החלטתו של הנשיא דונלד טראמפ שארה"ב תילחם לבדה בקורונה, היא הדוגמה האחרונה להתנערותה של ארה"ב מתפקידה כמנהיגה גלובלית. עוד לפני המגיפה הייתה הסכמה דו-מפלגתית על כך שוושינגטון צריכה להקטין את התחייבויותיה בעולם ולהתמקד בבעיותיה הפנימיות. המחיר הכלכלי והחברתי של המגיפה רק מחזק גישה זו, כותב רוברט גייטס, שהיה שר ההגנה בשנים 2011-2006, במאמר ב-Foreign Affairs. האמריקנים סבורים שהמחיר הכרוך במעורבות בינלאומית הוא גבוה מדי, והם איבדו את הסבלנות למלחמות הבלתי-מסתיימות.
ארה"ב עודנה המעצמה הצבאית והכלכלית החזקה ביותר בעולם. אולם שלושה עשורים לאחר נצחונה במלחמה הקרה, היא ניצבת בפני אתגרים בחזיתות רבות. סין ורוסיה מחזקות את עוצמתן הצבאית, קוריאה הצפונית מציבה איום גרעיני גובר, אירן ממשיכה להוות איום במזרח התיכון. בין בעלות בריתה של ארה"ב באירופה קיימים חילוקי דעות קשים. וכעת, כל מדינות העולם מתמודדות עם ההשלכות ההרסניות של המגיפה.
בלא חזרה למנהיגות אמריקנית יגברו האיומים הללו, אך הרבה תלוי בכך שתחילה יתוקנו הפגמים הבסיסיים במדיניות החוץ האמריקנית. ארה"ב נעשתה תלויה מדי בכלים צבאיים והזניחה בצורה קשה את כלי הכוח הבלתי-צבאיים. היא מנסה לפתח וליישם מדיניות באמצעות מבנים שנוצרו לצורך המלחמה הקרה וכמעט שלא השתנו מאז שנות ה-40 של המאה ה-20.
גייטס מדגיש, כי עוצמה צבאית היא הראשונה במעלה, וכל נשיא חייב להבטיח שבידי ארה"ב תהיה המעצמה הצבאית החזקה ובעלת הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בעולם, כך שתוכל להתמודד עם איומים מדינתיים ובלתי-מדינתיים. לא פחות – ואולי יותר – חשוב כיצד להשתמש בעוצמה זו. כאשר ניצבת בפניו ההחלטה האם להשתמש בכוח צבאי, על הנשיא לקבוע מהי המטרה של שימוש זה, מה יידרשו הכוחות לעשות ומהם המשאבים שיועמדו לרשותם.
טעויות בנקודה זו עלולות להיות קריטיות, כמו שמוכיחה ההתערבות הכושלת של ארה"ב בלוב. משיקולים של פוליטיקה פנימית, נשיאים נוטים להפעיל כוח צבאי רק אם תמנע כישלון. גישה כזו אינה רק בלתי חכמה מבחינה אסטרטגית, אלא גם בלתי מוסרית מבחינת חיי החיילים. כמו שאומר יודה ב"מלחמת הכוכבים": "עשה או אל תעשה; זה לא המקום לניסויים".
אבל לצד הכוח הצבאי, אסור לשכוח כלים כמו ההסברה וסיוע החוץ. מה שמדהים במיוחד בדגש היתר של ארה"ב על הצבא מאז תום המלחמה הקרה, הוא כשלונה ללמוד את לקחי שבעת העשורים הקודמים. המלחמה הקרה אומנם נוהלה על-רקע מרוץ החימוש הגדול ביותר בהיסטוריה, אך בפועל לא הייתה התנגשות צבאית ישירה בין המעצמות ורוב המאבק היה באמצעים בלתי צבאיים. רוב האמצעים הללו הוזנחו או ננטשו מאז תום המלחמה הקרה. אך כאשר המעצמות של היום מרחיבות ומחדשות את פעילותן הצבאית, הרי שעל ארה"ב לפעול בחוכמה בזירה הבלתי-צבאית – בעיקר מול סין.
הדיפלומטיה היא כלי חשוב ביותר של עוצמה לאומית. במשך שנים רבות מנע הקונגרס ממשרד החוץ את המשאבים הדרושים, ואילו הבית הלבן דחק אותו לשוליים ומנע ממנו את התקציב הנחוץ. נכון שהמשרד הפך לביורוקרטי מדי וזקוק לרפורמה מרחיקת לכת. ועדיין, סבור גייטס, כל ניסיון לחזק את ארגז הכלים הבלתי-צבאי של ארה"ב חייב לשים במרכזו את משרד החוץ.
עוצמתה הכלכלית של ארה"ב מעניקה לה כלי בלתי-צבאי נוסף כדי לסייע לידידים ולהתעמת עם יריבים. אחרי מלחמת העולם השנייה הובילה ארה"ב את יצירתם של הארגונים הכלכליים הבינלאומיים המובילים – קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי – והייתה התומכת המרכזית של הסחר החופשי והמערכת הכלכלית הגלובלית. הגישה השתנתה בתחילת שנות ה-90, וטראמפ במיוחד מפגין עוינות כלפי כל הארגונים הבינלאומיים שהעניקו לארה"ב כוח כה רב.
ממשל טראמפ ניסה גם לחתוך בסיוע החוץ. אלא שסיוע כזה עודנו כלי מועיל, למרות שלעיתים הציבור ספקן לגבי התועלת שנובעת ממנו לארה"ב. מאז תום המלחמה הקרה הצטמקה תוכנית הסיוע USAID. גייטס מציין, כי כאשר פרש ב-1993 מראשות ה-CIA היו בסוכנות זו 15,000 עובדים. כאשר חזר לממשל ב-2006 נותרו שם 3,000 איש בלבד. בכך שצימקה את USAID, ארה"ב ויתרה על כלי רב חשיבות – ושלא במפתיע, סין נכנסה במקומה עם תוכנית הכביש והחגורה, אשר בשנה שעברה הקיפה 115 ארצות והשקעות של למעלה מטריליון דולר.
אין לשכוח גם את חזית התקשורת. מדינות תמיד ניסו להתערב בענייניהן של אחרים, והכלים הקיימים כיום מאפשרים לעשות זאת בצורה הרבה יותר נרחבת ומתוחכמת. כידוע, רוסיה התערבה בבחירות בארה"ב ובמשאל העם בבריטניה ב-2016 ובבחירות בצרפת ב-2017. אותה טכנולוגיה מצויה בידי ארה"ב, אבל אין לה אסטרטגיה להשתמש בה.
לוחמת סייבר הפכה לאחד הכלים החזקים ביותר בארסנל הלאומי, שכן היא מאפשרת למדינה לחדור לתשתיות התשתיות והאזרחיות של מדינה אחרת, להתערב בתהליך הדמוקרטי ולהגביר חילוקי דעות פנימיים. ארה"ב מפתחת את יכולתה להתגונן מפני מתקפות כאלה, אבל גייטס טוען שעליה לעבור למתקפה, במיוחד מול יריביה העיקריים. שליטים סמכותניים צריכים לטעום את טעמו של התבשיל שהם מבשלים.
