העובדה שפרקליטות המדינה אינה סופרת את בית המשפט העליון, אינה מפתיעה את מי שעוקב אחריה. כותב שורות אלו שמע במו אוזניו את הנשיאה דאז,
מרים נאור, מהשופטים היותר-קשוחים בעליון, אומרת בתסכול גלוי לנציג הפרקליטות: "האם יקרה אי-פעם שתעמדו בזמנים?!". הפרקליטות אכן עושה מה שבא לה: לא מגיבה בלוחות הזמנים שהוקצבו לה, מגישה בדיעבד בקשות דחייה, שולחת נציגים חסרי סמכות, לא עונה לשאלות ישירות של השופטים. בקיצור: משדרת תחושה ברורה לפיה מערכת המשפט, כולל בית המשפט העליון, עובדת אצלה.
הסדר הטיעון השערורייתי עם
בר רפאלי, שתישלח רק לעבודות שירות על עבירות מס מתוחכמות של 25 מיליון שקל שבוצעו במשך שמונה שנים, הוא לא רק יריקה בפרצופם של מיליוני ישראלים שמשלמים מס כחוק על הכנסות הרבה-הרבה יותר קטנות. הוא לא רק מלמד על העדר שוויון בפני החוק ועל יחס מיוחד לעשירים ולמפורסמים. הוא גם עומד בסתירה לפסיקות מפורשות, חוזרות ונשנות, של בית המשפט העליון. הנה כמה מהן.
לשקף את הסכנה וההרתעה
השופט
סלים ג'ובראן, פברואר 2004: "עבירות המס הכלכליות הפכו בשנים האחרונות להיות רעה חולה ומכאן יש מקום ליתן לכך משקל בענישה על הפן ההרתעתי. כך שבבוא בית המשפט לגזור את דינו של אדם אשר הורשע בעבירות מסוג זה, לא יתן משקל לנסיבות אישיות ולמצוקה כלכלית".
השופטת איילה פרוקצ'יה, אפריל 2004: "בית משפט זה חזר והדגיש לאורך השנים את החומרה שבה יש להתייחס לעבריינות כלכלית, ועבריינות מס בכלל זה, נוכח תוצאותיה ההרסניות למשק ולכלכלה ולמרקם החברתי, ופגיעתה הקשה בערך השוויון בנשיאת נטל חובות המס הנדרש לצורך מימון צרכיה של החברה ופעילותן התקינה של הרשויות הציבוריות.
"העבריינות הכלכלית, ועבריינות המס בכללה, איננה מסתכמת אך בגריעת כספים מקופת המדינה. היא פוגעת בתודעת האחריות המשותפת של אזרחי המדינה לנשיאה שוויונית בעול הכספי הנדרש לסיפוק צורכי החברה, ובתשתית האימון הנדרשת בין הציבור לבין השלטון האחראי לאכיפה שוויונית של גביית המס - פגיעה הנעשית לרוב באמצעי מרמה מתוחכמים, קשים לאיתור. כבר נאמר לא אחת בפסיקת בית משפט זה, כי על מדיניות הענישה לשקף את הסכנה הגדולה הטמונה בעבריינות הכלכלית לפרט ולציבור כאחד, ואת יסוד ההרתעה הנדרש ביחס לביצועה".
השופט סלים ג'ובראן, יוני 2006: "לא אחת פסק בית משפט זה, כי יש לנקוט מדיניות ענישה מחמירה בכל הנוגע לעבירות מס כגון אלה שבהן הורשע המבקש, בשל פגיעתן הרעה בחיי הכלכלה והשלכותיהן החברתיות המזיקות. ההחמרה בענישה על עבירות מס נועדה בראש ובראשונה לשמש כאמצעי הרתעתי כלפי כולי עלמא מפני ביצוע עבירות אלו בעתיד. כמו-כן, מטרתה לבטא את הגמול ההולם על הנזק הרב שמסיבות העבירות האמורות לקופת הציבור".
השופט סלים ג'ובראן, יולי 2007: "לא למותר להזכיר, כי בית משפט זה קבע בעבר, כי העונש ההולם בגין עבירות פיסקליות הוא עונש מאסר אשר ירוצה מאחורי סורג ובריח ואין להסתפק בעונש שירוצה בעבודת שירות".
מילות הקסם: "קשיים ראייתיים"
אז בית המשפט העליון אמר. ביג דיל. הרי כבר ראינו, שכאשר הוא אומר להגיב עד מועד מסוים - הפרקליטות עושה זאת אם מסתדר לה ואם מתחשק לה. וכאשר בית המשפט העליון מורה להרחיב את השטח המוקצה לכל אסיר, המדינה אינה עומדת בפסק הדין והפרקליטות באה שוב ושוב ומעמידה את בית המשפט בפני עובדה: לא קיימנו את פסק הדין; מה תעשו לנו? קל וחומר אם מדובר "רק" בפסיקה עקרונית. הרי מה השופטים הללו מבינים, לעומת מה שאנחנו הפרקליטים רואים בשטח. מי הם שיגידו לנו מה לעשות.
ההסדר עם רפאלי מעמיד את בית המשפט בפני התנגשות בין שתי פסיקות של העליון. האחת: בהעדר סיבות מיוחדות, יש לכבד הסדרי טיעון. השנייה: עברייני מס צריכים ללכת לכלא. במקרה הזה צריך בית המשפט להעדיף את האינטרס הברור של גמול לעברייני המס הספציפיים והרתעה של עברייני המס הפוטנציאליים. במיוחד - ולא נתעייף מלהזכיר זאת - כאשר מדובר ברמאית סדרתית נגד המדינה: אותה בר רפאלי שהתחמקה משירות צבאי על-ידי נישואין פיקטיביים.
קשה לראות כאן נסיבות מקלות המצדיקות ענישה מגוחכת שכזאת. היא סמכה על אימא שלה? לא מעניין; אימא שלה איננה מומחית מס, ומי שחתום על דוחותיו - נושא באחריות להם. היא לא ידעה שזה פלילי? לא רלוונטי; אי-ידיעת החוק אינה פוטרת. יש לה שלושה ילדים קטנים? לא משנה; המשפחה מספיק עשירה בשביל לדאוג לשלוש מטפלות. ומעל הכל מרחפות שתי עובדות: העבריינות הייתה מתוכננת בקפידה, ונועדה להפוך אישה עשירה לעשירה עוד יותר.
ציפי ובר רפאלי פשוט החליטו לא לשלם מיסים וזהו; לא נטען שהן התייעצו עם מומחה מס כלשהו. אולי בר חשבה, שרק מי שמשרת בצה"ל חייב גם לשלם מיסים. מכל מקום, בניצוחה של ציפי - אבל באחריות מלאה של בר - הן יצרו מארג משוכלל שכלל חוזים שקריים, הקמת חברות בחו"ל, דיווחי כזב חוזרים ונשנים לפקיד השומה ואפילו תרמית במימושו של הסדר קודם עם רשות המיסים. יש כאן רק נסיבות מחמירות: פעולה מתוכננת ומתמשכת, שהייתה נתונה כל-כולה להחלטתן של השתיים לבצע אותה, ושנבעה אך ורק מתאוות בצע.
המדינה מן הסתם תספר לבית המשפט על "קשיים ראייתיים" - מילות הקסם שלה כמעט בכל הסדר. אבל זו אותה מדינה שניהלה בהצלחה הליך אזרחי על אותן נסיבות. נכון, במישור הפלילי נטל ההוכחה כבד בהרבה, אך כפות המאזניים נוטות כאן בבירור לטובת המדינה. חוץ מזה, הגיע הזמן שבתי המשפט יתחילו לדרוש מן המדינה להסביר מהם אותם "קשיים ראייתיים" ויבחנו האמנם קיימים כאלו.
שופטים צריכים גם אומץ ועמוד שדרה מוסרי. זהו בדיוק המקרה להפעיל אותם. לומר: ההסדר הזה חורג במידה ניכרת מן הסביר, ממדיניות הענישה המקובלת ובעיקר מפסיקת בית המשפט העליון. להבהיר: את ההסדר הזה - לפי פסיקתו של העליון עצמו - אין מקום לאשר. או שתחזרו עם עונש מאסר בפועל ממשי, או שתלכו לבית המשפט המחוזי. שופט אינו צריך לחשוש מאיש, כולל מערכאת הערעור. עליו למלא את חובתו לציבור ולפעול על-פי החוק ומצפונו. זהו הסדר שהציבור, החוק והמצפון דורשים שלא לאשר.
