית, אינה משנה מהותית את הווית המציאות - פגיעותיה החוזרות ונשנות בכבודו של ראש הממשלה נתניהו ומשפחתו, הביאו לה מענה באותו מטבע עצמו. לכן:
מה ששנוא עליך, לזולתך לא תעשה.
חוקי התגובה מלמדים, שכאשר השיח הציבורי מתדרדר לשפל המדרגה, בין היתר בתרומתה הפעילה של ויס, הוא יהיה כזה משני צידי המתרס; התגובה נגזרת מהאימפקט של הפעולה המחוללת אותה על הסביבה.
במקרה זה,
יאיר נתניהו החליט להילחם על כבוד אביו והוא בנוי לנהל מלחמה זו, גם כשהיא נעשית נבזית ומלוכלכת. לפיכך, מה יפיקו מתמודדים או "תועמלנים" אחרים מפרשה זו,
תלוי רק בהם.
פוליטיקה איננה מלחמה אלא מאבק, שנגזר ממחלוקת בין בני פלוגתא שבבסיס חייהם המשותפים אינטרסים דומים. חרף המחלוקות חייבים להתקיים בין השותפים כללי משחק והתנהגות סבירים. חברות אנושיות מתפוררות כאשר נחצים הגבולות הפנימיים עד שקיום בצוותא אינו אפשרי עוד.
לפי שעה, הבחירות הסתיימו. כלקח מפרשה זו ורבות אחרות, אני מציע לחזור ולעלות על פסים תרבותיים של שיח ציבורי סביר גם בנושאי מחלוקת. עדיף אפוא שתתקיים בחברתנו האימרה:" ישראל ערֵבים זה לזה" ולא "ישראל רעבים זה לזה".
