לפי ההגדרה הקלאסית, פוליטיקה היא מאבק של קבוצות שונות על משאבים מוגבלים. אולי לכן אמרו לי לאחרונה שהכנסת איננה בית גידול למוסר ולערכים, שאחרי הכל כאן הכל מוכפף, אמרו לי, לאינטרסים מיידיים, הכל מוכפף להישגים מיידיים, וכאן צריך להשתמש בכל תרגיל כשר וחוקי כדי להשיג את התוצאה. כל תרגיל. ככלות הכל מגיעים לכאן כדי לייצג אינטרס צר של קבוצת בוחרים. ואני כופר בכך, כי בעיניי נבחרנו כולנו לא כדי לבדל או לכופף קבוצה מסוימת כזאת או אחרת בציבוריות הישראלית, אלא להפך - לקדם את טובת הכלל תוך איזון בין הקבוצות המרכיבות את הפסיפס החברתי שלנו.
המאבקים שלנו הפכו להיות צעקניים, תוך הכפשה אישית והשחרה של אוכלוסיות שלמות, תוך השתלחות במוסדות המדינה תחת חסות של תיאוריות הקונספירציה. התפיסה כי אותם מוסדות, מוסדות המדינה, קשרו קשר פסול, רתמו את התקשורת על-מנת להתעמר בשלטון, היא תפיסה מעוותת. זאת תפיסה שבאה לשרת את השלטון הקיים, על כל מגרעותיו, וכל שלטון יכול לטעון שמתעמרים בו ולהציג את השלטון כנרדף נצחי על-ידי אליטות, כביכול. בכך אני מאמין. זו לא תפיסה אידאולוגית של מחנה כזה או אחר; זו תפיסה פרסונלית שדורשת להעניק למוסד ראש הממשלה מעמד של מושיע, אבי האומה, שאין עוד מלבדו. הגענו למצב שבו הכל נמדד ביחס לעמדתך כלפי ראש הממשלה. הכל הפך לאישי, ואני אומר את זה בצער רב. הסתכלתי על הפוליטיקה הרבה מאוד שנים מהצד, ועכשיו אני בתוך הקלחת. אז או שאתה סוגד לבן אדם ולשלטונו, או שאתה סמולני, בסמ"ך ובוי"ו, על גבול שונא ישראל - וגם באמירות כאלה כלפיי כבר נתקלתי.
רבות דובר מהפודיום הזה על השנאה והצורך להפסיק אותה, אבל זה לא קרה. הפוליטיקה תמיד הייתה יצרית, אבל הידרדרנו לרדידות מופלאה של השיח הציבורי. הביקורת הופכת כמעט ללא לגיטימית. אין מוכנות להקשיב כדי לתקן את המציאות. מה שכאן יש זה הטחת עלבונות.
השתרשה כאן גם התפיסה שאומרת שיש כאן שתי מדינות: ישראל הראשונה, האליטיסטית, שמושכת בחוטים, וישראל השנייה המקופחת, הדחויה. ישראל השנייה האמיתית, אם כבר, בעיניי, היא אותם עובדי הקבלן, אותם 20% מהקשישים שחיים מתחת לקו העוני, אותם מיליון המובטלים שלא יודעים מה יהיה איתם מחר; ישראל השנייה האמיתית היא ישראל שבידלו אותה, שקטלגו אותה; היא אלה שקוראים להם הרוסים, האתיופים, או מגדירים אותם בראש ובראשונה כאשכנזים או כמזרחים, חרדים, חילונים. ישראל השנייה היא אותה אם חד-הורית שלא הייתה יכולה לקבל כפל קצבאות. ישראל השנייה היא אותם אנשים שנמנעות מהם זכויות אזרחיות במסווה של סטטוס-קוו. ישראל הזאת גם מקווה שיפסיקו כבר להגדיר אותה כרוסים, כאתיופים, כמזרחים, כאשכנזים, כחרדים, כחילונים. החלוקה הזאת לא משרתת אותנו, אף לא אחד מאיתנו.
אין שתי ישראל. יש ישראל אחת, אחת, שמשוועת להכלה ולהידברות. יש כאן ישראל אחת, לא הראשונה ולא השנייה; אחת, על כל המורכבות שלה ועל כל המתחים שבה. כל ניסיון ליצור הפרדה ולהנגיד את ישראל הראשונה כביכול לישראל השנייה כביכול משרת מטרה אחת ויחידה: לשסות את החלקים של החברה הישראלית חלק כלפי חלק. לצערי, כל עוד נקבל את הקטלוג הזה - את היותנו הרוסים, האתיופים, האשכנזים, המזרחים, הימין הנרדף או השמאל האליטיסטי - נמשיך לשחק לידי אלה שמאמינים בשיטה של הפרד ומשול.
אני, אנדרי קוז'ינוב, בן למריה ולבוריס. עליתי בשנת 1997, ומאז אני נמצא במסע השתלבות בחברה הישראלית, 23 שנה. אני אבא ובעל, עיתונאי לשעבר, קצין במילואים, חוקר - גם בעבר. אני שייך לאותו דור "אחת וחצי" - לאלה שנולדו בחו"ל אבל זהותם עוצבה כאן. שלושה עשורים מאז גל העלייה הגדול עוד לא הפכנו, רבים מאיתנו, למספיק ישראלים בעיני רבים, או לא מספיק ישראלים כשרים בעיני אחרים. עצם העובדה שעדיין מגדירים אותי ואת שכמותי רוסים אומר דורשני.
כשנכנסתי לכנסת אמרו לי שאני לוקה בראייה אידיאליסטית, על סף הנאיביות, לגבי פוליטיקה, ואמרו לי שלהיות פוליטיקאי גובל במיאוס בימינו אנו, כי רבים מסביבי התאכזבו מהפוליטיקאים, מדרכם ומהתנהלותם. אבל האידיאליזם אין פירושו נאיביות. אינני אדם נאיבי, לפחות הייתי רוצה להאמין, ודווקא משום כך אני רוצה לשאול, בהקשר שכאן זה לא בית גידול לערכים ולמוסר: מאיפה יגיעו הערכים והמוסר אם לא מבית המחוקקים הלאומי? נכון, אנחנו לא בית גידול, אנחנו אמורים לשמש כמצפון וכמצפן של החברה הישראלית כי באנו לייצג את ציבור הבוחרים, את כולם, ואני טוען שאפשר לעשות זאת בכבוד ובהבנה.
אז כן, אני במובן מסוים אידיאליסט. אוהב את המדינה שלי, ומבחינתי, כמו שאמרתי, יש רק ישראל אחת והיא שייכת לכולנו: ישראל שהיא מדינה יהודית ודמוקרטית. ואני רוצה, וזה אפשרי, לחיות במצב שבו כל קבוצה מכבדת את האחרת ולא מנסה לכפות את החוקים שלה על הקבוצה השנייה. אני לא רוצה להתבדל ואני לא מתכוון להיות "הרוסי הזה" בישראל. אני מתכוון לפעול למען המדינה כי היא לא נחלתו של אדם אחד ולעולם לא תהיה. אני מתכוון לפעול למען הדמוקרטיה בהבנה גמורה שהדמוקרטיה היא חזקה יותר מכל איש וחשובה יותר מאינטרסים צרים.
אני מתכוון לפעול ולהתייחס בכבוד לכל אדם, אך לא אוכל לקבל כי למישהו יש בעלות בלעדית ואנוכית על ישראל, הראשונה, השנייה וכל מה שביניהן. אני שם במרכז שני מושגים: חופש וכבוד, חופש הבחירה ומתן כבוד לחופש הבחירה של האחרים. אעשה כל מאמץ כדי לדאוג לקשישים שלנו שמתקיימים מקצבאות זקנה עלובות. אעשה כל מאמץ כדי לדאוג לניצולי ופליטי השואה. אעשה כל מאמץ כדי לדאוג לזכויות האזרחיות של רבים שאינם מצליחים לממש אותן כרגע. אעשה כל מאמץ כדי לייצג את הצעירים, אותו דור 1.5. ובעיקר אעשה כל מאמץ כדי לעמוד בהבטחות שלי לבוחריי. ועוד, אעשה כל מאמץ כדי להישאר אנושי ולא להפוך לפוליטיקאי מאוס שסולדים ממנו.
לסיום, אני רק רוצה להגיד שלאורך 23 השנים האחרונות פגשתי בארץ בעיקר אנשים ישרים, הגונים, טובים, עם נכונות אין-סופית לעזור. להם אני רוצה להגיד תודה. תודה לחגית אביטל שהייתה הישראלית הראשונה שפגשתי אי-שם באמצע שנות ה-90 במחנה קיץ של הסוכנות והיא הייתה גם האדם הראשון שהרמתי אליו טלפון אחרי שנחַתי. תודה לאיתן ונועה רם, המשפחה המאמצת שלי מקיבוץ עין השופט, אנשים עם לב זהב שמלווים אותי עד עצם היום הזה. תודה גם לאלון נוקראי, אדם ששנים השכיר לי את הדירה במחיר שהוא הרבה מתחת למחיר השוק כי הייתי סטודנט תפרן.
ותודה כמובן לאשתי ג'ני שתמכה בי לאורך כל השנתיים האחרונות, ולקחה על עצמה את הטיפול בילדים. וכמובן גם תודה לאימא שלי שלא מפספסת שום נאום שלי כאן במליאה ולא מפספסת שום ראיון בתקשורת, וגם משמשת מבקרת התוכן החריפה ביותר, בואו נגדיר את זה ככה, הכי קשוחה. והתודה האחרונה מגיעה לצוות היועצות שלי. בנות מקצועיות, חביבות ובעיקר מנוסות, שמלמדות אותי כרגע, כח"כ חדש, את רזי העבודה בכנסת - אלונה בראון ויקה וורטמן וזויה לויטין. תודה רבה לכם. תודה, אדוני היושב-ראש.
