|
"מעשה של מה בכך" (de minimis)
|
|
|
10. טוענים הנתבעים, כי בעניינים פרוזאיים לחלוטין עסקינן, מעשה של מה בכך.
מכוחו של סעיף 7 לחוק חלה על עוולה אזרחית של פירסום לשון הרע, גם הוראת סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעניינה במעשה של מה בכך, ולפיה - "לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך".
אכן, טעם ממשי יש בקיומה של הוראת-חוק זו בתביעות לשון הרע. כידוע, בבסיס החוק, שני הערכים המתנגשים: חופש הביטוי מזה, וההגנה על השם הטוב מזה. לא כל פגיעה חד-פעמית בעידנא דריתחא, צריכה להוליד התדיינות משפטית. יש וניתן למחול ולסלוח; יש ורצוי להבליג; יש ועמידה עיקשת על תביעה אינה אלא קנטרנות לשמה.
11. לא אאריך בדבר הזה, כיוון שאיננו ישֹים בענייננו: על רכיב כזה או אחר מן הפירסומים דנן, ניתן היה לטעון de minimis; ואולם, ההצטברות, התדירות, היקף הפירסום, ועוצמת הפגיעה, מוציאים את העניין דנן, מתחולת ההגנה.
|
|
21. חרף העובדה שהפירסומים נשוא תובענה זו אינם אמת, עדיין יכול שתעמוד לנתבעים הגנה מהגנות תום הלב, מאלו המנויות בסעיף 15 לחוק. הנתבעים טוענים לקיומן של ארבע הגנות מסוג זה. אדון בהן להלן בקצירת-האומר בלבד, בשל כך שדין כולן כאחת להידחות, ולו מחמת העדר תום לב, כפי שיבואר, שהוא יסוד בלעדיו אַיִין להתקיימותן:
א. הגנת סעיף 15(2) לחוק - פירסום שבוצע מכוח חובה מוסרית או חברתית
כעיקרון, לעיתונות יש זכות וגם חובה, להעביר תחת שבט ביקורתה אישי ציבור, על מעשיהם ועל מחדליהם. אך לא בזאת עסקינן, אלא בפירסום מידע רכילותי 'צהוב', חלקו זול, חלקו עסיסי. לבטח אין חובה לפרסמו. אין בפירסום ה'אייטמים' דנן משום הגשמת
אינטרס חברתי ברמת חשיבות אשר תצדיק את עשיית הפירסום חרף הלשון הרע שבו, וכשבדיעבד התברר כי התוכן אינו אמת. ודוק: העניין שהציבור מגלה בתוכן הפירסום, כשהוא לעצמו, אינו מטיל חובת פירסום; אמת-המידה היא מידת התועלת שתצמח מן הפירסום, וממנה יכול שתיגזר חובה מוסרית או חברתית לפרסם, גם דברי לשון הרע.
ב. הגנת סעיף 15(3) לחוק - פרסום שבוצע לשם הגנה על עניין אישי כשר
הטענה לקיומה של הגנה זו עלתה לראשונה בסיכומים, ומבלי שהונחה לה תשתית ראייתית. למעלה מן הצורך אומר כי אני מתקשה לראות בעשיית הפירסומים דנן, משום הגשמת אינטרס אישי של הנתבעים; והלוֹא לשיטתם, תפקידם ככלי תקשורת הוא להיות מתריעים על שער-בת-רבים. מהות מלאכתם הינה כללית, צופה פני הציבור כולו. לא עניין אישי ולא פרטי עומד על הפרק, ולא לשם הגנה על עניין אישי כלשהו נעשה הפירסום, כי אם בהיבט (לפי הנטען) כללי, ערכי, מוסרי.
ג. הגנת סעיף 15(4) לחוק - הבעת דעה
הלכה היא, כי בעניינה של הגנה זו יש ליתן משקל רב לחופש הביטוי, רב עוד מזה שברגיל. הנתבעים סבורים כי בתוכן הפירסומים יש משום הבעת דעה על מעשיה של התובעת. דעתי שונה. גם לעת הזאת, שיש ומיטשטש ההבדל, ומתערבבין התחומין, בין עובדות לבין מסקנות, בין מידע לבין דעה, הרי שבחינת האמירות המהוות לשון הרע בפירסומים הנדונים, מעלה באופן ברור כי מדובר בעובדות, ולא בהבעת דעה. ואף לוּ יצוייר כי בהבעת דעה עסקינן, הרי שזו מיוסדת על עובדות שאינן נכונות. כך או כך, לא קמה לנתבעים הגנה זו.
ד. הגנת סעיף 15(6) לחוק - ביקורת על פעולות שבוצעו בפומבי
מסופקני אם יש מקום לשימוש ב"הגנת-סל" זו כמפלט מפני ההגנות הייעודיות [בעיקר סעיף 15(4)], אשר הוכחת דבר-קיומן, נכשלה [השווה: ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843, 875]. הדעת גם נותנת, כי לפחות מקצת הדברים המיוחסים לתובעת בפירסומים, לא נעשו בפומבי. מכל מקום, העובדות שבהן מדובר לא התקיימו, וממילא נשמט הבסיס לביקורת.
|
|
הגנת אמת הפירסום ("אמת דיברתי") - סעיף 14 לחוק
|
|
|
12. התובעת טוענת כדלקמן (פיסקה 21 לסיכומיה):
א. לא היו בביקור הקצר במונטריאול כל מסאז'ים ופינוקים;
ב. לא היו מסאז'ים ופינוקים על חשבון המארחים;
ג. התובעת שהתה עם בעלה במהלך ההרצאה בביקור הקצר במונטריאול;
ד. התובעת לא ביקרה בחנות של "פראדה" מעולם;
ה. התובעת לא השאירה בחנות "פראדה" במונטריאול אלפי ירקרקים;
ו. אין בבית התובעת "יס";
ז. התובעת לא פחדה על הרהיטים ולא שיגעה כל מתקינים.
13. אל מול הכחשה גורפת וכוללת זו, טוענים הנתבעים כי עומדת להם "הגנת אמת הפרסום"; קרי, הפירסום היה אמת, והיה בו עניין ציבורי.
על האמת שבפירסום הראשון העידה - בתצהיר העדות הראשית (סעיף 6) - גב' סיון כהן, הנתבעת השנייה, עורכת המדור לחיפוש קרובים. ואלו דבריה:
את הפרטים באייטמים האמורים הנוגעים לביקורה של הגב' נתניהו בחנות "פראדה" ולמסאז'ים שקיבלה במלון קיבלתי ממקור אשר איני רשאית לחשוף את זהותו מפאת חסיון עיתונאי.
14. על חשיבותו של החיסיון העיתונאי אין עוררין. עם זאת, מן המפורסמות, כי חיסיון עיתונאי איננו חיסיון מוחלט. לא נתבקשתי, מצדי לא ראיתי ליזום זאת, וגם לא מצאתי הצדקה - פורמלית או מהותית - לכפות על הנתבעים לחשוף את מקורות המידע שלהם. ואולם, דין הוא - ועמדתי על כך עוד בקדם-המשפט - כי על הנתבעים לשאת בתוצאות סירובם [ע"א 256,263/57 ש' אפלבוים ואח' נ' ע' בן גוריון; ש' סימונסון נ' ע' בן גוריון, פ"ד יד(2) 2105, 1238 מול האות ה'; א' שנהר, דיני לשון הרע (התשנ"ז - 1997) 4-472]. משלא נחשף, ולא הוזמן המקור העיתונאי להעיד במשפט, על הנתבעים הנטל להוכיח את אמיתות הפירסום באמצעות ראיות קבילות אחרות. כאלה לא הובאו. בצר להם, מבקשים הנתבעים להיתלות בבקיעים בגירסתה של התובעת. ואולם, צל הרים, מבקשים הנתבעים לראות כהרים. אמת נכון הדבר, התובעת בסערת דברי-עדותה בבית המשפט, נכשלה אי-פה ואי-שם בציון מועדים ומקומות. אך ניכר היה כי בבסיס דבריה - אמת. מספר טעויות שיפורטו להלן, לא הפיגו את הרושם הכללי, שגירסתה המכחישה - אמת היא.
15. התובעת אמרה בעדותה (עמוד 16) כי הביקור בקנדה היה בחורף. אין זה נכון. אין עוררין על כך שהביקור היה בחודש ספטמבר. נפלה גם טעות בכתב התביעה. דוּבּר בו (בסעיף 7) בביקור בטורונטו. בתצהיר העדות הראשית (סעיף 8) תוקן עניין זה, ודובר על ביקור במונטריאול. למשמע דבריה של התובעת (עמוד 17), דבריה של הנתבעת השנייה אשר אישרה בפשטות כי במונטריאול היה סיפור המעשה ולא בטורונטו (עמוד 37) והסבר שניתן לטעות (עמוד 23), נחה דעתי. לשתי הטעויות הנ"ל, אשר אינן מעיקרו של הנושא השנוי במחלוקת, יש לייחס משקל אפסי.
ב"כ הנתבעים מגלים פנים שלא כהלכה בפרשנות מאולצת לסעיף 8 האמור בתצהיר התובעת (פיסקה 73 (ב) (2) לסיכומיהם), כי מדובר כביכול בשני ביקורים. פשוט וברור שכוונת הדברים (יעויין שם) לביקור אחד במונטריאול, במהלכו הירצה בעלה של התובעת בבית הכנסת, והתקיים סיור בעיר.
16. כשלעצמי התקשיתי קמעא בסתירה שעליה הצביעו ב"כ הנתבעים בסיכומיהם, אם מדובר בהרצאות, לשון רבים, או בהרצאה יחידה.
בתצהיר העדות הראשית (סעיף 8) דובר בהרצאות. בחקירה הנגדית של התובעת (עמוד 19), וכן גם בסיכומים (פיסקה 11 ו - 12) דובר בהרצאה.
בסופו של דבר באתי לכלל דעה כי מדובר בטעות, וכי אין לייחס לה משמעות. שוכנעתי מתשובתה ההחלטית של התובעת בעניין זה (עמוד 19), ובאין ראייה לסתור. מדובר הרי באירוע שאיננו סמוי מן העיין. הרצאה או הרצאות מפי בעלה של התובעת אינן ניתנות בחלל ריק. הדברים הללו ניתנים לבדיקה. ובכלל: הכחשה גורפת וכל-כוללת של התובעת (סעיף 12 לעיל), בנסיבות העניין, תומכת במהימנותה. "מִילְּתָא דַעֲבִידָא לְאִיגְּלוּיֵי - לָא מְֹשַקֵּר" [בבלי, יבמות קטו, א]. בדבר אשר עשוי להתגלות, אין אדם משקר. יחסית בנקל ניתן להפריך את הכחשתה של התובעת. מאבטחים, מלווים, מארחים וכיוצא באלה נפשות רבות הפועלות באירוח מעין זה של התובעת ובעלה. צריך לנהוג במידה רבה של חוסר-היגיון כדי להכחיש כל פרט ופרט, כשאת מרביתם ניתן להזים אם מדובר בהכחשה שיקרית. אכן, גם נעשו מאמצים לא-מבוטלים על-ידי הנתבעים לשם ביסוס הגנתם במשפט, בכלל זה - כך הוּדע - נשכרו שירותיו של חוקר פרטי. חרף המאמצים, היבול הוא דל.
את ה"אֵין" שבאמתחתם, מבקשים הנתבעים להשליך לפיתחה של התובעת. לדידם, "כפי שידוע לכל, באירוח בבתי מלון יוקרתיים, דוגמת סוויטת מלון ריץ' קרלטון במונטריאול בו שהתה, נוהג בית המלון לספק "פינוקים" לאורחיו. הדברים הם קל וחומר, כשמדובר באנשי ציבור ידועים ורמי מעלה כדוגמת התובעת ובעלה" (פיסקה 76 לסיכומים).
קטונתי, אין לי מושג על אודות פינוקים במלונות פאר. הדברים אינם בגדר ידיעה שיפוטית. מכל מקום, גם אם אכן כך הוא, כמתואר, אינני מקבל את טענת הנתבעים כי בשל כך, הנטל הוא על התובעת להציג קבלות וחשבונות כדי שניווכח שלא קיבלה מסאז'ים ופינוקים. אין יסוד לדרישה להעביר את הנטל אל התובעת, להציג קבלות של בית המלון כדי לשכנע שלא ניתנו לה, כטענתה, שום "פינוקים" בבית המלון על חשבון המארחים. אני דוחה את טענת הנתבעים בהקשר זה (פיסקאות 76-82 לסיכומיהם בפרק שעניינו "אי הבאת ראיה מטעם התובעת בעניין הפינוקים"). לבד מחקירה בעניין הקבלות והחשבוניות, לא נחקרה התובעת במהלך עדותה בפניי על עצם קבלת המסאז'ים, הפינוקים, והקניות אצל פראדה.
17. ב"כ הנתבעים סבורים כי יש לזקוף לחובת התובעת את העובדה שלא זימנה לעדות את רב הקהילה של מונטריאול. בקדם-המשפט ביום 7.6.01, ולאחר מכן בהסכמה דיונית בין ב"כ הצדדים, נקבע כי לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית מטעם הנתבעים, תוכל התובעת להודיע האם בכוונתה להעיד גם את רב הקהילה של מונטריאול. כך היה, וב"כ התובעת עשו הערכת-מצב מקצועית והודיעו באותו שלב כי אין בכוונתם להעיד את רב הקהילה של מונטריאול [באמור בפיסקה 72 לסיכומי הנתבעים יש אמירה לא נכונה, כמו גם תיאור חסר של מצב הדברים כהווייתם: התובעת לא הצהירה בשום שלב על כוונה להעיד את הרב של מונטריאול. באי-כוחה ציינו מלכתחילה אפשרות שכך ייעשה; ההימנעות מהזמנתו לא הייתה בלתי צפויה. הובהר מלכתחילה, כאמור לעיל, שהזמנתו תלויה במה שיִימָצא או לא יִימָצא בתצהירי הנתבעים]. כך או כך, נראה כי אין הַצָּר שוֶֹה בְּנֵזֶק המלך. זעומה היא מידת התועלת שעשוייה הייתה לצמוח, אילו הזמינה התובעת את רב הקהילה של מונטריאול לחצות יבשות וימים כדי להתייצב בבית המשפט ולהעיד כי לא ראה את הגב' נתניהו מקבלת מסאז'..
מקובלנו מקדמת דנא, כי לא ראינוה, אינה ראיה (כתובות כג, א).
זאת ועוד, די זמן עמד לרשות הנתבעים כדי להזמין מטעמם עד זה או אחר מקנדה או מישראל כדי לתמוך בגירסתם. הם לא עשו כן, וזו זכותם, אך בכל מקרה אין לבוא חשבון עם התובעת בעניין זה.
18. על-פי סעיף 14 לחוק, הגנת אמת הפירסום - "לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
הנתבעים סבורים כי בפירסום הראשון, עיקר הוא, סכום הכסף - 125,000$ - בתמורה להרצאות בעלה של התובעת. השאר אינו אלא פרט לוואי, זניח, בטל בששים, ואין בו פגיעה של ממש.
זאת ועוד: משלא הוגשה תביעה על אודות ציון סכום הכסף האמור, יש להניח כי הנתון שפורסם הינו נכון (פיסקה 85 לסיכומים).
אין בטענה זו כל ממש. ספק אם בכלל ניתן להעלותה באופן שהועלתה (פיסקאות 3 ו - 4 לתשובת התובעת לסיכומי הנתבעים). כך או כך, לא בעלה של התובעת תובע בתיק זה, אלא התובעת בלבד; בעלה נזכר רק ב'אייטם' הראשון שבפירסום הראשון; לא דנו כלל בסכום הכסף האמור; המידע על אודות התובעת בשני הפירסומים, הוא עיקר ולא טפל; רוב ולא מיעוט.
19. לגבי הפירסום השני טוענת התובעת, כי כמוהו כקודמו - "שקר וכזב. צוות מתקינים של חברת "יס" לא ביקר בביתי כלל וכלל, וממילא לא ביקר שם בשבוע אליו התייחסה הידיעה, ולא יכולתי לחשוש מפגיעה ברהיטים, כך שבוודאי שלא "שיגעתי את המתקינים", לא אז ולא בשום מועד אחר" (סעיף 17 לתצהיר העדות הראשית). בעדותה הוסיפה ואמרה, כי "עד עצם היום הזה...אין לנו יס" (עמוד 20).
הנתבעים אינם טוענים להגנת "אמת דיברתי" ביחס לפירסום השני (פיסקה 89 לסיכומים).
20. סיכום ביניים: אל מול עדות מהימנה, החלטית ומסתברת של התובעת, גם אם נמצאו בה טעויות אחדות בעניינים שוליים, ניצבת הנתבעת השנייה כשאין בפיה דבר זולת דברים מפי השמועה, ניסיון למצוא מחסה מאחורי החיסיון העיתונאי, או ניסיון בלתי-צליח להעברת הנטל, ככל שמדובר בפירסום הראשון; ולא כל מאומה, ככל שמדובר בפירסום השני.
דומני, איפוא, כי לא מסאז'ים ולא פינוקים; לא פראדה ולא ירקרקים; לא יס ולא מתקינים.
לא היה ולא נברא, אלא משל היה.
|
|
חזקה על עשיית הפירסום שלא בתום לב
|
|
|
22. כאמור, כדי ליהנות מן ההגנות באחת הנסיבות כנ"ל, הכרחי שהפירסום לא יחרוג מתחום הסביר באותן נסיבות ושייעשה בתום לב. לעניין זה קובע סעיף 16 לחוק לאמֹר:
"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".
לדעתי קמה חזקה מכוח סעיף 16(ב)(2) הנ"ל, שהפירסומים נעשו שלא בתום לב, ולא עלה בידי הנתבעים לסתור חזקה זו.
23. כיוון שכך, מתייתר למעשה הצורך לדון בשאלה אם חזקה כאמור קמה גם מכוחו של סעיף 16(ב)(1) הנ"ל. עם זאת, כדי להפיס את דעת הנתבעים אשר הכבירו מילים עד בלי די בהקשר זה (ובכלל), אדרש לעניין בקצרה.
כדי שתתקיים החזקה לפי סעיף 16(ב)(1) לחוק, אין די בכך שקבענו כי דברי לשון הרע שפורסמו לא היו אמת [בנסיבות העניין אין צורך להידרש להבדל שבין מרכיב אמיתות הפירסום בסעיף 14, לבין זה שבסעיף 16(ב)]; על התובעת מוטל הנטל להוכיח שהנתבעים לא האמינו באמיתות הדברים.
למשמע דברי הנתבעת השנייה, לא אוכל לומר ששוכנעתי שהיא לא האמינה באמיתות הדברים. לדבריה, קיבלה את המידע נשוא הפירסום הראשון מאת מקור אמין "אני עובדת איתו זמן רב..." (עמוד 33); "מקור מהימן שכבר עבדנו יחד בעבר, לא מעט פעמים ובכל הפעמים האינפורמציה שלו הייתה אמת לאמיתה" (עמוד 38). לגבי הפירסום השני, לא הסתפקה הנתבעת השנייה רק במקור, אלא שוחחה, לדבריה, גם עם המתקין (עמוד 41-40). יכול, כדבריה, שמידת אמונתה באמיתות הדברים גברה, גם בשל כך שעצם החיבור של התובעת ובעלה ל- יס - אשר לפי האמת לא היה כלל - פורסם גם באמצעי תקשורת אחרים. גב' עטרה ישראלי, מנהלת יחסי הציבור של חברת הלווין יס, הצהירה על כך שהנהלת החברה נהגה להעביר אליה רשימות של אנשים מפורסמים שהיו למנויי החברה - בהם גם התובעת ובעלה - כדי שתעשה באלה שימוש יחצ"ני לקידום מכירות החברה. גב' ישראלי העבירה את השמות לנתבעת השנייה, ולעיתונאים נוספים (סעיפים
6-4 לתצהירה). לפלא בעיניי, כיצד זה פירסמה חברת הלווין יס את העובדה שהתובעת ובעלה היו למנויי החברה, עובדה שאינה נכונה בעליל. מכל מקום, לגבי הנתבעת השנייה, הפירסום השני בקשר ל-יס, אינו 'קלוט מן האויר'. סמך מסויים היה לו בידיעה שהפיצה מנהלת יחסי הציבור של יס, ובפירסומים עיתונאיים נוספים.
24. הנתבעת השנייה טוענת, כאמור, כי את פרטי המידע שבפירסום השני קיבלה מאת מקור אשר מועסק במשרד ממשלתי. הלה מסר לה, לדבריה, את מספר הטלפון של אחד המתקינים אשר לדבריו ביצע את ההתקנה מטעם חברת יס בבית התובעת. שמו - ירון בן אבי. בשיחת טלפון עימו, אישר לנתבעת השנייה את הדברים שמסר לה המקור, לפיהם, בעת ההתקנה, התובעת הזהירה את המתקינים ללא הרף שלא לפגוע ברהיטים, ודברים נוספים בסגנון זה, ו"שיגעה להם את השכל".
לאחר הגשת התביעה שוחחה הנתבעת השנייה, לדבריה, שוב, עם מר בן אבי, והקליטה את השיחה. תמליל שיחה ביניהם צוטט בתצהירה. על-פי תצהירה (סעיף 12) כשהגיעה העת להזמין עדים / להגיש תצהירים, לא הצליחו הנתבעים לאתר את מר בן אבי, ששינה את כתובתו, כדי לבקש תצהיר מטעמו או אפילו לזמנו לעדות, על אף שהעורך (הנתבע השני) שכר חוקר פרטי על מנת לאתרו (עמוד 42). בשל כך נאלצו הנתבעים לעשות שימוש בקלטת. ב"כ הצדדים חלוקים על אודות קבילותה של הקלטת, לאור הכללים שנקבעו בהלכת שניר [ע"פ 869/81 שניר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 169].
25. יש טעם בדברי ב"כ התובעת (פיסקאות 35-34 לתשובת התובעת לסיכומי הנתבעים), במישור סדר הדין האזרחי. גם על-פי דיני הראיות, על פני הדברים, ראוי לפקפק באותה הקלטה. אין בה התחלה ואין בה סוף. בשיחה בין אנשים יש לצפות למילות-נימוסין בתחילתה ולדברי-פרידה בסיומה. הדו-שיח שבקלטת, אינו אלא קטע מתוך השיחה. הנתבעת השנייה אישרה בעדותה כי בתחילת השיחה הציגה את עצמה והבהירה לאותו ירון בן אבי מדוע היא שבה ומבררת את הפרטים. מעניין היה וחשוב לשמוע את הדברים, בין היתר, כדי למצוא בהם תימוכין לטענת הנתבעת השנייה על כך שכבר בעבר, עובר לעשיית הפירסום השני, שוחחה עם אותו מתקין ירון בן אבי. עוד כהנה וכהנה דברים - יש להניח - ניתן היה ללמוד מאותה שיחה אילו באה בפנינו הקלטה מראשיתה ועד סופה.
26. ודוק: שיחה זו נעשתה, כאמור, לאחר פתיחת המשפט בכוונה ברורה לבסס את הגנת הנתבעים, בליווי של ייעוץ משפטי צמוד, כשכללי הלכת שניר מפורסמים וידועים, וכש"מטרת הפניה הייתה להקליט אותו...בשביל אסמכתא ואחרי יעוץ משפטי שקיבלתי, הייתי צריכה משהו להביא לבית המשפט" (דברי הנתבעת השנייה בעמוד 41). אין זה מסתבר שבאותו שלב תקליט הנתבעת השנייה רק חלק מן השיחה. והלוא, אינה יודעת מה עתיד בן-שיחה לומר, ומדוע שתמתין עם תחילת ההקלטה לאמצע השיחה? על מה ולמה תגרום במו-ידיה לכך שההקלטה לא תהיה קבילה? הדעת נותנת כי הנתבעת השנייה נערכה כדבעי להקלטת השיחה כולה. בנסיבות הללו חוששני, כי אין לסמוך על נאמנות ומהימנות ההקלטה. ספק אם זו זהה להקלטה המקורית. קיים חשש להשמטה של חלק מן השיחה. ועוד זאת: אין ניתן לזהות את קולו של אותו ירון בן אבי. אי-אפשר לסמוך בעניין זה רק על דבריה של הנתבעת השנייה, גם מכיוון שזו הייתה שיחתם השנייה בלבד. יכול שזה הוא, יכול שזהו סתם מתחזה. אין זו השערה בעלמא, שהרי גם לטענת הנתבעת השנייה, נעלמו עקבותיו של אותו ירון בן אבי, וגם נסיונות איתור באמצעות חוקר פרטי עלו בתוהו.
27. אז מה היה לנו פה? מקור אלמוני במשרד ממשלתי, ומתקין פלמוני בשם ירון בן אבי.
זה-האחרון כלל וכלל אינו מוכר בחברת יס ("יש להם צוותי מתקינים בקבלנות", לדברי הנתבעת השנייה בעמוד 42); ירון בן אבי היה, ואיננו עוד; ליתר דיוק, אולי היה, שכן דוּבּר עימו, לפי הנטען, לפני הגשת התביעה, ולאחריה; בינתיים, נעלמו עקבותיו. משיחת טלפון עימו נעשתה הקלטה חלקית בלבד; כתובתו בעבר ידועה, אך לא עוד. גם חוקר פרטי לא הצליח לאתרו. כל זאת, על רקע העובדה המוכחת שבביתה של התובעת אין, ולא הייתה כלל, התקנה של יס.
דעתי נוטה לכך כי הקלטת אינה ממלאת אחר תנאי הקבילות ה'טכנית' על-פי הלכת שניר. אך גם בהנחה שהקלטת קבילה, או שחלק מן השיחה שהוקלט עומד בתנאי הקבילות, מן הראוי לייחס לה בנסיבות העניין משקל נמוך.
28. חרף כל האמור, שומה להכיר בפער שבין ראיות קבילות בבית המשפט לבין מידע אשר מצוי אצל עיתונאי. גם מה שלא קביל בבית המשפט יכול שישמש אינדיקציה לאמונתו של העיתונאי באמיתות ידיעה שפירסם.
לאור המאזן הכולל; בהתחשב עם דברי הנתבעת השנייה על אמונתה, מניסיונה, במהימנות מקורותיה; בשים לב לתימוכין, אומנם קלושים, לגבי הפירסום השני; מחמת כל אלה, לא שוכנעתי כי הנתבעת השנייה לא האמינה באמיתות הפירסומים. לא ראיתי לקבל את טענות התובעת בהקשר זה, ודומני כי לא קמה החזקה שלפי סעיף 16(ב)(1) לחוק.
29. לעומת כן, קמה בענייננו, כאמור, החזקה שלפי סעיף 16(ב)(2) לחוק. דברי לשון הרע שפורסמו לא היו אמת, והנתבעים לא נקטו לפני הפירסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הינם, אם לאו.
הנתבעים מבקשים לבחון את סבירות האמצעים שנקטו בהם, בהתחשב בתגובותיה של התובעת לפניות אליה, ובעיקר, בהימנעותה ממסירת תגובה.
לדברי הנתבעת השנייה "הזוג נתניהו באופן מגמתי לא מגיב לרכילות. ידוע גם לקולגות שלי" (עמוד 31). אף-על-פי-כן, פנתה הנתבעת השנייה ביום שלישי בבוקר ובערב, וביום רביעי, לשם קבלת תגובה על תוכן הפירסום הראשון, פירסום אשר נעשה בסוף אותו שבוע. נאמר לה שלא תינתן תגובה עד לשובם של התובעת ובעלה מחו"ל. הנתבעת השנייה סברה, לדבריה, כי מדובר בתירוץ גרידא, "וקיבלתי הרושם שלא יחזרו אלי אף פעם, גם לא אחרי חזרתם מחו"ל" (עמוד 32).
30. ב"כ הנתבעים מצביעים בסיכומיהם על שלוש גירסאות מטעם התובעת לאי-מתן התגובה על הפירסום הראשון:
(א) 'בלשכת נתניהו סירבו להגיב עד שובו של הבוס ארצה'.
(ב) לא נעשתה פנייה לשם קבלת תגובה (עמוד 11).
(ג) לא נעשתה פנייה בכתב לשם קבלת תגובה (פיסקה 28 ו - 42 לסיכומי התובעת).
למען הסדר הטוב ראוי לציין, שלא כטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיהם (פיסקאות 208 - 212), כי העובדה שלא נעשתה פנייה אל התובעת בכתב לשם מתן תגובה, לא נועדה בסיכומי התובעת לשמש הסבר מדוע נמנעה מלכתחילה מתגובה. עובדה זו שימשה רכיב אחד מתוך רכיבים נוספים, בסיכומי ב"כ התובעת, שנועדו לשכנע שהנתבעים לא נקטו באמצעים סבירים כדי להיווכח אם הפרסום הוא אמת. כך שאין מדובר בשלוש גירסאות כפי שטוענים הנתבעים. ועוד זאת ראוי לציין, גם זאת בניגוד לטענת ב"כ הנתבעים (פיסקאות 202 - 205), כי התובעת בעדותה לא ביקשה להכחיש את עצם הפנייה לקבלת תגובה, ללשכתו של בעלה, אלא שדבר-הפנייה הזו, לא הובא, לפי דבריה, לידיעתה, בעת שהותה במונטריאול.
31. יחד עם זאת, ניתנת האמת להיאמר שהתובעת, בעדותה בפניי, אכן לא הייתה עקבית לחלוטין במתן הסבר להימנעות מליתן תגובה. אולם, בין אם נובעת עובדה זו מחמת היותה נסערת בלחץ החקירה הנגדית, ובין אם בשל כך שלא הייתה מודעת לפרטים לאשורם, אין הנתבעים יכולים להיבנות מכך. טענה בעלמא טענו ב"כ הנתבעים על כך שהתובעת נתנה כביכול הוראה שלא להגיב לפניית הנתבעת השנייה. זו-האחרונה טענה כי "ברוב הפעמים לא זכיתי לתשובה מלשכת נתניהו" (עמוד 31), או שקיבלה, לדבריה, רושם שלא יחזרו אליה (עמוד 32); אך מכאן ועד למתן הוראה מאת התובעת שלא להגיב, רב המרחק. התובעת אמרה בעדותה כי אין עקרון של אי-מתן תשובה. בענייני רכילות "לפעמים כן, לפעמים לא" (עמוד 6) ניתנת תשובה; קודם שומעת התובעת את השאלה ואז מחליטה אם להגיב או לא. אם סברה הנתבעת השנייה כי התובעת נתנה הוראה שלא להגיב (וכאמור, גם על-פי דבריה-שלה היא לא סברה כך), כי אז היה לה לציין דברים אלו כהווייתם, עם עשיית הפירסום הראשון, במקום לפרסם ש"בלשכת נתניהו סירבו להגיב עד שובו של הבוס ארצה".
32. אין עוררין, איפוא, על כך שלעיתים מגיבה התובעת לפניות מן התקשורת בענייני רכילות.
מוזרה הטענה, במיוחד כשהיא נשמעת מפי מי שאמון על מלאכת העיתונות כי "אין פגם בהתנהגות הנתבעים, שכן "תגובה" בנוסח "אין תגובה" ... אין היא מוסיפה מידע של ממש לציבור הקוראים" (פיסקה 230 לסיכומי הנתבעים).
ברי לכל בר-בי-רב, כפי שטענו ב"כ התובעת (פיסקה 25) כי תגובה מסוג "איננו מגיבים לרכילות" או "אין תגובה", מהווה סוג של תגובה. לתגובה שכזו נודעת חשיבות בתודעת הקורא. הנתבעים מנעו מן התובעת גם סוג מעין זה של תגובה.
אגב: מערכת כל העיר הודיעה מעל דפי העיתון, ביום 26/09/01 (ת/1), כי חרף הודעת דובר העירייה "כי אינו מתכוון להגיב עוד לידיעות המופיעות ב"כל העיר"... אנו ממשיכים להעביר לתגובתו כל ידיעה הנוגעת לעירייה..."; ללמדנו שאצל הנתבעים קיימת מוּדעוּת לצורך לאפשר מתן תגובה.
גם אין מדובר בעניין פורמלי גרידא ולא רק הגינות מקצועית עומדת על הפרק, כי אם שיקולים וצרכים עיתונאיים, הכרח לחקור, לבדוק ולאמת את המידע, כדי שהפירסום יהיה מדוייק [מ' רונן, אתיקה מקצועית (1998) 3-462].
33. נשאלת השאלה הבלתי-נמנעת: וכי לא ניתן היה להמתין קמעא, ולבשר לאומה על המסאז' שקיבלה הגב' נתניהו, לאחר חזרתה מחו"ל? [יסולח לי על הנימה הבוטה-משהו. אין זאת אלא, מחשש לזילות ערכו של חופש הביטוי. חופש הביטוי אינו מתגלה במלוא הדרתו ב'צהוב' דנן]. כעבור ימים ספורים שבו התובעת ובעלה מחו"ל ודומה כי לא היה נגרע כל מאומה מן הנתבעים ומקוראי "המדור לחיפוש קרובים" בכל העיר אילו הייתה מתפרסמת הידיעה על המסאז' כעבור שבוע, ביחד עם תגובת התובעת [בין אם הייתה זו תגובה עניינית, בין אם הייתה כי לא היו דברים מעולם, ובין אם היה נאמר שהתובעת סירבה להגיב]. את פרק הזמן הזה יכלו הנתבעים לנצל גם לשם ביצוע שורה לא-קצרה של בדיקות (פיסקה 28 לסיכומי התובעת). אך הם, אצה להם הדרך לעשות את הפירסום בטרם עת.
34. 15 (חמישה עשר!) עמודים הקדישו הנתבעים בסיכומיהם להתפלמסות עם התובעת על אופן מתן תגובותיה. אך אין בכל אלה כדי לכסות על ערוותם.
אבאר את כוונתי: סעיף 5(א) לתקנון האתיקה המקצועית של העתונות, קובע כי "לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדוק העתון והעתונאי את נכונותה במקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין". סעיף 8 לתקנון האתיקה מוסיף וקובע, כי פירסום דבר הנוגע לפרטיותו של אדם או לשמו הטוב והעלול לפגוע בו, "מצריך ברגיל בירור מוקדם עם הנוגע בדבר ופרסום הוגן של תגובתו".
ודוק: כללי האתיקה המקצועית הנ"ל, אינם כללי משפט [ראו את דברי כב' השופט י' זמיר בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' יוסף קראוס, פ"ד נב(3) 1, 51]. אך "הנה זה קבעו העיתונאים לעצמם סטנדרט התנהגות, וכשם שהיינו מתחשבים בכללי התנהגות שקבעו לעצמם אנשי מקצוע בכל תחום אחר, איננו רואים טעם טוב שלא נתחשב בסטנדרט זה לבדיקת סבירות התנהלותם של עיתונאים. נדגיש: נתחשב בכללים אלה לבדיקת סבירות התנהגותו של עיתונאי; לא נראה אותם כסטנדרט מחייב..." [דברי כב' השופט מ' חשין בע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ, פ"ד נה (5) 865, 897].
גם בענייננו נעשה כן, קרי, נתחשב בכללי האתיקה המקצועית, אף כי נדע ונזכור כי סטייה מהם, כשלעצמה, אינה מחייבת מסקנה בדבר התנהלות בלתי-סבירה.
35. בחינת כלל נסיבות העניין מלמדת על כך שלא בסטייה של מה-בכך מכללי האתיקה עסקינן, אלא בתקלה בסיסית, אשר מחייבת מסקנה כי לא ננקטו אמצעים סבירים להיווכח אם הפירסומים שנעשו היו אמת.
הנתבעת השנייה לא למדה את מקצוע העיתונות. אתיקה מקצועית למדה, לדבריה, מהעורך שלה. לשאלה האם קראה את תקנון האתיקה המקצועית, השיבה - "חילקו לנו כל מיני חוזרים" (עמוד 29). עד כה נפגשה רק עם חלקים מתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, אלה שצוטטו באותם חוזרים (עמוד 30).
36. סעיפי תקנון האתיקה המקצועית אשר צוטטו לעיל, לא רק על עצמם באו ללמד, אלא על התקנון כולו, ללמדנו, כי העיתונות ממלאת שליחות ציבורית; כי עליה לפעול מתוך נאמנות; כי עיתונאי הוא משרת הציבור; עליו לדאוג לדיווח אמיתי ואמין, ולפעול בהגינות [א' ברק, "על העיתונות הפרטית" עלי משפט ב (תשס"ב) 293]. דומה כי ענייננו מדגים עד כמה נחוץ להחיל על העיתונות הפרטית עקרונות יסוד של המשפט הציבורי.
אך כל עוד לא הוחלו עקרונות אלו בפועל, ויהא כאשר יהא תקפו המחייב של תקנון האתיקה המקצועית, הרי שאין הוא מהווה תחליף לשכל-ישר. כְּזה כּן זה, מחייבים המתנה לשם קבלת תגובה לפני עשיית הפירסומים נשוא התובענה, אשר אין עוררין על העדר דחיפות בפירסומם. הגדילה הנתבעת השנייה לעשות כאשר לגבי הפירסום השני, לא טרחה כלל לשאול את 'פי הנערה', לא פנתה לקבל תגובה, הגם שהיא מודעת לכך, לדבריה (עמוד 31), שזה מנוגד לתקנון האתיקה המקצועית [ראו את דברי כב' השופט מ' חשין, שם בעניין פלוס]. הנתבעת השנייה לא פגשה את המתקין העלום (עמוד 30 לפרוטוקול); אין בידי הנתבעים אסמכתא כלשהי שאותו מתקין עובד מטעם יס (עמוד 31 לפרוטוקול); הנתבעים לא עשו פנייה כלשהי ליס (עמודים 39 ו-41 לפרוטוקול), ולא היפנו מבטם אל גג בית התובעת לראות אם יש בנמצא שם צלחת של יס. לא מועילה לנתבעים טענתם על כך שלא היה טעם בפנייה ליס משום שזו מחזיקה צוותי התקנה בקבלנות. את זה למדו הנתבעים לדעת רק בדיעבד, לצורך ההגנה במשפט. לכתחילה, עובר לפירסום, לא פנו כלל ליס. אילו פנו, היו נוכחים לדעת כי אצל התובעת לא מותקן כלל ציוד של יס.
37. מטרידה גישת הנתבעת השנייה, שיש בה משום קלות-דעת, באומרה כי "מדור רכילות אינו תחקיר בטחוני" (עמוד 38), כדי להצדיק את מיעוט פעולותיה ואת רוב מחדליה בקשר לבדיקת אמיתות הפירסום. קדם לה, בעשיית ההשוואה לתחום הביטחון, נפוליאון, אך הוא דווקא ראה נכוחה, את פוטנציאל הפגיעה הרעה של העיתונות, באומרו, כי ארבעה עיתונים עויינים, יותר מפחידים מאשר אלף רובים מכודנים.
חז"ל קדמו לשניים באנלוגיה 'בטחוניסטית' במדרש "שוחר טוב" לספר תהילים (מזמור קב): "נמשלה הלשון לחץ - שאם ישלוף האדם חרב בידו להרוג את חברו, הוא מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר את החרב לנרתיקה. אבל החץ, כיוון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירו, אינו יכול להחזיר".
אלמלא חזרה הנתבעת השנייה בעדותה שוב ושוב על כך שאין מדובר בתחקיר בטחוני, והחרו-החזיקו אחריה ב"כ הנתבעים בסיכומיהם, לא הייתי 'נטפל' אליה בהקשר זה. אכן, לא בתחקיר בטחוני עסקינן, אלא בידיעה עיתונאית. אך גם לגביה נדרשת בדיקה מוקדמת, זהירה, הגונה, מקצועית ואחראית: "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא); לא רק ביד כלי-מלחמה.
כעוצמת הפגיעה הרעה אשר נשקפת מפירסום דברי לשון הרע, כן מידת האמצעים אשר יש לנקוט לפני הפירסום, לשם בחינת אמיתותו.
38. מי שמבקש להתהדר בתואר עיתונאי, מי שבא בשם זכות הציבור לדעת, מי שעוטה על עצמו איצטלה של מי שמוטלת עליו בתוקף תפקידו "חובה חברתית ומוסרית לבקר את מעשיה ואת התנהגותה" של התובעת (פיסקה 99), ייכבד, ילמד את תקנון האתיקה המקצועית וינהג לפיו. זהו שטר ושוברו בצידו. הכוח העצום של העיתונות - עיקרו, חיובי, נחוץ ומבורך - מחייב ריסון. חירות עם אחריות. אם לא כן, תהא החירות, להפקרות [ראו את דברי כב' השופט (כתוארו אז) ש' אגרנט בבג"צ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871, 878]. נסיון לפריקת עול תקנון האתיקה המקצועית כבענייננו, כמוהו כתמריץ להסדרה סטטוטורית של מלאכת העיתונות, ושל העוסקים במלאכה זו [השוו: י' זמיר "העיתונות הכתובה - כוח וביקורת", משפט וממשל ו' (תשס"א - 2001) 179].
39. אני סבור, איפוא, על יסוד הוראת סעיף 16(ב)(2) לחוק, כי דברי לשון הרע שפורסמו לא היו, כאמור, אמת; כי הנתבעים לא נקטו לפני פירסום הדברים, אמצעים סבירים להיווכח אם הם אמת; וכי קמה חזקה שהפירסומים נעשו שלא בתום לב.
|
|
לשון הרע - פרשנות הפירסומים
|
|
|
3. לטענת התובעת, ההתייחסות כלפיה בפירסומים הנ"ל הינה מזלזלת ופוגעת מאד, תוך יצירת תדמית שלילית של מי שעושה שימוש בכספים לא לה, וברמיזה כאילו התובעת אינה מסוגלת להקשיב להרצאות. לדבריה: "הכל שקר וכזב... הטונציה, שלגברת לא היה מה לעשות כשבעלה הולך להרצאות, כל הכינויים שם... שרה זה לא שרה, שר וה- ה הולך עם הנתניהו, וצורות מעליבות, רומסים אותי, ומציגים אותי כנהנתנית כזאת שלוקחת מסז'ים על חשבון המארחים ומוציאה אלפי שקלים, ולא יכולה לשמוע הרצאות של בעלה. הכל שקר וכזב, ושקר מרושע..." (עמוד 12-11 לפרוטוקול). לטענת ב"כ התובעת, לשון הרע משתמעת גם "מבין השורות", בדרך של ציון שם התובעת באופן מזלזל ומסולף, בשימוש במילים "מסאז'ים ו"פינוקים" שהינן מילים בעלות קונוטציה שלילית, נוסחת-הקשר בין ה'אייטמים', ועוד.
4. הנתבעים סבורים כי אין בפירסומים משום לשון הרע, ולא כל מאומה ממה שיכול להשפיל או לבזות. המדור לחיפוש קרובים עסק בשעתו בענייני רכילות ונושאי חברה. המדור הינו בעל אופי קליל, מנוסח באופן הומוריסטי, וכתוב בז'רגון האופייני למדורים מעין אלה. זהו ז'אנר של כתיבה עיתונאית שבה בחירת סוג המילים משקפת את דעת הכותב. הנתבעים טוענים לגבי הפירסום הראשון, שעיקרו אינו עוסק כלל בהתנהגות התובעת, אלא ב"אחרים, אשר התחשבו בזמנה הפנוי של התובעת, ומצאו לכך מענה, וממילא אין התובעת נחשבת כ'נפגע'" (פיסקה 47). כיוצא בזה, הטענה כי המילים "מסאז'ים ופינוקים", הינן בעלות קונוטציה שלילית, חסרת ביסוס בעליל. אדרבא, למילים הללו נודעת דווקא "משמעות חיובית מובהקת" (פיסקה 48); עוד טוענים הנתבעים, כי מעולם לא נטען בפירסומים כי יש פגם כלשהו בקבלת מסאז'ים ו/או בביצוע רכישה בפראדה (פיסקה 53). באשר לפירסום השני, טוענים הנתבעים, כי "אין כל לשון הרע באמירה כי התובעת חששה לנזקים לרהיטים בבית (שזה עתה שופץ) ולפיכך הזהירה את המתקינים מכך, שהרי זו דרכם של כולנו לעשות כך כשבעלי מקצוע מסתובבים בסלון ביתנו" (פיסקה 60).
5. עוד לפני שנדרשתי לשאלה אם בדברי אמת עסקינן, אם לאו, בחנתי את הדברים האמורים בפירסומים הנ"ל באמת-מידה אובייקטיבית; בהתייחס למובנם הטבעי והרגיל; במשמעות שאדם סביר היה מייחס להם; בשים לב לרקע הכללי שבו הובאו הדברים; ולהקשר שבו פורסמו.
מסקנתי היא, כי בפירסום דברי לשון הרע עסקינן.
6. אופן הצגת קיומה של בעיה, מה תעשה התובעת בעת שבעלה מרצה, הינו משפיל. בתודעתו של הקורא הסביר, מצטיירת התובעת כמי שמסוגלותה להאזין בקשב להרצאתו של בעלה - מוגבלת; ולמצער - מאמץ אינטלקטואלי הינו ממנה והלאה. עיקר מעייניה נתונים לנהנתנות, נצלנות ובזבזנות. מה לה ולעניינים שברוח, כשאפשר ליהנות ממנעמי החיים. החיים הטובים באים לידי ביטוי ב"מסאז'ים ופינוקים לגברת [הקורא הסביר כבר רואה בעיני רוחו גבירה - נ' ס'] על חשבון המארחים".
7. על-פי הפירסום הראשון, התובעת כביכול אינה יודעת שובע. כשהתעייפה מהנאות החיים הנ"ל, נפנתה לבזבז הון עתק (באופן יחסי) בגאווה ובוז, על מותרות ודברי-תפנוקים. על אלה מצטרפים הדברים האמורים בפירסום השני, תיאור מוגזם ופוגע של התנהגות, ללמדנו על תכונה שלילית של התובעת, באופן קיצוני. מוטב היה לנתבעים שלא לטעון בהקשר זה, בהיתממות, שכולנו נוהגים לעשות כך כשבעלי מקצוע מסתובבים בסלון ביתנו. אם לא היה ב'אייטם' זה, דבר מיוחד או חריג, לא היו הנתבעים מפרסמים אותו. באמצעי תקשורת עסקינן. איזה עורך היה מאשר לפירסום ידיעה בנאלית, שגרתית, שאין בה כל חידוש?
8. אמת נכון הדבר, כטענת הנתבעים, לא הרי ידיעה במדור רכילות, כהרי ידיעה במדור החדשות, וככתבה פובליציסטית. המאפיינים המייחדים את מדור הרכילות, מטבעות-הלשון, הרוח הקלילה וההומוריסטית, וכיוצא באלה מאפייני הז'רגון הזה, משליכים על שיפוט תוכן הפירסום על-פי דיני לשון הרע. התוכן נתפס כמוגזם, מוּטֶה, ומידת מהימנותו - מוגבלת.
עם זאת, מדור שעוסק ברכילות לתאבון איננו רשאי לפרוק מעצמו את דיני לשון הרע. אדרבא, על הרכילאים להישמר ביתר שאת.
9. בנסיבות העניין דנן, מטעמים ערכיים ועקרוניים של חופש הביטוי, בהתחשב באופיו של המדור, בכך שבאשת ראש הממשלה לשעבר עסקינן ובַעניין שהציבור מגלה בכגון דא, ניתן היה 'לסבול' בדיעבד, אולי גם להצדיק מלכתחילה, פירסום פרט כזה ו/או אחר מאלה שפורסמו. ואולם, תוכן הדברים שפורסמו, בהצטברם, בהקשרם, בשני הפירסומים, במפורש ובמשתמע, עלול להשפיל את התובעת בעיני הבריות, או לעשותה מטרה לבוז או ללעג מצידם; הפירסומים עלולים לבזותה בשל מעשים, התנהגות או תכונות שיוחסו לה.
לשון אחר: יש בשני הפירסומים משום לשון הרע, כמשמעותו בסעיף 1(1) ו - (2) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 [להלן - החוק].
|
|
62. דברי-זלזול שפורסמו על התובעת, רוויים בלשון הרע. היא מצטיירת כמי שמסוגלותה להאזין בקשב להרצאתו של בעלה, מוגבלת; וכי עיקר מעייניה נתונים לנהנתנות, נצלנות ובזבזנות. הדברים שפורסמו עלולים להשפיל את התובעת בעיני הבריות, או לעשותה מטרה לבוז או ללעג מצידם, או לבזותה בשל מעשים, התנהגות, או תכונות שיוחסו לה.
דברי לשון-הרע שפורסמו, הינם דברים בדויים, שלא היו ולא נבראו. לנתבעים לא עומדת הגנת אמת דיברתי. אין מדובר בבמעשה של מה בכך. הנתבעים לא היו זהירים דיים, לא נקטו לפני הפירסום אמצעים סבירים כדי להיווכח אם מדובר בדברי-אמת, אם לאו. לא עומדת להם הגנת תום-הלב. הנתבעים נמצאו אחראים לפירסום לשון הרע.
התובעת ביכּרה פיצוי סטטוטורי בשיעור מוגבל, לפי סעיף 7א לחוק, ללא הוכחת נזק. זכותה לעשות כן, וממילא לא דנו בראיות מטעמה ולא מטעם הנתבעים לעניין שיעור הנזק. חרף חומרת הפירסומים, הרי שלא הוכח שנעשו בכוונה לפגוע בתובעת. לפיכך, שיעור הפיצוי המירבי שניתן לפסוק עומד על סך של 50,000 ₪ (משוערך בהתאם לשיעור עליית מדד המחירים לצרכן לעומת מדד חודש ספטמבר 1998) לכל אחד משני הפירסומים, ולא על כפל הסכום. מרבית השיקולים לעניין פסיקת הפיצויים נוטים לצד החומרה, אך בהתחשב באופיו של המדור שבו מדובר, ראיתי להפחית קמעא מסכום הפיצוי הסטטוטורי המירבי.
הנתבעים יפרסמו הודעה כמפורט לעיל, בפיסקה 61.
הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי כספי בסך של 90,000 ש"ח.
הנתבעים ישאו בהוצאות המשפט, וכן ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין.
ניתן היום, ט"ז באב תשס"ב (25 ביולי 2002), במעמד ב"כ הצדדים.
נֹעם סולברג, שופט
|
|
סעיף 7א (ג) לחוק - כוונה לפגוע
|
|
|
56. סעיף 7א (ג) לחוק קובע כך:
"במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק" [ההדגשות שלי - נ' ס'].
על הזדון שבפירסומים דנו מבקשים ב"כ התובעת ללמוד מהעדר תום-הלב אצל הנתבעים, ומעובדות המעידות על כוונתם לפגוע בה. [ב"כ הצדדים נקטו לשון זדון. המינוח שנקבע בחוק הוא, כאמור, כוונה לפגוע]. אכן, הנתבעת השנייה הודתה בחיפוש אחר ידיעות, גם לגבי התובעת (עמוד 42). לא רק חיפוש שיטתי אחר חומר על אודות התובעת, אלא גם אי-קבלת תגובה, הימנעות מאימות המידע, הכפשת התובעת, הימנעות מפירסום הכחשה או התנצלות, וכיוצא בדברים הללו שכבר תוארו לעיל. ב"כ התובעת טוענים ל"מסע שיטתי של טיפטוף ארס, שנקטע על-ידי הגשת תביעה זו" (פיסקה 17).
57. לדברי ב"כ הנתבעים, טענת הזדון, מופרכת. לדידם, אין, ולא היה כל חיפוש שיטתי של חומר על אודות התובעת דווקא, אלא ביצוע מלאכה עיתונאית אשר במהלכה "אנו מחפשים חומר... אם לא אחפש, הידיעות לא יגיעו אלי" (דברי הנתבעת השניה בעמוד 42). דבריה של הנתבעת השנייה על העדר כוונת זדון נגד התובעת, לא נסתרו: "אם הייתי כל כך רוצה, הייתי עושה אותה יקירת המדור. אין לי דבר נגד הגב' נתניהו" (שם). למעשה, גם התובעת עצמה לא זכרה, לדבריה, מקרה, שהנתבעת השנייה כתבה עליה דבר מתוך זדון (עמוד 19).
58. דעתי נוטה בעניין זה לעמדת הנתבעים. ניכר בתובעת שיש לה 'בטן מלאה' על התקשורת מחמת פירסומים רבים שנעשו בגנותה (עמוד 11). אך המשפט אינו משפט נגד התקשורת בכללותה, אלא נגד הנתבעים, וגם זאת, בקשר לשני הפירסומים דנן; הא ותו לא.
ב"כ הצדדים ביקשו להיתלות, אלה בכֹה ואלה בכֹה, בדברים משל מ' גולן: "...הכי גרועים הם, בדרך כלל, המקומונים. רבים מהם הפכו את הפלישה לחיים פרטיים, את ההכפשה, את הבריונות העיתונאית - לדרך כתיבה, לאורח חייהם העיתונאי..." (גלובס, 10.8.01).
כשלעצמי, לא ראיתי לנקוט עמדה כללית באשר למקומונים, וכאמור, גם לא דנתי ביחסה של התקשורת אל התובעת, עניינים אשר חורגים מנשוא דיוננו.
בהקשר המדובר, לגבי הנתבעת הראשונה והנתבע השלישי לא ניכרה כוונה לפגוע. לגביהם בכלל, ולגבי הנתבעת השנייה בפרט, יש להביא בחשבון את אופיו של המדור לחיפוש קרובים, כפי שתואר לעיל. מדובר בז'אנר מסויים של כתיבה עיתונאית, ז'רגון מיוחד, קליל, ובו קורטוב של הומור וקצת פלפל. בחנתי את הפירסומים נשוא התובענה גם על רקע שלל ה'אייטמים' שפורסמו במדור לחיפוש קרובים ביחד עם ה'אייטמים' על אודות התובעת. מעט שמחה לאיד, ולגלוג במנות גדושות - מצאתי; רשעות, שנאה, רגשות נקם - לא מצאתי. ב'אייטם' שלאחר שני ה'אייטמים' נשוא הפירסום הראשון, מצאנו דברים שלא נועדו להחמיא לאהוד ברק (שהוא, כזכור, בעלה של אשת ראש הממשלה שלאחר התובעת); ניתן לעיין שם ולדלות עוד מעלילותיהם של ידוענים רבים, כיד הדמיון הטובה. מרביתם, יש להניח, לא רוו נחת מן הפירסום, ומשבט לשונה של הנתבעת השנייה (ראו למשל, מה שדווח על אחמד טיבי, בסיפא לפירסום השני. גם הוא לא ממש 'יצא טוב', בלשון המעטה).
על הדברים הללו יש להוסיף עוד את העובדה כי ב'דמות ציבורית' עסקינן, ויפים לענייננו - בשינויים המחוייבים - דברי כבוד השופטת ד' ביניש בע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ואח' [פ"ד נו (2) 607, 620]. למען הסר ספק אבהיר: אין כל צידוק בפירסום דברי לשון הרע דנן, גם בהיות התובעת 'דמות-ציבורית'. עם זאת, כשהתלבטתי בשאלת הכוונה לפגוע, לא ראיתי מניעה מלזקוף בהקשר זה, במסגרת מכלול השיקולים, לטובת הנתבעים, את העובדה האמורה.
שני הפירסומים דנן, מגדר תום-לב יצאו, אך לכלל כוונה לפגוע, לא הגיעו.
הכוונה, דומני, הינה לספק בידור זול לקוראי כל-העיר, כדי למכור עוד עיתונים. כל זה על חשבונה של התובעת ושל אחרים. חרף קלות הדעת, הרשלנות, הלשון המושחזת, לשון הרע ממש, הרי שלאחר בחינת הדברים על הרקע הכולל של פירסומם, בכלל זה התרשמותי מן הנתבעת השנייה - לא שוכנעתי בקיומה של כוונה לפגוע.
כיוון שכך, סכום הפיצוי הסטטוטורי המירבי שיהא בסמכותי לפסוק, יעמוד על 50,000 ₪ (משוערך) לכל פירסום, ולא על כפל הסכום.
|
|
פיצוי ללא הוכחת נזק - סעיף 7א לחוק
|
|
|
46. כמקובל בתביעות לשון הרע, החלטתי ביום 22.10.01 על פיצול הדיון, באופן שתחילה תידון שאלת האחריות, ורק לאחר מכן - שאלת הנזק.
בגמר ישיבת ההוכחות, הודיעו ב"כ התובעת כי זו מסתפקת בפיצויים הסטטוטוריים שלפי סעיף 7א לחוק, באופן שיקצר את הדיון וייעל אותו; וזאת, בין היתר, לנוכח העובדה, שהפיצוי נתבע גם בגין זדון, קרי, כפל-הפיצוי לפי סעיף 7א (ג) לחוק.
47. ב"כ הנתבעים התנגדו נמרצות, והם מבקשים לעמוד על זכותם להביא ראיות בשלב הנזק. לשיטתם, עוסק סעיף 7א לחוק בזכותו של תובע לבקש פיצוי ללא הוכחת נזק, והוא פטור מלהביא ראיות לעניין נזקיו. אך אין בסעיף האמור כדי לשלול את זכותם של הנתבעים להביא ראיות בשלב זה, בכללן, ראיות הנוגעות לאופייה של התובעת ולשמה: "מה לי פיצוי סטטוטורי, מה לי נזק מוכח, אם אין לתובע שם טוב כלל ועיקר, שהוא זכאי לפיצוי בגינו?!" (פיסקה 19 לסיכומי הנתבעים). אכן, ברגיל, ובהתאם לסעיף 22 (2) לחוק, רשאי נתבע בתביעת לשון הרע להביא בשלב השני של המשפט, ראיות להוכחת שמו הרע של תובע, במגמה להפחית את שיעור הפיצויים שייפסקו (אומנם, גם זאת, לא בלי סייג, כאמור בלשון הסעיף ובפסיקה, ולא באופן מרחיב במידה שתוארה על ידי ב"כ הנתבעים בפיסקאות 23-22 לסיכומיהם; לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב בכגון דא). האם כך גם לגבי הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק?
48. עד שאכריע בשאלה הנ"ל, אדרש תחילה למחלוקת נוספת על אודות סעיף 7א (ב) לחוק. זו לשונו:
"במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את
הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק".
ב"כ התובעת טוענים כי סך של 50,000 ₪ הינו רף תחתון, וכי גם באין הוכחת נזק, אין לפסוק סכום כסף נמוך ממנו. הם תומכים יתדותיהם במה שנפסק בעניין אמר: "אין לקבל את עמדת המשיבים לפיה נקבע בהוראה זו רף עליון לפיצויים ללא הוכחת נזק. מטרתה של הוראה זו לקבוע רף תחתון, המשחרר את הניזוק מהצורך להוכיח את נזקו" [דברי כב' הנשיא א' ברק ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, פ"ד נה (5) 510, 527].
מנגד, טוענים ב"כ הנתבעים כי לבית המשפט מסור שיקול דעת לפסוק בסכום שבין 0 לבין 50,000 ₪; 50,000 ₪ זהו סכום מירבי.
49. אכן, נחלקו גם מלומדים בפרשנות ההוראה הנ"ל אשר חוקקה לאחר האירועים נשוא עניין אמר הנזכר, עליה נאמר (שם) כי "בחינתה חורגת, איפוא, מגדריו של ערעור זה. היא מעוררת בעיות לא פשוטות של פירוש ותוקף" [ראו למשל: א' רוזנברג "על שם טוב ונזקי ממון" עורך הדין 18 (דצמבר 2000) 50; א' שנהר "נזקי לשון הרע והוכחתם", עורך הדין 21 (אפריל 2001) 54; א' רוזנברג "פריצת דרך בפסיקת הפיצויים", עורך הדין 24 (ספטמבר 2001) 42; י' קרניאל, ע' ברקת, שם].
למחלוקת המשפטית לעניין פרשנותו של סעיף 7א (ב) לחוק, נדרשתי בעניין אחר [ת"א
(י-ם) 1133/01 אבי בלשניקוב נ' פרופ' גבריאל מוקד (לא פורסם) בפיסקאות 11-13]. לדעתי, לשון הסעיף הנ"ל אינה סובלת פירוש לפיו סכום הפיצויים בסך 50,000 ש"ח הוא סכום מינימום, "ריצפה", סכום כסף אשר חובה לפסוק נגד נתבע, משנקבעה אחריותו. מפורשות נכתב בסעיף 7א (ב) "שלא יעלה על 50,000 ש"ח"; מפורשות נכתב בו "רשאי בית המשפט", לשון רשות ולא לשון חובה; גם אין זה סביר לקבוע סכום מינימום שכזה. יש מקרים שמצדיקים הצהרה על ביצוע עוולה ולאו דוקא פיצוי כספי בשיעור ניכר. אין הצדקה עניינית, ולא לשונית, לפרש את סעיף 7 א(ב) כקובע סכום מינימום, וזאת גם מבלי להתעלם מן המגמה הכללית לעת הזאת - אצל מחוקקים ואצל שופטים כאחד - להעלות את שיעור הפיצויים בתביעות לשון הרע. מקום בו לא הוכיח הנפגע את נזקו, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח; ככל שיוכיח הנפגע את נזקו, יעלה שיעור הפיצוי בהתאם, ללא מגבלה סטטוטורית.
50. במאמריהם הנ"ל, מתלבטים המחברים במכלול שאלות שמעלה סעיף 7א, שנוסחו איננו מן המשופרים: האם מדובר בו בנזק ממוני או בנזק שאינו ממוני? האם מדובר בהוראה מהותית או ראייתית? האם רצה המחוקק לברך ונמצא מקלל? וכיוצא באלה שאלות וקשיים. על קביעתי הנ"ל שפיצוי בלא הוכחת נזק לא יעלה על 50,000 ₪, ניתן להקשות, משום שלכאורה, אין בה כדי לשפר את מצבו של תובע בלשון-הרע, יחסית למצבו לפני חקיקת סעיף 7א. שהרי בעת ההיא ניתן היה לפסוק סכום כסף ללא מגבלה סטטוטורית, בגין נזק שאינו ממוני. אלא, שאין בסעיף 7א לחוק, מגבלה לסכום הפיצויים, אם הוכח נזק. בין אם נגרם נזק ממוני, או נזק שאינו ממוני, ככל שהוכח, ייזכה הניזוק בפיצוי כמידת נזקו. כך או כך, גם אם סעיף 7א אינו מרע את מצבו של תובע בלשון הרע, הרי שעל פניו לא ניכר בו שיפור לעומת מה שהיה לפני חקיקתו. כאז כן עתה, ניתן לפסוק פיצויים בגין נזק שאינו ממוני, בניגוד למה שמשתמע מדברי ח"כ שטרית בהביאו את הצעת החוק לדיון בכנסת. הוא וחבריו, שהתבטאו בעד התיקון לחוק, סברו כנראה כי לא הייתה עד אז סמכות לפסוק פיצויים בגין נזק שאינו ממוני [ד"כ 163 (תשנ"ט) 275;
א' רוזנברג, שם). סעיף 7א נועד - אין ספק בדבר - להקל על תובע בלשון הרע: "להרתיע מוציאי לשון הרע, בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק" [ה"ח 2748 (תשנ"ח - 1998) 568]. אלא שאינני רואה בלשון הסעיף אפשרות לפרשנות אחרת.
51. עם זאת, את מגמת שיפור מעמדו של תובע בלשון-הרע בחקיקת סעיף 7א לחוק, ניתן וראוי ליישם במתן מענה הולם לשאלה הקודמת, שטרם הכרעתי בה. האם קיימת זכות לנתבעים להביא ראיות כדי להוכיח שלתובעת לא נגרם נזק, מכיוון שאין לה, לטענתם, שם טוב, גם כשהתובעת מסתפקת בפיצויים הסטטוטוריים בלא הוכחת נזק?
כדברים האלה, אמר ח"כ מאיר שטרית בנמקו את הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון - הרתעת מוציאי לשון הרע), התשנ"ז-1996, שבמסגרתו נחקק סעיף 7א [ד"כ מיום ז' בשבט תשנ"ז (15.1.97) 3460]: "במצב הנוכחי, כאשר אדם תובע אדם שני על לשון הרע או על הוצאת דיבה, לא מספיק שבבית המשפט מוכח שהאיש שהוציא דיבה באמת שיקר והאיש הזה מורשע, כי עדיין לנפגע לא יוצא כמעט דבר. כדי שהוא יקבל פיצוי, הוא צריך להוכיח שנגרם לו נזק ומה מידת הנזק שנגרם לו. כאן מתחיל סיפור שלם. אביא דוגמה, וחברי הכנסת מכירים את זה: כשאתה תובע מישהו על הוצאת דיבה - נניח שהוא אמר שאתה שקרן ואתה מוכיח בבית-המשפט שאתה לא שקרן אלא אמרת אמת - אתה צריך להוכיח עכשיו נזק. אתה אומר: נגרם לי נזק, כי אני בן-אדם לא שקרן, והוא אמר שאני שקרן. הצד השני אומר עכשיו: נכון, אתה לא שקרן, אבל ממילא אין לך שם טוב. עובדה, פעם, לפני 20 שנה, גנבת מחברת בכיתה. הרבצת למישהו והשתתפת בקטטה. במקרה כזה אתה לא מוכיח נזק ואתה לא רשאי לקבל שום פיצוי.
הצעת החוק שלי, אדוני היושב ראש, מציעה לתקן את החוק כך שייאמר, שכאשר אדם מורשע בעבירה של הוצאת דיבה לא צריך התובע להוכיח שנגרם לו נזק. מספיקה ההרשעה עצמה כדי לתת לבית-המשפט את הרשות לקבוע קנס של 50,000 שקל על עצם תביעת הדיבה...".
52. סבורני, כי בהתחשב בהיסטוריה החקיקתית, הצורך בתיקון שנעשה; בהתחשב בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית כפי שבאו לידי ביטוי בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; בהתחשב באיזון הפנימי שבחוק, בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, מתוך מגמה ליתן קיום במידת האפשר לשני הערכים גם יחד, ולעשות לצמצום הפגיעה בכל אחד מהם; בהתחשב בכל אלה, דומני, שיהיה זה נכון לפרש את סעיף 7א, כמאפשר לתובע לבחור ב'מסלול' של פיצויים סטטוטוריים, בשיעור נמוך באופן יחסי, כדי להימנע ממתן אפשרות לנתבע להמשיך ולהכפישו במהלך ניהול המשפט; כמו גם כדי לייעל, לקצר ולפשט את המשפט.
53. נתתי דעתי על טענת ב"כ הנתבעים, לפיה, הפיצוי הסטטוטורי אינו מייתר את שלב הנזק "כי הפיצוי הסטטוטורי ניתן, תמיד, על רקע נתון מקדמי השונה מתובע אחד למשנהו, והוא "שמו הטוב של אותו תובע... כיצד יוכל בית המשפט להחזיר תובע בלשון הרע, למצב בו היה אלמלא הפירסום, אם לא תינתן לנתבעים האפשרות להוכיח מה היה מצב התובע לפני הפירסום (במקרה דנן: תובעת שכנטען אינה נהנית משם טוב)?!" (פיסקה 20). כיוצא בזה, ניתן להקשות על גישתי, גם בהסתמך על שאלתו של א' שנהר במאמרו הנ"ל: "אם לתובע לא נגרם נזק, משום שהיה לו שם רע, מדוע יש לזכותו בפיצוי? האם לאדם בעל שם רע שכזה, אשר לא סבל מכל פגיעה, מגיע פיצוי?"
תשובתי לכך היא שאכן כן. ליתר דיוק, גם אם לא 'מגיע' - במובן הצר - לאדם שכזה פיצוי, הרי שבמאזן הכולל, משרת מתן פיצוי במקרה מעין זה, אינטרס פרטי וכללי גם יחד: להישמר מפירסום דברי לשון הרע שאינם אמת ואשר אין צידוק ענייני לפרסמם.
אכן, דומני שעיקר חידושו של סעיף 7א לחוק, הוא בהעלאת קרן האמת שבפירסום. בפירסום דברי לשון הרע שאינם אמת ואשר אין הגנה אחרת חלה על פירסומם, טבוע פּסול. פּסול זה שריר וקיים, בין אם שמו של הנפגע הולך לפניו, ובין אם יצא לו שם רע. "המחוקק עושה שימוש במכשיר המחנך המרתיע והמעניש שבפסיקת הפיצויים, כדי לשמור על טוהר ואמיתות הפרסום, לאמר - אין לפרסם דברי שקר גם על מי שאין לו שם טוב" (א' רוזנברג, שם).
הפיצוי הסטטוטורי נועד, איפוא, לפצות על פירסום לשון הרע, על עצם ביצוע העוולה, בלי הוכחת נזק.
54. דומני שפרשנות כנ"ל לסעיף 7א מגשימה את הזכות להגנה על השם הטוב, בלי פגיעה בחופש הביטוי. גם יש עניין, כאמור, הן לבעלי-הדין והן למערכת, בקיצור ובפישוט משפטי לשון הרע.
זאת ועוד, כידוע, "ההגבלה על הבאת ראיות בנוגע לאופיו הרע של הנפגע [על-פי סעיף 22 לחוק - נ' ס'] היא אחד מחידושיו החשובים של חוק איסור לשון הרע. הגבלה זו התקבלה על רקע מורת רוח מניצול משפטי דיבה שהתנהלו בטרם נחקק החוק, כבמה פומבית לעיסוק באופיו ובמעשיו של הנפגע בעניינים שכלל אינם קשורים לעניין ששימש עילה למשפט. סעיף 22 אינו מונע לחלוטין חיטוט בעברו של הנפגע, אולם הוא אמור למנוע חיטוט מיותר בנושאים שאינם רלבנטיים או בשלב שבו החיטוט אינו הכרחי" [שנהר, שם, 475]. גבי דידי, בא סעיף 7א לקדם אינטרס זה של הנפגע כברת-דרך נוספת. בידיו למנוע כליל אותו חיטוט בעברו. סעיף 7א נותן מענה לנפגעי לשון הרע אשר מתייראים מהבאת תעצומותיהם בפני בית המשפט, פן יבולע עוד לשמם. אך זהו שטר ושוברו בצידו: מניעת ה'חיטוט' בעבר מזה, והגבלת סכום הפיצויים, מזה.
55. משהיגעתי למסקנתי זו, שוב אינני רואה מניעה מלעשות כדרך שעשו ב"כ התובעת, שהכריזו בגמר שלב ההוכחות שהתמקד בנושא האחריות, כי התובעת מוותרת על הוכחת הנזק, וכי היא מסתפקת בפיצוי הסטטוטורי.
למען הסר ספק: ככל שהשתרבבו בתצהירים ובעדויות טענות וטענות שכנגד שיש בהן לכאורה משום הוכחת נזקיה של התובעת, לא ראיתי להיזקק אליהן, היות והמסלול שנבחר, כאמור, הוא הפיצוי הסטטוטורי, ללא הוכחת נזק.
|
|
60. סכום הפיצוי הסטטוטורי המירבי שנקבע בסעיף 7א (ב) לחוק, 50,000 ש"ח (משוערך), הוא מורה-הדרך הראשוני. מורה-הדרך המשני הוא הנחיית בית המשפט העליון (עניין אמר הנ"ל) להעלות את שיעור הפיצויים בלשון הרע, בכפוף לנסיבות הפרטניות של כל מקרה, ועל-פי אמות המידה שפורטו שם.
במניין שיקוליי הבאתי את מכלול נסיבות העניין כפי שתוארו לעיל בפסק דין.
אין עוררין על העובדה שכל העיר הינו המקומון הנפוץ ביותר בירושלים; הדיהם של הפירסומים נשמעו למרחוק; ניהול המשפט, תחת פירסום תיקון או הכחשה, בין לפני המשפט ובין במהלכו, הוסיף נופך של חומרה; מרבית רכיבי הפירסומים נשוא התובענה נמצאו משוללי-יסוד; האמת נעדרת; תום-הלב מן הנתבעים והלאה; ו"הכל לפי המבייש והמתבייש" (בבלי, כתובות מ, א).
חומרתו היתרה של הפירסום הראשון נובעת מריבוי רכיבי לשון הרע שבו. חומרתו היתרה של הפירסום השני, נובעת מכך שנעשה בלא לבקש כל תגובה, ועוד זאת, שנעשה לאחר שנודע לנתבעים על דרישת ההתנצלות לגבי הפירסום הראשון.
שני הפירסומים כאחד, פגיעתם רעה, בהיבט מסוים, אולי עוד יותר מאשר לכנות אדם בשם עכבר. זאת משום שעל אדם שהוא עכבר, שמענו רק באגדות. הדימוי אינו נתפס בתודעת הבריות, אלא ברובד חיצוני, משני. לעומת כן, על דמויות ציבוריות נהנתניות ובזבזניות שמענו גם שמענו. בתודעת קוראי-העיתונים, אדם שהוא עכבר - אי-אפשי; דמות ציבורית נצלנית - אפשי ואפשי. בלשון הרע יכול שייחוס דבר קשה ביותר אך רחוק מכל דמיון, יהא חמור פחות מאשר ייחוס דבר קל ממנו, אך מציאותי; שזה האחרון, עלול לקנות שביתה בתודעת הקוראים, יותר מן הראשון.
מרבית השיקולים לעניין פסיקת הפיצויים, נוטים לצד החומרה. עם זאת, יש לזכור, כי בסופו של דבר מדובר במדור רכילות, ומטבע הדברים, מרבית הקוראים אינם מפליגים בחשיבות ובמהימנות שהם מייחסים לפירסומים שבמדור מעין זה.
בהתחשב בכלל נסיבות העניין, החלטתי להעמיד את שיעור הפיצוי על סך של 45,000 ₪ בגין כל אחד משני הפירסומים.
|
|
61. בתוך 30 יום יפרסמו הנתבעים בכל העיר (בעמודי החדשות, או הכתבות, מכיוון שהמדור לחיפוש קרובים אינו מתפרסם עוד), הודעה כדלקמן:
"ביום 29.9.00 פורסמו ב"מדור לחיפוש קרובים" שתי ידיעות בעניין ביקורה של גב' שרה נתניהו במונטריאול, קנדה. האמור בידיעות לגבי גב' נתניהו, לא היה נכון.
ביום 5.1.01 פורסמה ב"מדור לחיפוש קרובים" ידיעה בעניין ביקור אנשי חברת יס בביתה של גב' שרה נתניהו. גם האמור בידיעה זו לא היה נכון.
[מערכת עיתון "כל העיר" וכותבת המדור מתנצלים בפני גב' נתניהו על עוגמת-הנפש שנגרמה לה]".
את המשפט האחרון שבסוגריים, ובו התנצלות, ראיתי להציע, אך לא כעניין שבחובה. זאת, מחמת ספק משפטי אם קיימת סמכות להורות על פירסום התנצלות, להבדיל מתיקון או הכחשה (ראו סעיף 9 בהשוואה לסעיף 19 לחוק, וכן האמור אצל שנהר, שם, בעמוד 360). לא רק ספק משפטי יש כאן, אלא גם ספק ענייני, אם יש טעם בהתנצלות בכפייה. אך טוב יעשו הנתבעים אם ישקלו להוסיף על התיקון, גם התנצלות.
|
|
שלושה 'אייטמים'; שני פירסומים
|
|
|
59. לטענת ב"כ התובעת מדובר בתביעה זו בשלוש ידיעות. אכן, גם הנתבעת השנייה, בעדותה, התייחסה לפירסומים נשוא התביעה כאל שלושה 'אייטמים'.
מכאן תביעת התובעת לשילוש סכום הפיצוי הסטטוטורי, ללא הוכחת נזק.
דעתי בעניין זה כדעת ב"כ הנתבעים. אין עוררין על כך שבשלושה 'אייטמים' עסקינן. ואולם, הפרדה בין שני ה'אייטמים' נשוא הפרסום הראשון, הינה, בנסיבות העניין, מלאכותית. השניים פורסמו זה לאחר זה, באותה מהדורה של כל העיר, באותו מדור, כשביניהם נוסחת-קשר, והם כרוכים זה בזה, עניינית ו'גאוגרפית'. גם אילו דובר בפירסום טבלה ובה מספר פריטים, היה נחשב הדבר לפירסום אחד, ולא כמספר הפריטים. קוראי המדור לחיפוש קרובים קראו את שני ה'אייטמים' נשוא הפירסום הראשון, בהעלם אחד. גם התובעת התייחסה לשני ה'אייטמים' הללו כאל ידיעה אחת במכתבה (נספח ד' לכתב התביעה) לפני הגשת התביעה. הרושם הראשוני שלה, בשעתו, היה נכון. הפיצול שנעשה, נגזר מאופיו של המדור לחיפוש קרובים, ומאופן עריכתו.
לצורך התובענה דנן, צודקים איפוא, ב"כ הנתבעים; מדובר בשני פירסומים.
|
|
40. ביום 24.10.00 כתב ב"כ התובעת אל ב"כ הנתבעת מכתב ובו נוסח הודעת תיקון, על מנת שתפורסם ב"מדור לחיפוש קרובים" בכל העיר:
"ביום 29.9.00 פורסמו במדור זה שתי ידיעות בעניין ביקורה של גב' שרה נתניהו במונטריאול, קנדה. האמור בידיעות לא היה נכון. מערכת עיתון "כל העיר", וכותבת מדור זה, מתנצלים בפני גב' נתניהו על העוול ועוגמת הנפש שנגרמו לה".
יש להצטער על כך שפנייתו של ב"כ התובעת לא נענתה בשעתה. הנוסח שהוצע הינו שקול ומדוד, והיה בו כדי לרפא את עיקר הפגיעה, לאלתר. היה לנתבעים להיעתר אז לפניית ב"כ התובעת, אלא שהם טענו שפרטי העניין נבדקו בשנית ונמצאו נכונים בכללותם, ולכל היותר ישקלו לפרסם תגובה מאת התובעת, וגם זאת בכפוף לתיקוני עריכה, כ'אייטם' במדור; מה שמעלה חשש שהפירסום המתקן, ייעשה באופן נלעג.
41. בסרבם לתיקון, או בהעמדת תנאים בלתי-סבירים לעשייתו, ובעמידה עיקשת על הטענה כי הפירסום נכון, קרובים היו הנתבעים לשלול מעצמם את הגנת תום-הלב, על-פי הוראת סעיף 17(א) לחוק.
קיימת לעיתון בכגון דא ברירה, אך הוא נוטל סיכון. אם לא יפרסם תיקון או הכחשה, לא תעמוד לו, לימים, הגנת תום-הלב (להבדיל מהגנת אמת הפירסום) [ראו את דברי שר המשפטים בהביאו את הצעת החוק לקריאה ראשונה: ד"כ 37 (תשכ"ג - 1963) 2405].
אם לא נשללה הגנת תום-הלב ממש, שלעניין זה טענו ב"כ התובעת, אין זאת אלא מחמת הדרישה להתנצלות מאת הנתבעים, להבדיל מפירסום תיקון או הכחשה מצידה של התובעת. בהקשר זה ראיתי לקבל את עמדת ב"כ הנתבעים (פיסקה 243): סירוב לדרישת התנצלות, אינו בא בגדר סעיף 17 (א) לחוק.
42. במקום אחר כתבתי על כך שמשפטי לשון הרע מתנהלים, בדרך כלל, כמה שנים לאחר הפירסום הפוגע. לעיתים כמעט נשכח מלב שהמטרה היא לתקן את הפגיעה בשם הטוב. המניע הבסיסי, הראשוני, העיקרי, להגשת התביעה, הוא השבת השם הטוב. מלכתחילה - הכסף הוא הטפל והשם הטוב הוא העיקר. במהלך בירור התביעה מתהפכים לא אחת היוצרות: הכסף הופך עיקר, והשבת השם הטוב נעשית טפלה. ניהול המשפט מעיק על התובע. הוא נושא בעלויות כספיות, ולעיתים מזומנות הוא חוֹוה פגיעה חוזרת ונשנית בשמו הטוב במהלך ההתדיינות ובפירסומים הנלווים לה. כעס אצור ועלבון צורב מלווים תדיר את התובעים במשפטי לשון הרע, עד שנראה שעיקר מירצם שוב אינו ממוקד בהשבת כבודם האבוד, אלא בהענשת המפרסם, כביכול הכסף יענה את הכּול; ולא היא. הפיצויים, כשהם לעצמם, מחטיאים את מטרתם העיקרית (השבת השם הטוב). התובע, שבע-רוגז, נחזה להיות תאב-בצע. בסופו של דבר, הפיצויים ממתיקים את הגלולה המרה של הפגיעה בשם הטוב רק במידה מסויימת, אך על פי רוב, מעט מדי ומאוחר מדי.
אפשר גם אחרת: פירסום תיקון ו/או התנצלות סמוך לפירסום הפוגע, במקום, במידה ובדרך שנתפרסמו דברי לשון הרע, ללא סייג, בצירוף פיצוי כספי נומינלי, עשוי לעשות צדק הרבה יותר מאשר פיצויי עתק לאחר כמה שנים בלוויית תיקון מהוסס שנזקו עולה לעתים על תועלתו, וכשרק המעגל הקרוב לנפגע זוכר את פרטי הפירסום הפוגע, וכל השאר זוכרים רק במעומעם 'מי נגד מי'. 'סעד ממוקד' זה, מגשים ביתר שאת את שתי הזכויות המתנגשות גם יחד, ומועיל לנפגע, לפוגע ולציבור הרחב.
אסביר: הנפגע, מבועת מן הפגיעה בשמו הטוב ובהול לתקן את המעוות, יותר משהוא חפץ בסכום כסף בשיעור גבוה, מסופק ועתידי. הפגיעה מתפשטת כאש בשדה קוצים, וככל שייקדם תיקונה, כך ייטב. חלוף הזמן, ההתדיינות המשפטית והעלויות הכרוכות בה, כמו גם המשך החשיפה הציבורית ומריטת העצבים בעצם ניהול המשפט, מגבירים בדרך כלל את עוצמת הפגיעה.
הפוגע, מונע מעצמו סכנה של חבות בפיצויי עתק בסופה של ההתדיינות המשפטית, וחוסך את עלויות עצם קיומה. בשלב מוקדם, לפני משפט, הוא יכול 'לקנות בזול' באופן יחסי, את הנפגע. לבטח ייאותו אמצעי התקשורת לרתום את עצמם למנגנון שיעדיף דיוק והקפדה ומימוש מיטבי של זכות הציבור לדעת; לדעת אמת. ממילא ייצאו נשכרים הציבור הרחב, והיחיד, גם יחד. יש לצפות ש'הסעד הממוקד' המדובר ייתרום להקפדה מלכתחילה, בשל המבוכה שבצורך לתקן או להסביר או להתנצל בדיעבד. בחלוף העתים, ייגבר אמון הציבור בתקשורת, ומובטחת עליית קרנה [לפרטי הדברים ולהצעה ליישומם, ראו: "פרשת השבוע" לפרשת בהעלותך, 29 (תשס"א), משרד המשפטים ומכללת שערי משפט www.justice.gov.il/structure/heblaw/parasha.htm; על ניתוק הקשר בין המטרה (ההגנה על השם הטוב) לבין הפיצוי הכספי כאמצעי להשגתה, ראו: י' קרניאל, ע' ברקת, "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן", עלי משפט ב (תשס"ב), 205].
43. חרגתי קמעא, ואחזור לענייננו: בבואי לשקול את סכום הפיצויים להלן, בכוונתי לייחס משקל לא מבוטל לעובדה שניתן היה לצמצם את הפגיעה, אולי גם ליישר את ההדורים, בשלב מוקדם ביותר, אילו ניתן מענה חיובי לפניית ב"כ התובעת, שהציע, כאמור, נוסח התנצלות מתון, שקול ומדוד.
ההתדיינות עצמה, ומה שנלווה אליה - חשיפה, פרסום חוזר ונשנה של הלשון הרע, עלויות וכו' - כל אלה הגבירו את הפגיעה בתובעת.
44. הגנת תום הלב אומנם לא נשללה מכוחו של סעיף 17(א) לחוק, אך ההצטברות הכוללת, מטה את הכף לחובת הנתבעים. החזקה שהפירסומים נעשו שלא בתום-לב, בהתאם לסעיף 16(ב)(2) לחוק, לא נסתרה; אדרבא, נמצאו לה חיזוקים. דברי לשון הרע שפורסמו, לא היו אמת. הנתבעים המשיכו לדבוק בדברים הללו לפני המשפט ובמהלכו, מבלי לתקנם גם כשהובהר להם, בין היתר, שאצל התובעת לא מותקן כלל ציוד של יס. הפירסומים לא נעשו בזהירות המתחייבת, לא במתינות, אלא בחריגה ניכרת מתחום הסביר, ובלא נקיטת אמצעים סבירים להיווכח אם מדובר בדברי אמת.
45. סיכום ביניים: בשני הפירסומים יש משום לשון הרע על התובעת. אין מדובר במעשה של מה בכך; לא עומדת לנתבעים הגנת אמת הפירסום; ולא הגנת תום-הלב.
הנתבעת הראשונה (המוציאה לאור של כל העיר); הנתבעת השניה (כתבת כל העיר ועורכת המדור לחיפוש קרובים); והנתבע השלישי (עורך כל העיר), אחראים לפירסום לשון הרע.
|
|
