בתי תפילה ברחבי העולם היו מוקד להידבקות בקורונה, וכעת טוענים גורמים דתיים שצרכיהם נשכחו בעוד יתר חלקי החברה והמשק הולכים ונפתחים. בצרפת הורה בית המשפט העליון לענייני מינהליים להקדים את פתיחת הכנסיות, ואילו בלונדון ידון בית המשפט העליון בטענה לפיה איסור התפילות במסגדים בימי שישי פוגע בחופש הדת.
אקונומיסט מדווח, כי ההתנגשות בין הדת למדינה מורגשת בצורה החזקה ביותר בארה"ב. בחודש שעבר דחה בית המשפט העליון, ברוב של חמישה מול ארבעה, ערעור של כנסייה בקליפורניה נגד המגבלות שהטיל המושל גווין ניוסום. השופטים השמרנים סברו שיש ממש בטענה לפיה המגבלות מפרות את חופש הדת, אך הנשיא ג'ון רוברטס הצטרף לשופטים הליברלים בדחיית הערעור. שבוע קודם לכן דרש הנשיא דונלד טראמפ לפתוח את הכנסיות, באומרו שהן מעניקות שירות חיוני.
הקורונה גרמה למתחים לא רק בין דתות לממשלות, אלא גם בין פלגים דתיים. אישי דת גינו זה את זה, בין אם על חוסר זהירות ובין אם על ציות יתר להנחיות הממשלות. חילוקי הדעות הללו הם תסמין של תופעה רחבה יותר, במיוחד במדינות ליברל-דמוקרטיות. מן הצד האחד מצויים אנשי דת הסבורים, שתפקידם המרכזי הוא לשפר את החיים החומריים של האנושות, ולכן מוכנים לשתף פעולה עם ממשלות וגופים בינלאומיים. מן הצד השני מצויים אלו הרואים את החילוניות כאתגר המרכזי, המוצב בידי אליטות ליברליות וממשלות חילוניות.
קווי החזית הללו מצויים גם בתוך דתות, ובמיוחד בכנסייה הקתולית. בתגובתו לקורונה שב והדגיש האפיפיור פרנציסקוס את העדפתו למתן מענה למצוקות החומריות, בכך שהקים צוות שתפקידו לייעץ כיצד להתמודד עם ההשלכות החברתיות והכלכליות של המגיפה. מתנגדיו, בראשותו של הקרדינל האמריקני רוברט בורק, הגבירו את התקפותיהם עליו בטענה שהוא קרוב מדי לשלטונות הארציים להם עלולה להיות אג'נדה אפלה. בורק אפילו התייצב לימינן של תיאוריות קונספירציה, לפיהן הקורונה עלולה להוביל להשתלת שבבים באזרחים בידי המדינה השלטת בכל.
במובן מסוים, מדובר במחלוקת בין אירופה לאמריקה – מוסיף אקונומיסט. המחנה ההומניטרי חזק בהרבה באירופה, לפחות בהיררכיה הממסדית של הכנסייה. הגמונים כמעט ולא התנגדו למגבלות הקורונה, אלא השמיעו את קולם בסוגיות פוליטיות וחברתיות. בכמה ממדינות אירופה אף ניתן היה להבחין בשיתוף פעולה של גורמי הכנסייה עם הממשלות במאבק במגיפה. לעומת זאת, בארה"ב הושמעה לעיתים הטענה לפיה הצלת הקשישים והחולים לא תמיד עדיפה על פני הצלת הכלכלה או על פני המשך חיי הדת; היה אפילו מי שאמר, שמתן עדיפות להצלת חיים הוא לא בהכרח הגישה הנוצרית.
ההתנגדויות בארה"ב למגבלות הקורונה מבוססות על שלושה יסודות: הן מזיקות לכלכלה, הפולחן הדתי חשוב יותר מכל פעולה אחרת, הן פוגעות בצורה בלתי מוצדקת בחופש האזרח. באירופה יהיה קשה לומר דברים כאלו, בין היתר בגלל מורשת מלחמת העולם השנייה: מאז 1945 נרתעים הוגי דעות ביבשת, דתיים וחילוניים כאחד, מכל אמירה המעדיפה שיקולים כלכליים קרים על פני הגינות אנושית.
בקרב הנוצרים-דמוקרטים באירופה, כמו אלו השולטים בגרמניה, ההשפעה הדתית הזאת קיימת בכמה רמות. אפילו הסוציאל-דמוקרטיה הסקנדינבית, הנותנת את המשקל הרב ביותר לרווחת הפרט, מבוססת על המסורת הלותרנית של האזור המדגישה את החובה להיות אזרח טוב. מבחינת הטהרנים הנוצרים, סקנדינביה היא אזהרה ולא מקור השראה: זה מה שקורה כאשר הדת מתמזגת עם רווחה חברתית – היא חדלה להתקיים.
עם כל זאת, לא כל חילוקי הדעות הדתיים הוחמרו בעידן הקורונה. אחד הגילויים המפתיעים של המגיפה הוא שהקהילות הדתיות המסורתיות הגיבו בצורה יצירתית למגבלות הפולחן. באחת מערי גרמניה יצרו כומר קתולי ואשת-דת לותרנית תפילת דרייב-אין משותפת, בה חברי שני הקהילות נהנו משירה ודרשות במכשירי הרדיו שבמכוניותיהם. מבחינתו של נוצרי מסורתי, עירוב מינים שכזה הוא בלתי מתקבל על הדעת; אבל המתפללים נהנו וביקשו לחזור על החוויה.
