במשך כמה שבועות, לפני מספר חודשים, ניסה העיתונאי לארי הובס למצוא פרטים על מותו של צעיר אפרו-אמריקני בעירו, ברונסוויק שבמדינת ג'ורג'יה. המשטרה מסרה פרטים דלים; אפילו שמו לא הופיע בדיווחיה הראשוניים. הובס הגיע למסקנה שמשהו מסריח, ולאחר חודש פרסם את הידיעה שעד מהרה תפסה כותרות בכל רחבי ארה"ב: אחמאוד ארברי הבלתי-חמוש נרצח בידי שלושה לבנים שחשדו בו בביצוע פריצות; אחד מהם היה שוטר לשעבר, מה שהסביר מדוע כה התקשה הובס לקבל מידע.
לדברי וושינגטון פוסט, היה זה אחד מהמקרים הבולטים שגרמו לעיתונאים בארה"ב להרהר שוב על יחסיהם עם המשטרה, במיוחד בנוגע לחדשות מתפרצות על פשיעה ומעצרים. בכמה מן המקרים הללו, צילומי עדים עמדו בסתירה בולטת לדיווחים הרשמיים – שהם הראשונים שהתקשורת מקבלת, ומטבע הדברים מפרסמת במהירות.
גל המהומות בחודשים האחרונים עורר דיון גם בנוגע לדינמיקה הגזעית במערכות אמצעי התקשורת, שרוב עובדיהם לבנים, כולל בשאלת הסיקור בעבר של פשיעה ושיטור בקהילות שחורות. יש הטוענים, כי לצד הערך שבפרסום הודעות המשטרה, אין להזניח את גרסתו של האדם שברחוב. צ'אק וקסלר, חוקר בתחום אכיפת החוק, אומר שלרוב המשטרה אינה משקרת, בין היתר בשל טכנולוגיות חדשות המקלות מאוד לחשוף שקרים, אלא טועה בשל לחץ הזמן בו היא נדרשת לפרסם את המידע.
עיתונאים מצידם אומרים, שהמהירות בה עליה לפעול מחייבת אותם ברוב המקרים להסתמך על דיווחי המשטרה. הם גם לא יכולים להגיע במישרין לחשודים כדי לשמוע את גרסאותיהם. הסניגורים לא תמיד יודעים מה אומרים לקוחותיהם, ולא תמיד הם רוצים לדבר. התוצאה היא, שעיתונאים מנוסים יודעים שלרוב יש לסיפור צדדים נוספים על אלו של המשטרה – גם אם אינם יכולים להגיע אליהם באופן מיידי.
בשעות שלאחר מותו של ג'ורג' פלויד בעת מעצרו בידי משטרת מיניאפוליס, השתתף העיתונאי המקומי ליבור ג'אני במסיבת העיתונאים המשטרה על האירוע. לאחר מכן הוא החל לקבל מידע על סרטון המציג תמונה שונה לחלוטין מזו הרשמית, והוא דיווח על מה שלפי הנטען מופיע באותו סרטון. למחרת חזרה בה המשטרה מגרסתה, בנימוק שזו התבססה על מידע ראשוני. לדברי ג'אני, עיתונאי רציני צריך לגשת בעצמו לזירה ולבחון את אשר אירע, ולא להסתמך רק על דיווחי המשטרה.
ואולם, מציין הפוסט, קל יותר לומר זאת מאשר לעשות זאת. מספר העיתונאים נמצא בירידה, בעוד האינטרנט מציב לוחות זמנים לוחצים במיוחד. כאשר יותר עיתונאים צריכים לכתוב יותר ידיעות, גוברת ההסתמכות על המידע הרשמי. דייוויד אובאל זוכר שכאשר החל לעבוד במיאמי הראלד ב-2002, תמיד בדקו הוא ועמיתיו את תיקיהם האישיים של שוטרים שפתחו באש; היום אין מי שיעשה את זה – בעוד עליהם להאכיל ללא הרף את חיית האינטרנט. משטרת פלורידה שולחת כיום בדוא"ל את פרטי המעצרים שהיא מבצעת; זה נהדר מבחינת השקיפות, אבל גם מפתה פשוט לפרסם את אותן הודעות, מוסיף אובאל.
הפוסט מביא כדוגמה את מעצרו של אדם במיאמי בחודש שעבר, בחשד שחיבל במכונית משטרה במהלך הפגנה. מיאמי הראלד ציטט את הדיווח המשטרתי, לפיו האיש חבר ב"עבדים דרומיים" – קבוצה הפועלת באלימות נגד הממשל. הסנאטור הרפובליקני מרקו רוביו ציטט את הדיווח, באומרו שזוהי הוכחה נוספת לטענתו של הנשיא דונלד טראמפ, ולפיה יש יד מכוונת מאחורי המהומות. אולם בדיקה נוספת של ההראלד העלתה, כי מדובר בקבוצה של ראפרים בתחילת דרכם הפועלת באותה שכונה.
כמה כתבי משטרה אומרים, כי במקום להציג את דיווחי המשטרה כתיאור מלא, הם ניגשים אליהם כאל חלק אחד בלבד מתהליך ארוך של קביעת האמת. במקרים רבים, זו תיוודע רק לאחר חודשים, אם וכאשר יוגשו כתבי אישום. במקרים מתוקשרים אין מנוס מפרסום גרסת המשטרה. התקשורת חייבת לשאול האם המשטרה הוכיחה אותה – אך לרוב זה לא קורה, כי מסיבות ברורות המשטרה אינה פורסת את כל הראיות שבידיה. לכן, הדרך הנכונה היא לומר שזוהי גרסת המשטרה, ולעקוב אחרי הסיפור כדי לגלות האם היא הייתה אמת.
כמה אמצעי תקשורת החלו לשנות את גישתם, מציין הפוסט. חלק מהם הפסיקו לפרסם את תמונות המעצר הידועות, בנימוק שהן עלולות לעורר מתחים גזעיים ולפגוע במי שבסופו של דבר יימצאו חפים מפשע. אחרים החליטו להתמקד פחות באירועים המיידיים, לטובת סיקור מעמיק יותר של הליכי החקירה, ההעמדה לדין והמשפט – כדי לבחון את המערכת כולה לאורך זמן.
יש מי שקוראים לאמצעי התקשורת לנקוט צעד קיצוני עוד יותר: להתייחס בספקנות כוללת לדיווחים השוטפים של המשטרה, בנימוק שמדובר בהסתמכות יתר על הגרסה הרשמית ומכאן שגם על מידע שלא הוכח. 40 ארגונים דורשים מהעיתון פילדלפיה אינקווייר להפסיק לפרסם דיווחים בהם המשטרה היא המקור היחיד, וליצור הליך משפטי בו מי ששמותיהם פורסמו – יוכלו לדרוש להסירם מאתר העיתון.
"העיקרון הבסיסי צריך להיות: תתייחסו למשטרה כמו אל כל מקור אחר, באותה מידה של ספקנות כמו לכל מקור אחר", אומרת סוזן צ'ירה, עורכת אתר האינטרנט "מרשל פרוג'קט" המתמקד במערכת האכיפה אך אינו מפרסם חדשות מתפרצות על פשיעה. "זה ש'המשטרה אמרה' אינו ערובה לאמת. אתה לא פטור מחובתך לבדוק ולוודא, רק משום שהמקור נושא אקדח".
