לאחר השואה, שבה איבד העם היהודי כשליש מבניו, החלו להישמע שני קולות בין הניצולים (וגם בדור השני) לגבי הקמת משפחות והולדת: הקול שאמר שלא להביא יותר ילדים לעולם, והקול שאמר בדיוק את ההפך - ללדת כמה שיותר. במחקר הקטן שיובא כאן, אציג מספר תגובות של אלו שבחרו להביא כמה שיותר ילדים לעולם, ואראה שהיו כמה סיבות לדבר.
זהו מחקר איכותני של ראיונות עם מספר אנשים ונשים. הנשאלים הם בעיקר בני הדור השני, שמספרים על בני הדור הראשון ועל המסרים שהועברו בדיבור על הנושא או בדרכים עקיפות יותר.
מצד אחד, המספרים מוכיחים שנרשמה ירידה חדה במספר הלידות של נשים יהודיות בארץ לאחר השואה: מ-32.7 לאלף בשנת 1951 ל-22.4 לאלף בשנת 1966. גם המרואיינים מספרים על ניצולי שואה שהמסקנה שלהם הייתה שלא להביא הרבה ילדים לעולם.
מספרת חנה (71, פתח תקוה): "אמי היא ניצולת שואה. הסתתרה בימי המלחמה במרתף אצל משפחה נוצרית. לאחר השואה היא התחתנה, וילדה רק שתי בנות, אותי ואת אחותי. בכל המשפחות של החברות שלי היו שני ילדים, ולא יותר. כשאני התחתנתי, אמי אמרה לי כמה פעמים: 'למה את רוצה ילדים? למה להביא ילדים לעולם כל כך אכזר? עולם שהורגים בו יהודים'. כשנכנסתי להריון בפעם השלישית, היא התפלאה מאוד ואפילו התנגדה לכך. ברוך ה' שלא שמעתי לה ויש לי ארבעה ילדים".
גם לאה (49, גוש-עציון), מספרת על האווירה בשנים הראשונות שלאחר השואה, כאשר בשכונות בהן גרו יוצאי ארצות אירופה לא היה מקובל ללדת יותר משני ילדים: "ההורים של אבא שלי הצליחו לצאת מגרמניה עוד בתחילת שנות ה-30. הם לא חוו שם את השואה. הם הגיעו לארץ, התחתנו כאן והביאו לעולם חמישה ילדים. אבא ז"ל סיפר שכשהם היו יוצאים כל המשפחה מהבית, הם היו מרגישים שננעצים בהם מבטים. לכל השכונה היו רק שני ילדים לכל היותר, והם הולכים עם חמישה ילדים ברחוב. ההרגשה שלהם הייתה שגם חושבים שהם גאוותנים, וגם לא מבינים איך זה שיש במשפחה אחת כל כך הרבה ילדים".
גם מרואיינים נוספים הצביעו על כך שבכל משפחה (אשכנזית) בשנות ה-50 היו שני ילדים בלבד.
הקו השני, שהיה כנראה הרבה פחות בולט בשנות ה-50 והתחיל להתפתח רק מאוחר יותר, דיבר על כך שלאחר השואה יש להביא לעולם כמה שיותר ילדים. את הסיבות למסקנה זו ניתן לחלק לשלוש קטגוריות.
א. רבים מבני העם היהודי הושמדו, ויש "להשלים את החסר". ד"ר אהרון פרץ, ניצול מחנה הריכוז דכאו, ניהל בסוף שנות ה-40 המחלקה הגינקולוגית בבית החולים רמב"ם בחיפה. בשנת 1949 נולד התינוק האלף במחלקת היולדות בבית החולים, והאירוע נחגג בהשתתפות בכירי הנהלת בית החולים, מכובדים ופוליטיקאים רבים. פרץ סיפר אז, כי נאלץ להציל את חייהן של מאות נשים יהודיות ולבצע מאות הפלות במחנות, שכן הגרמנים רצחו נשים בהריון. "בזוועות ההן נאלצתי לבצע כאלף הפלות לנשים יהודיות, וכעת מחובתי להביא לעולם אלף תינוקות יהודיים".
גם יעל (58, אזור מודיעין) מספרת על התודעה של "להשלים את החסר": "כשלמדתי באולפנא, ראש האולפנא היה מדבר הרבה על השואה ומה שצריך ללמוד ממנה. הוא הכניס לנו לראש את החשיבות של להביא הרבה ילדים לעולם. הוא היה אומר שהעם היהודי איבד שישה מיליון איש, והתפקיד שלנו הוא להשלים את החסר, וללדת כמה שיותר. ואכן, ברוך ה', ילדתי 17 ילדים".
ב. להביא ילדים לעולם זהו הניצחון על הנאצים. הירש ליטמנוביץ היה אחד מילדי מנגלה, וכיום הוא בן 88 ומתגורר בפרו. הוא יצא למסע לפולין ושם פגש את נכדתו ונינתו המתגוררות בפולין במסגרת שליחות ציונית-רבנית. וכך אמר: "למרות שכל המשפחה שלי הלכה בשואה - היום אנחנו ארבעה דורות כאן. ניצחנו את הנאצים".
גם אפרים (78, פתח תקוה) מתבטא בצורה כזו: "אבא שלי נרצח ברומניה ביוני 1941 עוד לפני שאני נולדתי, ברכבות המוות בעיר יאסי. אימא שלי נשארה בהריון איתי וגם עם אחותי הגדולה שהייתה בת שלוש. אני נולדתי בדיוק ביום של ועידת ואנזה, 20 בינואר 1942. עליתי לארץ בשנת 1950 בגיל שמונה, וכיום יש לי ארבעה ילדים, 21 נכדים, שלושה נינים, ועד שניים בדרך. ניצחתי את הנאצים"
ג. נקמה בהיטלר. רבקה (81, בני ברק), שרדה את השואה כילדה ברומניה ותולה בגאווה את התמונות של כל נכדיה וניניה על הקיר בחדר השינה שלה: "לי יש שלושה ילדים ו-24 נכדים. נינים - אני כבר לא מצליחה לעקוב. התמונות האלה - הן הנקמה שלי בהיטלר, שרצח את אבא שלי ועוד הרבה קרובי משפחה". (לצערי, רבקה נפטרה לפני מספר חודשים, כאשר כמה שבועות לפני פטירתה נולדה לה חימשית - נכדה ראשונה לנכדתה).
מכל האמור לעיל עולה, כי התודעה המרכזית של ניצולי השואה הייתה להביא לעולם מספר מועט של ילדים. אך גם בין הניצולים ובעיקר בדור השני, המגמות היו מעורבות, והתחילו להישמע קולות חזקים של הגברת הילודה מטעמים שונים: השלמת החוסר של העם היהודי; רצון להביע את הניצחון על הנאצים ועל האידיאולוגיה הנאצית - עם ישראל ממשיך להתקיים ולגדול; "לעשות נקמה בגוים"- כיהודים איננו נוקמים בצורה של הרג ורצח, אלא על-ידי הוספת חיים.
מחקר זה מעורר שאלות שמן הראוי לברר העתיד:
א. שיעור הילודה בישראל הוא הגבוה ביותר במדינות OCED. בשנת 2015 היה שיעור הפריון בישראל 3.15 ילדים לאישה, כאשר הממוצע במדינות OCED היה 1.63 ילדים לאישה. האם יש קשר בין עובדה זו לבין התודעה של ניצולי השואה וצאצאיהם?
ב. כידוע שיעור הלידות בציבור הדתי, ובעיקר החרדי, גבוה משמעותית משיעורן בציבור החילוני. ניתן לתת לכך מספר סיבות. האם ייתכן שגם תודעת השואה בציבורים אלו שונה? אולי תודעת הנקמה היא שונה, ולכן מביאים יותר ילדים, או שדפוסי הזיכרון הם אחרים?
ג. מה מידת ההשפעה של הורים ומחנכים על "הרחם היהודי"? האם ועד כמה הרצון והלחץ של הדור המבוגר והמשפיע נתן את אותותיו ברצון להביא לעולם יותר ילדים? כאמור, אלו הן שאלות למחקר נוסף.
