זה קרה מהר, ממש כאווחת חרב חדה. קמתי בלילה, בחושך, לשירותים, מיהרתי, ולא שמתי לב שמשהו מפריע באמצע הדרך. היו אלה נעלי הבית של אישי היקר, ואני נחתתי על מעקה ברזל ולא יכולתי לקום. התחלתי לבכות שלא כדרכי, וממש הרגשתי איך המודעות שלי צונחת. התחלתי להאשים אותו, מדוע זרק את נעליו לאמצע החדר, צעקתי שנלך מהר לחדר מיון, וכן, שם גילו שיש לי שבר בעצם הבריח. חזרתי הביתה ושם התחיל מסע המודעות שלי, שעבר בין שדות קרב שונים ומשונים, עד שנחת בשדה הקרב של הפחד.
ישבתי בכורסא בסלון, וגם ישנתי בה, כי לא יכולתי לזוז. כל תנועה הייתה כאבי תופת. יכולתי רק לנמנם עם חומר מאלחש כאבים, וכך ישבתי מול הטלוויזיה, כשפרקי הזמן שבהם לא צפיתי בשום דבר היו מלאים בפחד איום, אינסופי, שאיני יודעת ממה הוא בא, פשוט פחד נוראי.
לא הבנתי – ממה אני כל כך פוחדת? הרי כן, שברתי את עצם הבריח, אבל זה הרי יתרפא, נכון, עכשיו זה לא נוח, אי-אפשר ללבוש שום דבר, קשה לזוז, אבל זו לא מחלה סופנית, יוצאים מזה, מה כל כך מפחיד פה?
אבל הפחד בתוכי לא פסק, הוא רק הלך וגדל, הלך וגדל, בצורה ממש מפלצתית. לא ידעתי מה לעשות. התחלתי לחפש בכלים הרוחניים שלי, בתפילות, בספר הזוהר, בלימודי הקבלה, עד שהגעתי למאמר ולקלטת וידאו ששמו אותי על המפה, והבנתי מדוע אני פוחדת כל כך –
ושם המאמר הוא
בניית גשר של ודאות - מאת מיכאל ברג, שהוא ראש המרכז לקבלה שבו אני לומדת.
והנה המאמר בשלמותו לפניכם:
"פרשת השבוע הזה מתחילה בדיון על שנת השמיטה, השנה השביעית שבה לא אמורה להיעשות עבודת אדמה. אתם יכולים לעבוד במשך שש שנים, אבל בשנה השביעית, עליכם לחדול.
בימים ההם הגיע רוב האוכל מהשדות שעיבדו האנשים; רובם היו חקלאים שמכרו את המזון העודף שנשאר להם לאחרים. בעיקרון, אם הם לא עיבדו את שדותיהם, הם לא אכלו. אבל הבורא אומר להם, למרות שכך אתם מתפרנסים, אינכם יכולים להמשיך לעבד את האדמה בשנה השביעית. זו יכולה הייתה להיות בעיה לא קטנה עבורם, מכיוון שאם אינכם מעבדים את האדמה בשנה השביעית, בוודאי לא יהיה לכם אוכל בשנה השמינית, ואז המזון לא יגדל עד השנה התשיעית, מכיוון שעליכם לעבוד בשנה השמינית...אבל הבורא אומר להם לא לדאוג, מכיוון שבאורח פלא, יהיה להם אוכל. אם נתייחס לחיינו כיום, זה כאילו שהבורא יבוא אלינו ויאמר, כל עסק שיש לכם, כל מה שאתם עושים, הפסיקו לעשות זאת למשך שלוש שנים... אבל באורח פלא, תהיה לכם בכל זאת פרנסה. מי יהיה מסוגל לעשות זאת?
רב אשלג מדבר על מושג שנקרא "אמונה למעלה מן הדעת", ודאות מעבר לכל היגיון. כאשר רוב האנשים חושבים על ודאות, יש לכך בסיס כלשהוא במציאות, אבל "אמונה למעלה מן הדעת", אמונה מעל ומעבר לכל היגיון, היא כאשר כל הסמנים הפיזיים אומרים לכם משהו אחד, ואתם דוחפים את הודאות שלכם לצד השני. יש ודאות גם במסגרת של ההיגיון, למשל כאשר אני עושה עסקה והיא נראית הגיונית. זה בוודאי יעבוד. בכל אופן, אני אעשה מאמץ להביא לעניין ודאות כדי לוודא שזה יתרחש...אבל זו לא ודאות מעל ומעבר לכל היגיון.
ודאות מעבר להיגיון היא כאשר כל הסמנים הפיזיים אומרים לכם שמשהו לא יתרחש, ועם זאת אתם מעוררים את הודאות שלכם שזה כן יתרחש. זה סוג הודאות שתהליך השמיטה אמור היה לעורר. באמצעותו, הבורא אומר לנו שאם אנו רוצים להשיג את המטרה שעבורה הנשמה שלנו באה לעולם, ולהתעלות למקום שבו אנו אמורים להיות, אנו חייבים לעשות כל הזמן מעשים שדוחפים אותנו לוודאות מעל ומעבר לכל היגיון.
כל המטרה של השמיטה, כל הסוד של הלימוד הזה, אינו מתייחס כלל לאדמה, או לעבודת האדמה. מבחינה פיזית, לא נכנסים לא כסף ולא מזון – העסק סגור, האדמה אינה מעובדת, ולכן באופן הגיוני אנו חושבים ששום דבר לא יתרחש ואנחנו נרעב. לכן, שמיטה, מדברת על האדם, עלינו, הדוחפים את עצמנו לוודאות הזו שמעבר לכל היגיון, דוחפים את עצמנו, במקרה הזה, להיות מסוגלים לשמור ודאות שלמה ומוחלטת מעבר לכל הגיון שתהיה לנו פרנסה. שיהיה לנו מזון.
כל אלה מאתנו שלומדים במרכז לקבלה יודעים על מושג הוודאות. אנו יודעים את חשיבותה של הוודאות; אם אתם רוצים למשוך את אור הבורא, אתם חייבים לעורר ודאות. אנו רואים אותה ככלי בין כל הכלים הרוחניים שאנו משתמשים בהם. אנו עושים מעשים של נתינה, אנו מתחברים לזוהר, אנו מתפללים, אנו מתחברים לשבת, ויש לנו ודאות. ודאות היא אחד הכלים שאנו משתמשים בהם כדי להתחבר לאור הבורא – אבל זו טעות גדולה מאוד.
רב אשלג מלמד – וזוהי הבנה חשובה מאוד שיש לקוות שתשנה את המודעות של כולנו השבת הזו – שהמטרה היחידה של כל מה שאנו עושים, המטרה היחידה שלשמה הגענו לעולם הזה, המטרה היחידה של עבודתנו הרוחנית, היא דבר אחד: להגדיל את הוודאות שלנו מעל ומעבר לכל היגיון. זהו זה.
רב אשלג משתמש במשל יפה שאומר שמשול הדבר לכך שאנו חיים בכפר קטן שנמצא תחת התקפה כל הזמן. ואנו יכולים לראות את ארמון המלך, את אור הבורא, מהמקום שבו אנו נמצאים. אבל בין המקום שבו אנו נמצאים ובין ארמון המלך יש אוקיינוס ענק וסוער עם גלים גבוהים מאוד. כמה אנשים מנסים לחצות את האוקיינוס כדי להגיע אל ארמון המלך, אבל כולם טובעים. עם זאת, יש גשר אחד קטן שמוביל מהכפר שבו אנו חיים לארמון המלך; מעולם הרצון לקבל לעצמנו בלבד לעולם של אור הבורא. והגשר הזה, אומר רב אשלג, הוא הגשר היחיד שיכול להעביר אתכם, והוא אמונה למעלה מן הדעת, ודאות מעל ומעבר לכל היגיון.
אין כל דרך אחרת להתמודד. מישהו יכול להיות האדם הצדיק ביותר בעולם, הוא יכול לעשות מעשים של נתינה כל היום וכל הלילה, הוא יכול להתחבר לזוהר כל היום וכל הלילה, אבל אם אין לו ודאות, או יש לו איזו שהיא רמה מסוימת של ודאות, הוא לעולם לא יוכל לחצות את האוקיינוס. אנו יודעים שזה אוקיינוס קשה, אבל אנו חושבים שאם נעשה מספיק מעשים של חיבור, מספיק פעולות של נתינה, נתפלל מספיק תפילות, נקרא מספיק בזוהר, אז הספינה הזו תעביר אותנו. אבל זה לעולם לא יתרחש!
ועכשיו אנו מבינים שזוהי מהותם של החיים. יש זמנים שבהם ההיגיון אומר דבר אחד, אבל אתם אומרים, לא – אני דוחפת את המודעות שלי עכשיו לוודאות מעל ומעבר לכל היגיון. מדוע? מכיוון שזוהי הסיבה היחידה שעבורה אני נמצאת בעולם הזה. אני יכולה להיות האדם הרוחני ביותר בעולם, אבל אם הוודאות שלי מעבר לכל היגיון אינה גדלה, איני יכולה להגיע לגשר הזה כדי להתחבר לאור הבורא.
כל מה שאנו עושים, כל העבודה הרוחנית, כל הלימודים הרוחניים, כל מעשי הנתינה, כל התקשורות שאנו עושים, כולם נעשים למען מטרה אחת בלבד – לתת לנו את הכוח להיות מסוגלים לדחוף את עצמנו לוודאות מעל ומעבר לכל היגיון. יש רק גשר אחד קטן שיכול להביא אותנו מהמקום שבו אנו נמצאים אל ארמון המלך, וזוהי הוודאות מעל ומעבר לכל היגיון. ולכן, זה חייב להיות המוקד, המרכז השלם, האחד והיחיד, של כל העבודה הרוחנית שלנו.
יש לנו השבת הזדמנות מרגשת במיוחד. כל מה שאנו עושים, כל העבודה הרוחנית שלנו, היא להביא את עצמנו לוודאות מעל ומעבר לכל היגיון. ובעזרת השם, מי ייתן ונזכה כולנו, בכל רמה שאנו יכולים, לחזק ולהגדיל אותה. אבל החשוב מכל, אנו חייבים להבין באמת שזה הכל. אנו חייבים לתפוס את ההזדמנויות האלה. יש רק גשר אחד בין הכפר הבעייתי שבו אנו חיים ובין ארמון המלך, אור הבורא – והגשר הזה הוא ודאות מעל ומעבר לכל היגיון."
עד כאן לשון המאמר.
המאמר הזה פורסם באתר של המרכז לקבלה ב-13 למאי 2020, בדיוק ביום שבו שברתי את עצם הבריח. אז לא ראיתי את ההקשר. אבל רק היום ועכשיו נפל לי האסימון, ולכן היום ועכשיו אני כותבת את המאמר הזה.
כי עד היום הייתי במודעות די נמוכה. נכון שמפעם לפעם הבלחתי במודעות שלי אל מחוזות האמונה למעלה מן הדעת, אבל זה נמשך רק כמה שעות, ואחרי זה שוב נפלתי לפחד אין אונים.
והיום, לאחר שאני כבר יכולה לנהוג, ויכולה להתלבש לבד, אומנם היד שהתנפחה מאוד עדיין לא מתפקדת כשורה, וזה כן מוריד אותי לפעמים במודעות וגורם לי לכעוס על המצב, אז עדיין עד היום, עד עכשיו, לא הייתי סגורה על הסיבה מדוע זה התרחש בחיי? כי אני כן מקבלת את חכמת הקבלה וכן מאמינה שכל דבר מתרחש בגלל סיבה מסוימת, או למען מטרה מסוימת, אז מאיזו סיבה שברתי את עצם הבריח? ולאיזו מטרה?
והיום הבנתי. הסיבה והמטרה הן אחת: להביא אותי למודעות של למעלה מן הדעת.
לוודאות של למעלה מן הדעת. לדעת בוודאות גמורה שכל דבר מתרחש בגלל ולשם סיבה מסוימת, שאין מקריות, שעצם הבריח מסמלת חסימה מסוימת, וזו כנראה חסימה שהייתה לי במוח, ושבירה של החסימה הזו מאפשרת לי לראות באופן רחב יותר, שכל דבר מתרחש בגלל סיבה מסוימת או למען מטרה מסוימת, והעובדה שישבתי שם בכורסא כמו איזו אסירה שנידונה למאסר עולם בתוך הפחדים שלה היא הסיבה למה שהתרחש – להוציא אותי ממודעות הפחד הנורא אל מחוזות של ודאות מוחלטת באור הבורא, בעולם שבו אין פחד כלל. והרי רבי נחמן כתב, "והעיקר והעיקר, לא לפחד, לא לפחד כלל" – קל לנו לשיר את השיר הזה, אבל כמה מאתנו באמת מאמינים וחווים את המציאות הזו, של חוסר פחד כלל? בעיקר בימי הקורונה, כשאנשים מפחדים ללכת ברחוב בלי מסכה, איך אפשר להפסיק לפחד? ודווקא עכשיו האור זימן לי את המבחן הזה, לראות אם אוכל להתגבר על הפחד הקיומי הזה מפני המוות, מפני החידלון, שכנראה שכן בתוכי ורבץ שם בלי שאכיר כלל בקיומו, כי מעולם לא הרגשתי בו בצורה כזו, רק אחרי שהוגבלה תנועתי והייתי חייבת לרבוץ ימים שלמים בכורסא בלי לזוז התחלתי להרגיש את הפחד הזה מחלחל, משתלט על כל חלקה טובה, ושום דבר לא עזר חוץ ממדיטציה קבלית מסוימת שכמובן לא אכתוב אותה פה, אבל רק היא עזרה לי קצת לפוגג את מעטה הפחד, הפחד היה עולה, עומד מול עיני, ומתפוגג, וכך ישבתי ימים שלמים במדיטציה נגד הפחד, עד שהגיע היום שבו הודיע לי הרופא שתמו ימי השבר, שהוא התאחה, אבל עכשיו עלי להחזיר את היד לתפקוד המלא, וזה קשה, כי היא התרגלה לא לעשות כלום, אבל אני בנחישות ובעוצמה ובאומץ עושה לעצמי פיזיוטרפיה שעובדת מצוין, ועכשיו, ממש הרגע, הבנתי את מטרת שבירת השבר שלי – לשבור את רוחי כדי לפנות מקום לאומץ, כי היה בתוכי המון פחד תת-הכרתי שלא ידעתי עליו, שלא הכרתי בקיומו, אבל הוא שלט עלי באופן תת-מודע, ולכן זו סיבה לשמוח, עם כל חוסר הנוחות שבמצב, עם כל הכאבים שעדיין יש לי בכל מקום, עלי לשמוח שהבורא זימן לי את המבחן הזה, שעמדתי בו, והכי חשוב, שהבנתי מדוע בא אלי המבחן הזה – להעלות אותי לרמת מודעות אחרת, לרמת מודעות של אמונה למעלה מן הדעת. אמן.
