יום אחד הגיע גדול החזנים בהיסטוריה, יוסל'ה רוזנבלט, לאולפני חברת התקליטים ויקטור. הוא נשאל איזה פרק חזנות יקליט הפעם, אך לא הייתה לו תשובה ברורה: הוא טרם סיים לכתוב אותו. מאחר שהיה במצב רוח טוב - מספר בנו, הרב שמואל רוזנבלט - אמר יוסל'ה שהוא פשוט יאלתר. מכונת ההקלטה הופעלה, המלווה יכול היה להסתפק בכמה צלילים בכל פעם שיוסל'ה הפסיק לרגע את שירתו, והתוצאה הייתה מעולה.
הסיפור לא הסתיים פה. לאחר ההקלטה התברר, שבשל תקלה טכנית צריך לחזור עליה. כיצד חוזרים על יצירה שכל-כולה אלתור? יוסל'ה חשב לרגע, פנה לטכנאי ואמר: תשמיע לי את התקליט המקולקל. אחרי כמה שמיעות הצליח יוסל'ה לרשום לעצמו מספיק פרטים כדי לשחזר בצורה מושלמת את האלתור.
מעבר לערך האנקדוטלי של הסיפור היפהפה הזה, יש בו לקח משמעותי: אפילו האמן הגדול ביותר זקוק למצב רוח טוב במיוחד ולהשראה יוצאת מגדר הרגיל כדי לאלתר יצירה ראויה לשמה, וכמעט בלתי אפשרי לשחזר אלתור. האלתור מתאים לרגע מסוים, לאווירה מסוימת, לאדם מסוים. אסור בתכלית האיסור שהוא יבוא במקומה של עבודה מקצועית מתוכננת לפרטיה ומוקפדת בביצועה. הרי איש אינו רוצה לשמוע אילתור במקום הסימפוניה התשיעית של בטהובן, או לראות שרבוט מהיר שיוצג בפניו בתור "משמר הלילה" של רמברנדט.
אבל זה בדיוק מה שעושה ממשלת ישראל מול הקורונה. אין שום תוכנית מגובשת, אין שום הכנה מראש, ועל אסטרטגיה בכלל אין מה לדבר. ההתמודדות עם המגיפה בחודשיה הראשונים אכן הצריכה אלתור, כי מדובר היה במצב חסר תקדים ברמה עולמית - והיא נעשתה בצורה מצוינת. אלא שכעת, כאשר יש ללמוד כיצד לחיות ולתפקד בעוד הקורונה כאן לפחות לעתיד הנראה לעין, צריך לקבל החלטות ארוכות טווח המביאות בחשבון את כל המשתנים - כולל את אלו הבלתי-ידועים.
בבסיס האסטרטגיה הזאת חייבת לעמוד אמת קרה, אולי אפילו אכזרית, אך חיונית: גם לחיי אדם יש מחיר. דונלד טראמפ צדק כאשר אמר, שאסור שהתרופה לקורונה תהיה יותר גרועה מאשר המחלה. אם מאבק רפואי מלא במחלה פירושו הרס הכלכלה, הרי שזהו מחיר גבוה מדי.
בחיי היום-יום של כולנו יש אין-ספור דוגמאות לתמחור של בריאות ואפילו לתמחור של חיים. כל מדינה יודעת שכך וכך חולי סרטן ימותו, כי אין די משאבים כדי לממן תרופות יקרות במיוחד לסוגי סרטן נדירים במיוחד. כל מדינה יודעת שיהיו כך וכך הרוגים בתאונות דרכים, כי לא ניתן לוותר על תחבורה מודרנית שסכנותיה בצידה. ישראל אינה יוצאת למלחמה בעזה על כל הרוג מירי החמאס, כי המחיר יהיה בלתי פרופורציונלי. תמיד יהיו הרוגים בתאונות בנייה, כי הדרך היחידה למנוע אותן היא להפסיק לבנות.
בדיוק אותם דברים אמורים לגבי הקורונה. הדרך הטובה ביותר למנוע את התפשטות המחלה, על המחיר שהיא גובה בחיי אדם, הוא סגר מוחלט עד שיימצא חיסון והוא יינתן ל-75%-50% מאוכלוסיית העולם. המחיר של סגר כזה יהיה הרס גמור ונצחי של הכלכלה העולמית, וממילא - של הקיום האנושי. איש לא יעבוד, איש לא יוכל לצרוך, איש לא יוכל להתפרנס. חד וחלק.
לכן, שם המשחק הוא איזונים - כמו כל היבט בחייה של מדינה דמוקרטית. שום זכות ושום חופש אינם מוחלטים. זכות הבחירה אינה מחייבת לשלוח קלפי לביתו של כל חולה, זכות ההתכנסות אינה מתירה להפגין ברשות היחיד, חופש העיסוק אין פירושו היתר לשדוד בנק, חופש הביטוי מוגבל בחוקי לשון הרע והגנת הפרטיות. וגם הזכות לחיים אינה מוחלטת. בתי החולים באף מדינה אינם בנויים על-פי שיא השפעת העונתית, כי זה בזבוז עצום. סל התרופות תמיד מוגבל בהיקפו, שכן המדינה חייבת להשקיע גם בתרבות ובספורט. מדינות משגרות שוטרים להיאבק בפשיעה למרות שיהיו ביניהם הרוגים.
הקורונה מחייבת קבלת החלטה אסטרטגית של איזון: איזה שיעור תחלואה ואיזה שיעור תמותה מוכנה מדינת ישראל לסבול כדי לאפשר את פעילות המשק. כמה בדיקות יש לבצע ביום, מהו שיעור ההידבקות היומי, מהו שיעור ההידבקות השבועי, מהו שיעור החולים קשה, מהו קצב העלייה/הירידה, מהו שיעור המתים מבין החולים. אין מנוס מההחלטה הזאת.
זוהי החלטה שצריך לקבל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לאחר שישמע את כל הגורמים הרלוונטיים: משרד הבריאות, משרד האוצר, משרד החינוך, המגזר העסקי. נציגי העסקים הם החשובים ביותר, כי הם אלו שבהם תלוי קיומה של המדינה - פשוטו כמשמעו. נסתדר לא רע בלי פקידים; לא נשרוד שבוע אחד בלי עסקים. צריך להכין מודלים ממוחשבים שינתחו את המשמעות הכלכלית של מגבלות מסוג X למשך Y ימים. צריך לקבוע מהם המשאבים שיכולה המדינה להעמיד כדי לכסות את נזקי המגבלות וכיצד תעשה זאת.
לאחר מכן יש לקבוע אבני דרך ברורות: אם יהיה שיעור כזה של חולים על פני מספר כזה של ימים, נפעיל מגבלות אלו ואלו. אם יתברר שבתי ספר בעיר פלונית הם מוקד של תחלואה, האם נסגור רק אותם או גם בעיר השכנה. אם הרכבת תהיה צפופה מדי, תהיה תוכנית להסטת קרונות בין קווים. נכון שאבני דרך כאלו לא יענו על כל האפשרויות, אבל לפחות יהיה בסיס שניתן לעבוד עליו.
החלופה היחידה לאסטרטגיה כזאת היא הברדק לו אנו עדים כעת. תהיה רכבת או לא תהיה רכבת. ילמדו או לא ילמדו. יפתחו את אולמות האירועים או לא יפתחו. זה בלתי אפשרי, זה משגע את כולנו, זה גורם נזק אדיר למשק. וכדאי שנזכיר ונזכור: בלי משק פעיל ויצרני, אין כסף לשום דבר - לא לבדיקות קורונה ולא למכונות הנשמה, לא לכיפת ברזל ולא לצוק איתן, לא לגני ילדים ולא לחינוך טכנולוגי, לא להיי-טק ולא ולחקלאות. לכלום. אפשר לסגור את המדינה.
מנהיגות אמיתית נבחנת ביכולתה לקבל החלטות קשות בשעת משבר, לא בגזירת סרטים וחלוקת פרסים. מנהיגות אמיתית צריכה לעשות את כל החישובים הללו ולחתוך, אולי אפילו בצורה קרה: משרד הבריאות אומר שהמירב הוא 100 מתים, משרד האוצר אומר שעד 1,000 מתים צריך להמשיך לפעול - נקבע 550. מנהיגות אמיתית צריכה להישיר מבט אל המציאות ואל הציבור ולומר: זהו המחיר הכבד שנשלם, עם דמעות בעיניים, כדי שישראל תמשיך להתקיים. מנהיגות הבורחת מהחלטות אלו אל מחוזות האלתור, היא מנהיגות פושעת.
