מנדלבליט ונתניהו, המימון וההסתה

הגנה במשפט פלילי עולה כסף. הגנה טובה עולה יותר, הגנה במשפט מורכב עולה עוד יותר, והגנה טובה במשפט מורכב עולה הכי הרבה. משפטו של בנימין נתניהו הוא מורכב מאוד ועשוי להימשך מספר שנים. לכן, צפי לשכר טירחה והוצאות של מיליוני שקלים איננו מופרך. נתניהו הוא אדם עתיר נכסים, אך מאחר שנבחרינו אינם מחויבים לפרסם הצהרות הון – איננו יודעים מה שוויים ומה הרכבם. אין דומה מצב בו הנכסים העיקריים הם מקרקעין למצב בו מדובר בניירות ערך: מימוש של הראשונים הוא מורכב ובלתי הפיך, בעוד מכירתם של האחרונים הוא פשוט וניתן לשינוי. ככלל, לא ניתן לכפות על אדם לממש רכוש קבוע – בית, מפעל, מכונות – כדי לממן את הגנתו. אלו הם נכסים לטווח ארוך, ייתכן שיש להם בעלים נוספים (בני משפחה או שותפים עסקיים) ולעיתים עצם פרנסתו תלויה בהם. כנבחר ציבור, נתניהו אינו יכול לקבל מתנות והלוואות סתם כך, מסיבות ברורות. מאחר שמדובר בנבחר הבכיר ביותר, הצורך בנקיון כפיים הוא הגדול ביותר. במקביל, אי-אפשר למנוע ממנו את זכות היסוד לבחור את פרקליטו ולהתגונן בצורה הטובה ביותר. מכאן הצורך בדרך שתאזן בין כל האינטרסים והזכויות. המסלול המיטבי הוא שנתניהו יחשוף את רכושו, יציג את הסכמי שכר הטרחה שלו עם סניגוריו, יודיע כמה הוא יכול לשלם במזומן, יקח הלוואה מסחרית מקובלת תוך שעבוד הווילה בקיסריה, ורק לגבי השארית יבקש אישור להסתייע בחבר זה או אחר. הבעיה היא, שנתניהו – כהרגלו – אינו מסוגל להכניס את היד לכיסו. הרי אפילו תכשיט לאשתו הוא ביקש מארנון מילצ'ן לקנות, שלא לדבר על סיגרים ושמפניה ורודה. לכן, נתניהו דילג על כל השלבים וקפץ ישר לספנסר פרטרידג', המוכן לתת לו 10 מיליון שקל (ואגב, המספרים העגולים בהם נוקב נתניהו לכך אורך הדרך מעוררים תמיהה: מיליון דולר, 2 מיליון דולר, 10 מיליון שקל). עם זה לא ניתן להשלים.

במקביל, יש להימנע מטהרנות-יתר בלתי הגיונית. הכללים לגבי הענקת מתנות לנבחרי ציבור אומרים, שמעבר למתנות סמליות – קיימת חזקה ולפיה המתנה ניתנת בשל תפקידו של עובד הציבור. מתנות כאלו יוכשרו רק אם נבחר הציבור יוכיח שמדובר בידידות אמת ארוכת שנים שאינה קשורה למעמדו הציבורי – למשל, חברות מאז בית הספר או מתנועת הנוער. אלא שזוהי דרישה בלתי סבירה בעליל. כמה מאיתנו – ואני מדבר על בני 40 ומעלה – שומרים על ידידות קרובה עם חברים מהתיכון, מהצבא או מהאוניברסיטה? בודדים, אם בכלל. רבים מאיתנו אפילו לא יזהו את אותם חברים אם במקרה יראו אותם ברחוב. החיים פותחים וסוגרים מעגלים של היכרויות וחברויות, ובאופן טבעי ביותר – חלק ניכר מחברינו הם מי שהכרנו במקומות העבודה או בקשר עם העבודה. תסתכלו למשל על רשימת המניעויות של שופטי בית המשפט העליון: היא כוללת בעיקר עורכי דין – דהיינו, מי שהשופטים פגשו תוך כדי עבודתם והתיידדו איתם. נבחרי ציבור נמצאים בפוליטיקה עשרות שנים, ומכאן שאת הרוב המכריע של ידידיהם הקרובים הכירו תוך כדי פעילותם הפוליטית. לפי הכללים הדקדקניים עליהם עמד השבוע אביחי מנדלבליט, אף נבחר אינו יכול לקבל דבר מאף אדם. ואגב, מה עם מנדלבליט עצמו? כמה מידידיו הקרובים הם מי שהכיר בימיו כנער חילוני? לטעמי, כל עוד אין חשש לניגוד עניינים – הרי שחבר הוא חבר, ולא משנה מהו הרקע להיכרות.

הבעיה המרכזית בחוות הדעת של מנדלבליט, אשר סתמה את הגולל על יכולתו של נתניהו לקבל סיוע מידידו ספנסר פרטרידג', היא שמדובר בניגוד עניינים מובהק וזועק לשמים. למי ששכח, אביחי מנדלבליט גם חתום על כתב האישום נגד נתניהו. בכובעו כראש התביעה הכללית הוא מעמיד לדין את נתניהו, ובכובעו כיועץ המשפטי לממשלה – הוא מחווה את דעתו לגבי המימון שיהיה לנתניהו לצורך הגנתו. ואולי כדאי להזכיר, כי היה זה נתניהו שבשנים האחרונות מנע כל דיון ביוזמה לפצל את התפקידים; כמו תמיד, זה מפריע לו רק כאשר זה נוגע אליו. זוהי דוגמה קיצונית לכשל הטמון בכפל התפקידים הזה. שנים אני מחפש הסבר הגיוני לקיומה של הכפילות ולא מצליח למצוא כזה. הדבר היחיד ששמעתי הוא, שכובעו של ראש התביעה הוא הנותן את העוצמה לכובעו של היועץ המשפטי. במילים אחרות: הנבחרים והפקידים חייבים להישמע ליועץ, מפחד ידו של ראש התביעה. לי זה נשמע כמו סחטנות ממסדית. כל אחד משני התפקידים מספיק למשרה מלאה פלוס. אני פשוט לא מבין איך אדם אחד יכול למלא את שניהם. בראש הפרקליטות עומד פרקליט המדינה; מדוע צריך עוד אדם מעליו? היועץ צריך לייעץ והתובע צריך לתבוע. ואם כבר מדברים על זה, אזי אין שום פסול בכך שהיועץ – והיועץ בלבד – ימונה בידי הממשלה בהסתמך גם על הסכמתו האידיאולוגית איתה (וזאת לצד כישורים מקצועיים ברף גבוה ואי מינוי חבר מפלגה כלשהי). בבריטניה, שהיא לבטח דמוקרטיה מתפקדת, היועץ המשפטי הוא מינוי פוליטי וחבר קבינט. בחזרה לענייננו. לא צריך יותר מדי שכל ישר כדי להבין, שלא ייתכן שהתובע יוכל לקבוע כמה כסף יהיה לנאשם. אולי זה תקין איכשהו מבחינה מינהלית – כאשר אין מנוס מקבלת החלטה בידי אדם כלשהו, ניתן להתעלם מניגוד עניינים שלו – אבל זה לא יכול להתקרב להיות תקין מבחינה ציבורית. מנדלבליט היה צריך לומר לוועדת ההיתרים: תבקשו חוות דעת חיצונית.

כל זה לא מצדיק את ההשתלחויות הגסות של "מקורבי נתניהו" במנדלבליט. ה"מקורבים" – שצוטטו בידי דובר משפחת נתניהו, עופר גולן - האשימו את מנדלבליט ב"רדיפה שערורייתית נגד ראש הממשלה נתניהו והימין". לטענתם, "מנדלבליט מעמיד את ראש הממשלה לדין בהאשמות מופרכות ותפורות שעלו כ-250 מיליון שקל למשלם המיסים". נתניהו, המכיר היטב את הקהל שלו, זורק כאן לא רק את האשמות השווא שלו, אלא גם מנסה לקבע עובדות: זוהי רדיפה נגד הימין שעלתה 250 מיליון שקל. יש לי הפתעה בשביל נתניהו ותומכיו: אין משוואה לפיה נתניהו = הימין. תאמינו או לא, אבל הימין הארץ-ישראלי והישראלי היה קיים עשרות שנים לפני נתניהו: זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין, יצחק שמיר ועוד מאות מנהיגים ומיליוני תומכים. עד כמה שזה יישמע מופרך, הימין יתקיים גם אחרי נתניהו. ואפילו כפירה בעיקר: אפשר להיות איש ימין בלתי לתמוך בנתניהו. לכן, "רדיפה שערורייתית" של נתניהו – ואין כזו – ודאי שאיננה "רדיפה שערורייתית של הימין". גם הסכום שזורק נתניהו לאוויר מצוץ מן האצבע. למשטרת ישראל יש תקציב שנתי, ואי אפשר לסמן בצורה ספציפית כמה עלתה כל חקירה. הרי אם השוטרים לא היו חוקרים את פרשות נתניהו, הם היו חוקרים משהו אחר. אפשר לטעון נגד סדרי העדיפות שלהם – למרות שלכל בר-דעת חייב להיות ברור, שחשדות שחיתות נגד ראש הממשלה חייבים להיות בראש סדר היום. אבל אין כל אמת באמירה שהחקירה עלתה סכום כלשהו. ונתניהו, ראש ממשלת הג'ובים, הוא היחיד שיכול לטעון נגד בזבוז לריק של כספי ציבור.

שאלת מימון ההגנה בהליכים פליליים נרחבת מזו הנוגעת לנתניהו. בעבירות פיסקליות רבות, בהן עולה חשד להלבנת הון, מבקשת ומקבלת המדינה חילוטים זמניים על רכושם של החשודים – מקצתו, רובו ואפילו כמעט כולו. הסיבה לכך היא החשש שמא הרכוש יוברח, ואזי – אם וכאשר תהיה הרשעה בהלבנת הון – לא ניתן יהיה לתפוס את הרכוש כפי שמאפשר החוק. התוצאה היא פגיעה משמעותית בזכותם של החשודים לבחור את עורכי דינם וביכולתם להתגונן כמיטב יכולתם. לעיתים אין מנוס מפנייה אל הסניגוריה הציבורית, אשר לפעמים צריכה לשכור עורכי דין חיצוניים (כמו לשולה זקן בתיק הולילנד ולרונאל פישר במשפטו) ולשלם להם מעבר לתעריף הקבוע שלה. זה כבר ממש אבסורד: ביד אחת המדינה תופסת רכוש לטובת חילוט עתידי אפשרי, וביד שנייה היא צריכה להוציא כסף מהכיס כאן ועכשיו. הפתרון חייב להיות בשינוי חקיקה. כשם שבחילוט לא נוטלים רכוש אם תמנע מהחשוד ומשפחתו את הקיום המינימלי בכבוד, כך יש להימנע מחילוט המונע הגנה טובה ויעילה. בשלב ראשון יש להותיר רכוש על-פי תעריפי לשכת עורכי הדין ותוך הנחה של עלות ההגנה, ובהמשך – לשחרר רכוש בהתאם להסכם שכר הטרחה והחשבוניות. המצב הנוכחי הוא שהמדינה – החוקרת, העוצרת והמאשימה – גם מתערבת במישרין בניהול ההגנה.

התמונה הרחבה יותר, אשר השבוע הגיעה לשיא/שפל חדש, היא שנתניהו מוכן לנהל מדיניות של אדמה חרוכה, אם זה מה שיעזור לו. במנותק מנושא המימון, הוא עצמו האשים השבוע את מנדלבליט ב"מזימת הפיכה שלטונית" ובניסיון "לבטל את ההכרעה הדמוקרטית של מיליוני אזרחים שבחרו בבנימין נתניהו לראש הממשלה". נניח בצד את העובדה שאין בישראל בחירות אישיות; הבה ונזכור שזהו אותו מנדלבליט שהיה מזכיר ממשלתו של נתניהו ושהיה המועמד שלו לתפקיד היועץ המשפטי. מבחינת נתניהו, הכל נמדד על-פי קנה מידה אחד ויחיד: היחס כלפיו. כאשר מנדלבליט משרת אותו – הוא עובד ציבור נפלא הראוי לכל שבח. כאשר מנדלבליט פועל נגדו – הוא מבצע מעשה המתקרב לבגידה. ושיהיה ברור, שההסתה הזאת תגיע גם לשופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים ולשופטים בבית המשפט העליון: החלטה בעד נתניהו תלמד על חשיפת המזימות של הפרקליטות, והחלטה נגדו תלמד שהם חלק מהקנוניה להפיל את הימין. נתניהו מסית במכוון מיליונים נגד המערכות העומדות בבסיסה של ישראל כמדינת חוק. הח"מ כותב הרבה על המחדלים, השקרים ואפילו העבירות שמבצעים שוטרים ופרקליטים. אנחנו גם כותבים על טעויות ופשלות של שופטים. ההבדל הוא, מעבר לכך שמדובר בראש הממשלה ולא בעיתונאי, שנקודת המבט של נתניהו היא אנוכית לחלוטין. כדי להציל את עצמו, אין לנתניהו שום בעיה למוטט את הבניין – על כולנו.