לחום הקיץ יש נטייה להלהיט את הזירה הפוליטית. המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית צברו תאוצה בחודשים יוני ויולי. ב-1967 היו חודשי הקיץ עדים להתנגשויות קשות בין מפגינים לשוטרים בארה"ב. שנה לאחר מכן התחוללו מהומות לקראת בחירות. המהומות הנוכחיות דומות לאלו של המאה הקודמת, בכך שצעירים ומיעוטים מביעים זעם על חוסר שוויון גזעי ועל יחסיהם עם ממשלתם. אבל יש שני הבדלים משמעותיים, מדגיש אקונומיסט: הקצנה פוליטית וזעם מפלגתי.
אין זו הכללה שגויה לומר, שהרפובליקנים בונים על הלבנים והדמוקרטים על הלא-לבנים: 81% ממצביעי הרפובליקנים הם לבנים, לעומת 59% ממצביעי הדמוקרטים. האפרו-אמריקנים תומכים בג'ו ביידן בשיעור של 90%. הפיכתם של הרפובליקנים ליותר ויותר לבנים, מקשה עליהם להתקדם בתחום השוויון הגזעי. למרות שרוב הבוחרים הרפובליקנים מזדהים עם טענותיהם של השחורים נגד אלימות המשטרה, עיקר דאגתם הוא מתופעות הביזה ומנזקי המהומות, ולא מן ההקשר החברתי הרחב של האירועים. לבנים רפובליקנים אמרו בסקר שנערך בימים האחרונים, כי הגזע מילא תפקיד בהריגתו של ג'ורג' פלויד בידי שוטר לבן, אך גם שהמחאות הן תוצאה של הדעה הקדומה של האפרו-אמריקנים נגד המשטרה, יותר מאשר רצון אמיתי להטיל את האחריות על שוטרים ספציפיים.
במקביל, הלבנים הדמוקרטים נעו שמאלה בנושא הגזע, כתוצאה מן ההקצנה הפוליטית הכללית בארה"ב. כאשר האליטה הדמוקרטית אימצה את הרעיונות של הפעילים האפרו-אמריקנים, עשו זאת גם הליברלים הלבנים שנשארו במפלגה. הם גם שינו את פרצופו של המפגין: אל השחורים המוחים על אלימות המשטרה, הצטרפו לבנים והיספנים; המחאה הפכה להיות פוליטית ואידיאולוגית, ולא רק גזעית.
שתי המפלגות לא רק התרחקו זו מזו מבחינה גזעית ב-60 השנים האחרונות, אלא הן גם יותר זועמות זו על זו – ממשיך אקונומיסט. הדירוג של מפלגה אחת בעיני תומכי יריבתה ירד מ-50% בשנת 1960 ל-30% בלבד כיום. זהות מפלגתית אינה רק הזדהות איתה, אלא גם שלילה של האחרת. התקשורת והמנהיגים הפוליטיים גרמו לבוחרים לראות את המפלגה האחרת כאיום קיומי, כגוף שיש להילחם בו ולא לשתף פעולה עימו. בוחרים זועמים נמצאים בשתי המפלגות.
הכעס הגזעי, בו השתמש ריצ'רד ניקסון לפני בחירות 1968 ובו משתמש דונלד טראמפ כיום, הוא לא רק כלי פוליטי אלא גם נזק למדינה. השימוש הרפובליקני בכעס של קיצונים לבנים הפך מזמן לאסטרטגיה פוליטית ארוכת טווח; הפעם עלולים גם הדמוקרטים להשתמש לרעה בהפגנות. ראשי הדמוקרטים צפויים לומר לבוחרים, שעליהם לכעוס לא רק על אלימות המשטרה, אלא גם על הגזענות השיטתית ועל טראמפ. ומדוע? משום שבוחר נזעם הוא בוחר נאמן.
הבחירות לנשיאות בעוד חמישה חודשים נעדרו עד השבוע את המימד הגזעי. טראמפ דיבר הרבה יותר על סוציאליזם ועל מגבלות הקורונה מאשר על נושאי גזע. אבל כעת הוא עלול לחזור לאותה פלגנות גזעית שסייעה לו לנצח בפעם הקודמת. השבוע הוא כינה את המפגינים "פרחחים", "פושעים" ו"בוזזים", וקרא לשלוח אותם לעונשי מאסר ארוכים. אלו הם ביטויים שבעבר שימשו כאיתות למצביעים הלבנים, על כך שהרפובליקנים עומדים לצידם שמול "כנופיות אלימות" (שוב ביטוי של טראמפ) של אפרו-אמריקנים המאיימים על שלומם. לכן, קרוב לוודאי שהקמפיין יקצין.
אם הדמוקרטים יפלו לאותה מלכודת ויגנו על המפגינים בשמו של אי-צדק גזעי, עלולה הזעם שהצטבר סביב מותו של פלויד להוביל למבוי סתום פוליטי עגום. אבל אם הפעילים יימנעו מאלימות ויתמקדו במחאה על אלימות ואי-צדק גזעי, תוכל ארה"ב לבצע לפחות חלק מן ההתקדמות הנחוצה בתחומי האלימות המשטרתית וחוסר השוויון הגזעי, מסיים אקונומיסט.
