73 יום בלבד חלפו מאז הכריזו בנימין נתניהו ובני גנץ, כי אנו מצויים בשעת חירום המחייבת שילוב כוחות וריכוז מאמצים. 73 יום מאז שהם קבעו, כי יש לבצע שינוי חסר תקדים בשיטת המשטר הישראלית. 73 יום מאז שהם הסבירו, כי חייבים להוציא 250-200 מיליון שקל בשנה על משרדי ממשלה מיותרים. 73 יום מאז שהם נשבעו, ששעת החירום מצריכה 36 שרים ו-16 סגני שרים. 73 יום מאז שהם חתמו על הסכם המעקר את האופוזיציה ומסרס את הכנסת.
73 יום אחרי, שעת החירום רק חמורה עוד יותר. מספר הנדבקים בקורונה שובר שיאים מדי יממה. שיעור החולים מתקרב ל-5% מן הנבדקים; השיעור שבו אפשר לחיות בשגרה של מסיכות וריחוק הוא 1%. המגיפה מחמירה גם בארה"ב, שישראל תלויה בה במידה רבה מאוד לבטחונה וכלכלתה. אבל 73 יום אחרי, שני הצדדים משמיעים קולות של נכונות לפרק את הכל וללכת לבחירות.
העילה: האם התקציב הבא יהיה שנתי או דו-שנתי. בהסכם הקואליציוני נקבע שהוא יהיה דו-שנתי, אבל בנימין נתניהו וישראל כ"ץ טוענים שהמצב מחייב תקציב שנתי. בני גנץ אומר שאינו מוכן לסטות מן ההסכם, והמפתח מצוי במידה רבה בידי אבי ניסנקורן ממפלגתו היושב בצומת החקיקה. כעת מאיים כץ במפורש, שאם ניסנקורן לא יוביל עד סוף אוגוסט יוזמה לשינוי החוק, הקובע כיום תקציב דו-שנתי - יהיו בחירות חדשות.
ייתכן שהאיום הזה הוא בלוף. אפילו ייתכן מאוד; אצל הפוליטיקאים שלנו, כמעט כל אמירה היא בלוף עד שיוכח ההפך. ייתכן ששני הצדדים רק רוצים לעשות שרירים ולבדוק זה את מגבלותיו של זה. אפילו ייתכן מאוד; שניהם כל כך לא מאמינים זה לזה, עד שהדבר היחיד בו אנחנו מאמינים להם - הוא האשמותיהם ההדדיות. אבל עצם העלאת האיום, עצם העיסוק בנושא, הוא הפקרות פושעת.
הרי ברור לכל שבחירות נוספות יהיו הרסניות. במקום לנהל את המשבר הכלכלי החמור ביותר מזה 70 שנה, כל המפלגות יהיו עסוקות בהכפשות לכל עבר. במקום למצוא כסף לעסקים ולמובטלים, יישפכו מאות מיליונים על קמפיינים. במקום לבצע קיצוצים כואבים בשירות הציבורי, יפוזרו הבטחות חסרות כיסוי. ובמקום להציל חיי אדם, הפוליטיקאים יחליפו מהלומות.
מבחינה עניינית, הצדק עם נתניהו וכץ. תקציב דו-שנתי הוא המצאה פוליטית של נתניהו, שנועדה להבטיח לו שקט פוליטי בדמות חוסר יכולת של שותפיו להפיל את הממשלה אם התקציב לא יאושר במועד. דומני שחיה כזאת אינה קיימת בשום מקום בעולם, ולבטח לא במדינות המפותחות. ודאי שאין מקום לתקציב כזה בעיצומו של משבר אדיר ממדים, המחייב התאמות כמעט יום-יומיות לנוכח ההתפתחויות בשטח. אז למה נתניהו חתם לפני 73 יום על הסכם הכולל תקציב דו-שנתי? מה השתנה מאז?
הסבר של ממש לא שמענו. מכאן מתבקשת המסקנה, כי מבחינת נתניהו - התקציב הוא רק עילה לעשות עוד אחד מן התרגילים בהם תהא אשר תהא התוצאה, הוא יוצא נשכר. אם כחול-לבן תיכנע, הוא יוכיח שוב ש"ראש הממשלה החליפי" ועמיתיו הם עלה נידף ברוח, ואז יוכל לעבור לעילת המשבר הבאה - פסקת ההתגברות, מינוי שופטים, סיפוח או כל תירוץ אחר. ואם כחול-לבן לא תיכנע, יוכל נתניהו לגרור את כולנו לבחירות מתוך הנחה שיזכה בהן לניצחון ברור - גם משום שבעת משבר לא מחליפים הנהגה, גם לנוכח הסקרים בהם כחול-לבן מתרסקת וגם בזכות ההסתה השקרית שלו על-רקע משפטו.
זה לא שאין מקום לתכנון כלכלי ארוך טווח. ישראל מקבלת מאה באלתור אבל אפס בתכנון. ראו כיצד משרד ראש הממשלה ומעון ראש הממשלה נותרו השבוע בלי סבון ונייר טואלט, כי החוזה עם חברת התחזוקה הסתיים ולא הוכנסה אחרת במקומה; והרי זה לא קרה במפתיע. זו כמובן דוגמית קטנטנה לתופעה שכולנו מכירים על כל צעד ושעל. בתקציבים ציבוריים יש צורך לתכנן שנים קדימה, בעיקר בפרויקטים של תשתית ובהצטיידות: איזה כביש ייסלל, אלו מחשבים יירכשו, כיצד ייראה שדה הקרב העתידי, כמה מיטות אשפוז יהיה צריך.
תקציב המדינה ממילא משועבד ברובו המכריע למשך שנים רבות. החזרי חובות, משכורות, פנסיות וחוזים ארוכי טווח מהווים (על-פי הערכות שונות) 90% מן התקציב ואולי אפילו יותר. דווקא בשל כך, צריך תכנון שיסתכל אל מעבר לקצה האף - כדי לדעת מהם המשאבים הזמינים וכיצד לחלק אותם. אך בשביל זה לא צריך תקציב דו-שנתי, אלא תוכנית כלכלית עקרונית שעל פיה - וכמובן בהתאם לנסיבות המשתנות - קובעים את התקציבים השנתיים.
הבעיה היא, שכל האמירות הענייניות הללו אינן ממלאות שום תפקיד בממשלת הג'ובים ואצל העומדים בראשה. החישובים שלהם הם בראש ובראשונה, ואולי בלבד, פוליטיים ואישיים: מהו הצעד שעשוי להביא הכי הרבה קולות בקלפי ומהו המהלך שיתן הכי הרבה אהדה בציבור. נתניהו סבור שעשיית שריר והשפלת השותף היא הצעד הזה; גנץ חושב ששימת רגליים ועקשנות היא המהלך הזה. דומה שססמת הבחירות של שניהם יכולה להיות: רק לא טובת המדינה.