ארבע הנחות יסוד: א. הקורונה כאן בכדי להישאר. עובדה זו ידועה בבירור מרגע הופעת המגיפה במקומותינו. ב. בגל הראשון היה מקור ההדבקות חיצוני למדינה, מרבית ההדבקות נוצרו ע"י ישראלים חוזרים ותיירים שנכנסו לארץ, במצב של משק פתוח לרווחה, והפיצו בצורות שונות את הנגע. בגל הנוכחי, מקור ההדבקה המוחלט הוא הציבור הישראלי עצמו; כלומר: התנהלות הציבור וציותו להוראות המומחים לגבי תכונות המחלה ודרך התפשטותה, הם תנאי למניעת התפרצות חדשה. ג. הסגר שהוטל בשלב הראשון קטע את שרשרת ההדבקות וצימצם מאוד את מספר הנגועים והחולים. מבחינה זאת הביא אותנו אל סיפו של הגל השני במצב מצויין. בגל הראשון, היה הסגר מחויב המציאות בגלל קצב ההתפשטות, ומצבה הבסיסי של מערכת הבריאות. אולם הסגר חולל גם משבר כלכלי בכך שהוציא לחל"ת, או לפיטורים מספר גדול מאוד של עובדים, כמעט בעת ובעונה אחת, מבלי שהיה ברור לאיש מה יהיה משך תקופת ההשבתה, כיצד נתמודד מולה במהלכה וכיצד נחזיר את העובדים למסלול הקודם, אם בכלל. ד. משום-מה התקבעה בתודעת הציבור בשוגג ההנחה שמדובר באירוע קצר-מועד וחולף, והצפי היה לחזרה מהירה למצב ששרר בכלכלה בתחילת הגל הראשון. נעלם מעיני הציבור והממשלה גם יחד העובדה שמדובר באירוע עולמי ולא באירוע מקומי, וכי באירוע עולמי, מדינת-ישראל אינה מנהלת אותו כרצונה, לפי לוח הזמנים שלה ולפי המציאות הכלכלית המקומית.
לאור ההתנפלות האחרונה של התקשורת והאופוזיציה על דבריו של השר הנגבי, בעניין טענתם של דוברים שונים על מחסור בכסף לאוכל, ראוי לומר על כך שני דברים בקונטקסט הכללי של מאמר זה: ראשית,
אין ספק שהנגבי טעה בסגנון בו השמיע את ביקורתו, כשם שאין ספק שהייתה זו ביקורת ולא התרסה. באותה מידה אין ספק בעיני שביקורתו לגופה, הייתה מוצדקת ברוב המכריע של המקרים. בכלכלה חופשית (ליברלית אך לא פוסט ליברלית) כל אזרח וכל בית-אב אחראי מעצם הגדרת מהות הליברליזם, לניהול ענייניו הכלכליים. מי שאינם מובטלים כרוניים, אינם חיים מהכנסות נמוכות ממחצית השכר הממוצע במשק ומקבלים גם סוגים שונים של השלמות הכנסה - חייבים לנהל אורח חיים שגלומה בו ההכרה שחלק מההכנסה החודשית חייב להישמר כחיסכון וביטחון לאירועים פרטיים או ציבוריים מסוג משבר הקורונה. ריבוי התלונות על חוסר יכולת להתמודד עם הפסקת תעסוקה לפרק זמן של חודשיים-שלושה עד כדי מחסור בפת לחם, מעיד בעיני על ניהול אישי קלוקל. (נכון, לכל כלל יש יוצאים מהכלל, אבל אילו הכלל היה נוהג כהלכה, היכולת לטפל ביוצאים מהכלל הייתה טובה ואיכותית יותר). "חיים ללא חשבון", אינם מעניקים למי שמנהלים אותם שום זכויות יתר, אפילו לא זכויות יתר להפגין ולצפות שיהיה מי שיוכל או ירצה להתפתות להפגנות אלה.
מהשלב הראשון יצאה ישראל וידה בגדול על העליונה (כשל מוגבל היה בטיפול בבתי אבות ובמוסדות סיעודיים או למוגבלים). מספר מצומצם יחסית של חולים ומתים, ונקודת זינוק נוחה יחסית להתמודדות עם השלב הבא, שהיה צפוי. "בסערת" ההצלחה הראשונית איבדו הציבור והממשלה את חוש הפרופורציה ושגו במשותף בשגיאה אסטרטגית שאת מחירה אנו משלמים עתה ונשלם עוד יותר בעתיד הקרוב, עד אשר תימצא תרופה ו/או חיסון למגיפה. מקור השגיאה הוא בגישת היסוד ה"חפיפינית" המקובלת בישראל - שיטת סמוך. הציבור לחץ, "התמרד" ותקף את ה"מיגבלות המיותרות" שהושתו עליו, ובהשראת האילוצים הכלכליים, אך בתמיכה מסיבית של התקשורת חסרת-האחריות ובעלי העסקים הגדולים - האינטרסנטים העסקיים המרכזיים - תבע במילים ובמעשי סרבנות "שחרור מהיר מאילוצי הסגר..."; הממשלה תרמה את חלקה לתוצאות השליליות, בכך שנכנעה ללחצים ואיפשרה יציאה מהירה מדי, חסרת-אחריות וחסרת הכנה לאפשרות החזויה של הופעת גל שני.
1
כל התופעות בהן אנו נתקלים עד כה במהלך הגל השני, שעיקרו מתחולל לפי שעה בחודש יוני 2020, היו ידועות וצפויות מראש. וכאן מוקדו של האבסורד הלאומי - הכל היה ידוע לציבור והכל היה ידוע לממשלה - ובכל זאת גם אלה וגם זו לא הכינו עצמם ולא תפקדו כראוי לקראת גל הנוכחי מאז שפרץ ועד מועד כתיבת שורות אלה.
הציבור ממשיך לחיות באשליות שניתן יהיה לנהל משק לאומי, מערכת בריאות רציונלית וממשל תקין, גם אם לא ישמע להוראות השלטונות ורבים מגיבים בשחצנות, בסרבנות ובחוצפה על הוראות הזהירות וההגבלה. ומנגד השלטון סבור בטעות שניתן להטיל משמעת ביצועית על הציבור, מבלי לשתף אותו בתוכניות במהלכים ובלוחות הזמנים, אותם הוא מתכוון להפעיל, על-מנת להתמודד עם השלכות הגל הראשון, הופעת הגל שני, ההתפתחות העולמית הכוללת בנושא הקורונה והשפעותיה על ישראל, ואי-הוודאות במשק שכל התוכניות מהיד לפה שהופעלו בה עד כה, כשלו למעשה. כשל איכות וקוהרנטיות ההסברה מלווה אותנו כבר מתחילת הדרך.
בניתוח האירוע יהיה זה חסר אחריות להתעלם מהמצב הפוליטי הפנימי והשלכותיו על יכולתה של הממשלה לתפקד בהרמוניה הדרושה, במקביל לאירועים אחרים, השנויים במחלוקת פוליטית קשה בין שותפיה. נכון, שמשבר הקורונה הוא המשבר המיידי והמאיים ביותר כרגע על מספר גדול של אזרחים - האיום היה ונותר כפול: בריאותי וכלכלי. המשבר הבריאותי ממוקד למדי ותחום בתכניו בגבולות מוגדרים, למעט שאלת גל ההדבקות המהיר, המתקרב או עולה בימים האחרונים על 1000 איש לכל 24 שעות. מאפיין נוסף שלו הוא הפיזור הגאוגרפי. פיזור זה רחב כבר עתה בהרבה מזה שהיה בגל הראשון, ונראה שילך ויתרחב עוד יותר
בגלל חוסר משמעת וחוסר אחריות של האזרחים, בנוסף להיעדר אכיפה ראויה מצד המשטרה ופקחי הרשויות המקומיות.2 מבחינה מהותית, פן זה פשוט יותר לטיפול מאשר הפן הכלכלי, כל עוד סגורים גבולות ישראל לטיסות ולכניסת זרים. אולם המחדל הממשלתי העיקרי בתחום זה הוא רפיון בהיערכות המערכת הרפואית המוכללת וחוסרים בה שטרם הושלמו. יודעי "ח"ן" - וכאלה יש בינינו רבים מדי - סבורים שהבעיה תיפתר ע"י פיצול האחריות לטיפול בין גורמי צה"ל/פיקוד העורף לבין רשויות משרד הבריאות. אינני נכנס כרגע לספקולציות שגורסות שהצעות אלה הן עצות אחיתופל, שמקורן ביריבות פוליטית בין שותפי ממשל החירום, כשהמוטיב המוביל הוא שלילת אמצעי שליטה מראש הממשלה והגוש הפוליטי שלו והעברתם לגורמי ממשלה שבשליטת "כחול-לבן". לאור כל מה שראינו עד כה בשנתיים האחרונות, אי-אפשר לשלול פירוש כזה.
אולם, הדבר החשוב באמת הוא שאין בכך צורך והוא גם לא רצוי עקרונית.
אין שום היגיון בכך שמדינת ישראל תפנה בכל משבר אזרחי לצה"ל כפתרון גנרי, רק מפני שהמדינה משקיעה בו כספים רבים ויש לו אמצעים רבים וכוח=אדם, כנראה עודף
3לאו. המצב הביטחוני המתהווה באזור אינו מאותת איתותים חיוביים, ואפשר שמהר מהצפוי יעמוד צה"ל שוב בסדרת מבחנים משולבת לאורך כל או רוב הגבולות, לרבות איו"ש. משבר הקורונה איננו משבר קצר-מועד. לפיכך, יש להיערך להתמודדות ארוכת טווח עם שינויים מהותיים, בראש וראשונה דווקא בכלכלה;
שליטה במציאות הבריאותית, היא תנאי ליכולת לתכנן ולנהל שליטה במציאות הכלכלית. כל משרד ממשלתי חייב להיות בנוי ומסוגל להתמודד עם משברים בתחומי העיסוק והאחריות המקצועית שלו, כשגוף בלתי-תלוי המסונף למשרד ראש הממשלה כמל"ל, הוא המשלים והמגבה אד-הוק לכל אחד מהם.
ניהול פנדמי של פעילות המשק הישראלי, הוא בתחום האחריות המקצועית של משרד הבריאות ויש לאפשר לו לבנות, לבסס, לתרגל ולתכלל את היכולות המקצועיות, מול מדינה שמספר תושביה כיום הוא כ-9 מיליון נפש ובעוד 5 שנים יהיה כ-10.5 מיליון! הדברים אינם נוצרים יש מאין, ומרחב ההפתעות השלם של הקורונה עדיין לפנינו.
חכמי הדור מלמדים אותנו שמשרד הבריאות כשל במעבר משלב א' של המשבר לשלב ב' בהיערכות לביצוע בדיקות, (מספר בדיקות ביחידת זמן, משך הזמן לקבלת תשובות, מהימנות הבדיקות ותוצאותיהן, ויכולות עיבוד הנתונים והפצתם). הפנלים האינסופיים והמיותרים בשלושת ערוצי הטלוויזיה וברשתות החברתיות, והעימותים בפומבי בין בעלי מקצוע בכירים
מבלבלים מאוד את הציבור. חלקים בציבור מבינים היטב את ה"מיספרוֹלוגיה" שבהסברים, אבל קובעים עמדה משיקולים אחרים לגמרי: כלכליים, פוליטיים, אישיים, וכ"ב. אחרים מבינים רק את חלקה, וחשים מתוסכלים מעצם העובדה שמספרים להם סיפורי בדים, במקום למסור מידע "תכלעס". דיונים "מפולפלים" אלה ברובם מיותרים. עם זאת, משרד הבריאות חייב שיהיו בידיו כלים המאפשרים ניתוח פנדמי של הנתונים הנאספים מכל המקורות: בדיקות, דיווחים על הידבקויות, מיפוי פיזור הידבקויות כתוצאה מאירועים "רבי-מושפעים" (מה שמכונה שיטות השב"כ, ללא התערבות בג"ץ או היועץ המשפטי), תופעות של שגיאות בבדיקות ועוד. לשם כך דרושה לו תשתית ממוחשבת ארצית הבנויה על בסיסי נתונים גדולים, על עיבוד מהיר שלם ועל הפיכת התוצאות לזמינות בזמן אמיתי ככל האפשר באמצעות רשתות תקשורת וכלים של AI. יש בארץ מומחיות רבה לצורך מימוש כלים אלה, ועל המשרד להשתמש בהם, לאחר שיתוקצב בהתאם ע"י הממשלה. יכולות מסוג זה דרושות גם למשרדים אחרים שתפקודם המתכלל במשבר לאומי, יחייב זאת בברור.
החלק השני של האבסורד שוכן בהתייחסות הממשלתית והציבורית למשבר הכלכלי, כתוצאה מהופעת הקורונה. למשבר זה שלושה חלקים: א. הסְגרים - החלטה המנטרלת חלקית או באופן שלם את פעולתם של ענפים שלימים או חלקי ענפים במשק. ב. הניתוק מהעולם בשני הכיוונים - יציאה וכניסה - והשפעותיו. ג. התמוטטות ענפים במשק ללא יכולת לשוב ולתפקד. התמוטטות כזו מתרחשת משתי סיבות: ענפים או עסקים שהיו מתמוטטים בלאו הכי, אולם האירוע הטרגי שלהם הוקדם ע"י המשבר; וענפים שלא יוכלו לחזור ולפעול משום שהשינויים שחולל המשבר, הופכים את התוכניות העִסקיות שלהם לבלתי-רלוונטיות, והם חסרי משאבים, גמישות או כדאיות כלכלית שהם תנאי לשיקום הקיים או להסבתו לעיסוקים אחרים. להערכתי: תחומי
המזון, הבידור, התחבורה, האירוח, הקמעונאות, התיירות וחלק מהשירותים האזרחיים, יהיו הענפים העיקריים שיושפעו ממגמות אלה. לענפים אלה, למעט יוצאים מן הכלל, אין תקומה ומדינת ישראל צריכה לסייע להם ולעובדים בהם להחליף עיסוק או ללמוד מקצוע חדש/אחר. עד להתאוששות הפעילות וסיום ההכשרה, תצטרך המדינה לתמוך בהם תמיכה כלכלית סבירה; לא ברמה לה היו רגילים קודם לכן כעצמאיים, או כשכירים בענפים בהם תיפקדו. לשם כך צריכה הממשלה לאשר בזריזות בכנסת תקציב לשנה השוטפת, שיאפשר זאת ללא עיכובים ופילפולים משפטיים.
ענפים שצפוי שיוכלו לחזור ולתפקד, זקוקים למימון שוטף לקיום עצמי ולמימון הוצאות השימור העצמי, עד להתאוששות. מימון זה, בחלקו בלבד, צריך להיות בצורת הלוואות בתנאים נוחים מאוד, אותם יחזירו בפרקי זמן ארוכים עם ריביות מינימליות. מסגרות שמתפקדות במימון ממשלתי או מוניציפלי מלא, או חברות ממשלתיות וציבוריות, צריכות לעבור ניתוח עיסוקים עמוק ומלא, שמטרתו האחת היא לבחון התייעלות אובייקטיבית והשנייה, להסב עובדים לעיסוקים חלופיים, משום שסביר מאוד להניח, אלא אם הוכח אחרת, שאף ענף משקי לא יוותר מחוץ להשפעה הכלכלית של המשבר. בתחומים אלה חייבים להוציא ממסגרת הדיון הענייני את אירגוני העובדים, ולהשאירם כצד מעוניין רק בתחומי השכר והזכויות הסוציאליות של עובדים שיפלטו, או יפגעו עקב שינויים בתנאי ההעסקה. מי שחושבים שהמשק יחזור לתפקד באותן מסגרות, באותם כללי משחק ובאותה יעילות ירודה כבעבר - טועה ובגדול. אם נתפתה לכיוון זה, אנו נידונים לא למשבר אחד, אלא לתוצאה מצטברת של מספר משברים חמורים עוקבים, תוך פרק זמן של 5-6 שנים.
על הממשלה לפעול כגורם מנהל מדיניות ברמה הלאומית ולהותיר את הפתרונות הפרטניים לגורמים מקומיים - רשויות, חברות ואירגונים אזוריים או סקטוריאליים. אל לה לנסות לנהל את המערכים הלאומיים מירושלים - הדבר מועד לכישלון. ההבדל בין ניהול מקבילי ומבוזר לבין ניהול הירארכי צנטרליסטי הנהוג בצבא, הוא סיבה נוספת מדוע אין לערבב בין השניים. ניהול מקבילי מחייב תרבות אירגונית והרגלי ניהול ומשמעות מסוגים אחרים, לרבות האצלת סמכויות ואחריות ביצוע מבוזרת ובלתי-מתפשרת.
שיקולים אלה של הממשלה קריטיים. אם לא ניתן יהיה לממשם במסגרת ממשלת החירום, ולו רק בגלל אי-התאמה אישית בין בכירי השותפים משני המחנות, חובה ללכת בהקדם לבחירות חדשות ולנסות להקים ממשלה צרה אך הומוגנית ואפקטיבית יותר, כשהציבור מודע עוד לפני הבחירות למדיניות הכלכלית אותה עומדת הממשלה החדשה לבצע, בסמכות מלאה של רוב הציבור.
חרף משבר הקורונה והשלכותיו, העולם אינו עוצר מלכת ואינו מתמקד אך ורק במשבר זה. המזרח התיכון, במעגל הראשון והשני סביבנו, תוסס ומשתנה כשמשבר הקורונה, במדינות כאירן למשל, הוא גורם חשוב בשינויים אלה, אך לא בלעדי. מבחינתה של ישראל עומדות על הפרק לא מעט סוגיות, כשהחשובה והמיידית היא שאלת החלת החוק הישראלי על איו"ש. תוכנית טראמפ עברה שינויים בשנה האחרונה, שהפכו אותה מתוכנית בעלת פוטנציאל להצלחה - כלומר: תוכנית המבוססת על הכרעה בשאלת הסכסוך ויישום פתרון בלתי-הפיך המממש הכרעה זו, לתוכנית המבקשת (שוב) לפשר בין עמדות הפוכות, שהוכח במאה השנים האחרונות שאין דרך לפשר ביניהן. יסודה של תוכנית מעשית נעוץ בהכרה, שגבולות הביטחון של ישראל הם גבולות תוכנית אלון וכי שיקולי ביטחון לאומי אינם רק שיקולים של גבולות חיצוניים, אלא גם שליטה וניצול מלא של השטחים, הטופוגרפיות ויתרונות אחרים של השטח. אלה אינם עומדים לזכות הריבון אם הוא אינו נוכח ואינו שולט בפועל בשטח ומתאים אותו לצרכיו האסטרטגיים. עיצוב הגבולות הלאומיים איננו רק שאלה של אסטרטגיה, אלא גם של היסטוריה וערכים לאומיים. תוכנית טראמפ אינה מקיימת תנאי-סף אלה, ולכן צריכה ישראל לבצע אותה לאלתר בשינויים המתחייבים מהאמור לעיל; גם אם פירוש הדבר הוא לבצעה בשלבים.
אפשר מאוד שבעתיד הלא רחוק - הדבר תלוי לא מעט בתוצאות הבחירות בארה"ב - תעמוד ישראל בפני אתגרים לא פשוטים מצד אירן ושותפותיה (נראה, שרוסיה ממשיכה לנצל את האפתיה האמריקנית וההשתעשעות של המדינות הסוניות הפרו-מערביות לטובתה - כך הוכיח המפגש המשולש האחרון בין פוטין לנשיאי אירן וטורקיה), טורקיה האימפריאלית החדשה (סוריה, קפריסין ומזרח הים התיכון, לוב, קטר ובחישה בגדה, ירושלים ועזה) והמאבק על המים במזרח אפריקה (מצרים, סודן ואתיופיה). הכרעה בסוגית הסכסוך בשאלת ארץ-ישראל, תפנה זמן, קשב ומשאבים לבעיות האזוריות, באשר השלכותיו הצבאיות-אסטרטגיות ארוכות-הטווח מינוריות.
