אכן "כלב השמירה של הדמוקרטיה" הוא ביטוי יפה וגם נכון. ככל שהדמוקרטיה מתחילה לפנות את מקומה לקראת דיקטטורה חש השליט להתנכל לעיתונות החופשית. בטורקיה עיתונאים רבים יושבים בכלא. ברוסיה מתים עיתונאים בתאונות מוזרות לאחר שבימי סטאלין הייתה רק "האמת הקומוניסטית" נר לרגליו, לאמור העיתון "פראבדה" שהיה ביטויו של השלטון. מבקרי-שלטון אחרים מצאו את מותם המסתורי מנעיצת מטריה מורעלת או רדיואקטיבית. ברייך של אלף השנים נכלאו עיתונאים במחנות ריכוז ובודדים נותרו בחיים. בארצות ערב הנתונות לשלטון קיצוני תולים עיתונאים, כמו באירן של האיאתולות.
קנאים מוסלמים רצחו מערכת שלמה של עיתון בצרפת שהתירה לפרסם בעיתונה קריקטורות של הנביא מוחמד. כנגד סולימן רושדי שכתב ספר ביקורתי מעט על אותו נביא הוצאה "פָּתְוָוה", פסק הלכה שלא רק מתיר את דמו אלא רואה ברציחתו מצווה. מעין "דין רודף" מוסלמי. הסופר חי כבר שנים במחתרת מחשש לחייו.שלא להזכיר את העדר עיתונות בקוריאה הצפונית. גם המצב בסין, שלא לדבר על טיבט והונג קונג, אינו משופר בהרבה. במדינות בהן שולט רודן או מפלגה יחידה, העיתונות משמשת גם ככלב השמירה על הדיקטטורה ועוסקת בהפצת הדוקטרינה ובפולחן אישיותו של המנהיג.
אך גם "כלבי השמירה" של הדמוקרטיה נחלקים לסוגים שונים. יש ביניהם שמהללים את השלטן ומותחים ביקורת על מתנגדיו, או על האופוזיציה, ואפילו על נאמן מפלגת השלטון ובכיר בה שהעז להציג מועמדותו בבחירות הפנימיות מול השליט העליון. שאלו נא את גדעון סער, או את דן מרידור, את מילוא או את מופז. אלו לרוב יתעלמו משחיתותו של השלטון ויעסקו בְּהָאַלּהוּתּוֹ של השליט, החף מכל עבירה, עוות או טעות. עִיתּוֹנָאַיו ייהנו ממשכורות נאות בעיתונו של השליט או בערוץ 20 שהוקם רק לצורך האדרתו ובלבד שינבחו, סליחה: יכתבו בכוון הנכון.
סוג אחר של כלבים הם אלו שנובחים, אבל בשקט ובזהירות, ועל פניהם השיירה עוברת. עליהם מנויים סאטיריקנים, אפילו חריפים, כמו מוטי קירשנבאום ז"ל שעסק ב"ניקוי ראש", מאיר שלו בטורו ב"ידיעות", "פולישוק", "ארץ נהדרת" ו"זהו זה" של ימינו, שלא כמו חנוך לוין המנוח ב"מלכת האמבטיה" שלא היסס להסתכן ועוד רבים וטובים. עיתונאים אחרים הפשילו שרוולים וניסו להשיג את השלטון, כמו יוסף לפיד האב ("שינוי") ויאיר לפיד הבן ("יש עתיד"), תוך ניצול העובדה שהם דמויות מוכרות בציבור.
סטייה מן העובדות
במדינה דמוקרטית יש חשיבות מיוחדת לעיתונאים-תחקירנים, אשר חוקרים לעומק נושא בעייתי, סִירְכוֹת ועיוותים של השלטון, וחושפים את ממצאיהם לציבור בתקווה שהמעוות יתוקן. בין אלו ישנם עיתונאים כמו קלמן ליבסקינד ובן כספית במעריב וכמו שתי סדרות תחקירים, לרוב מעולות מאד, כמו "עובדה" של אילנה דיין ו"המקור" של רביב דרוקר. יאמר כבר כאן כי כמעט כל התוכניות של אילנה דיין היו מעולות. הבעיה היא שהיא כנראה החליטה שבשל הצלחותיה היא במעמד-על כלשהו ומותר לה לסטות פה ושם מהעובדות.
תקלה חמורה אירעה לה כאשר העלתה ב-2.11.2004 כתבה בה ייחסה לסרן ר', מפקד פלוגה במוצב גירית שהיה קרוב מאוד לקו פילדלפי בתקופת לוחמה עזה, "וידוא הריגה" של ילדה פלשתינית שנכנסה לשטח אש אסור לכניסה ונורתה עוד קודם, באשר נחשבה למחבלת הנושאת מטען חבלה (שהתגלה אח"כ כתיק בית-ספר) ואיש לא ידע שהיא ילדה. סרן ר' זוכה לחלוטין במשפטו אך נפגע עמוקות מכך שבתוכנית עובדה הוצג כמוודא הריגה.
לא ניכנס כאן לפרטי התיק ולעשרות הדעות שהובעו לגבי הפסיקות בו. סרן ר', כדרגתו אז, הגיש תביעת לשון הרע כנגד אילנה דיין וערוץ הטלוויזיה בו פורסם התחקיר. השופט סולברג [אז - שופט במחוזי] קיבל את התביעה וחייב את הנתבעים בפיצוי בסך 300.000 שקל. בערעור לעליון קבל בית המשפט בראשותו של אליעזר ריבלין את הערעור וטבע מושג חדש ומפוקפק של "אמת לשעתה". הרושם שהתרשמתי שהייתה כאן, אולי שלא במודע, רצון להגן על ידוענית מצליחה וה"אמת" שלה הועדפה על האמת שהייתה לצדו של אותו קצין דרוזי אלמוני. בדיון נוסף בהרכב של תשעה שופטים שוב התהפך הגלגל. לא הייתה מחלוקת שהתחקיר הווה הוצאת דיבה, אך ניתנה לנתבעים חסות תחת הגנת תום הלב, ועל כן, למרות שהכתבה הייתה הוצאת דיבה התביעה הכספית נדחתה, הגם שנפסקו לתובע 100,000 שקל פיצוי בשל עוול שנעשה לו בקדימונים לתוכנית.
כן בוטל לחלוטין המושג המוזר של "אמת לשעתה". ראש ההרכב, השופט גרוניס קבע שיש אמת אחת ואין מקום לסוגי אמיתות נוספים. מעבר להיבט הכספי של התביעה לא מצאתי בכתובים שהגברת דיין טרחה לבקש את סליחתו של הקצין על הפגיעה הקשה בשמו הטוב. גם מקרה זה מצטרף לפסיקות כאובות כנגד לוחמים שחירפו נפשם בַּקְרָב ובתי-המשפט דחו את תביעותיהם, אפילו כשברור היה שהסרט "ג'נין, ג'נין" ייחס ללוחמים מעשי טובח ואונס שלא היו ולא נבראו כאשר כבר ברור היה שכולו שקר וכזב. בתי המשפט הגנו באופן רחב מדי על חופש הביטוי גם עת שהווה הוצאת דיבה ואפילו השמצה מכוונת.
סיפור מוזר
אין ספק שפסק הדין באותה תביעה כנגד אילנה דיין ושותפיה בתיק הותיר טעם רע מאד. ומדוע נזקקנו לאותה פסיקה? כי בצד תחקיריה המעולים של דיין בתחומים שונים ראינו לאחרונה "תחקיר" מפוקפק בעיני בו הוצג ח"כ מאיר כהן, בעת כהונתו (המוצלחת מאד) כראש עירית דימונה, כמטריד מינית נשים. אינני מכיר את ח"כ כהן הכרות אישית. מפקחת חינוך שפיקחה גם על התיכונים בדימונה התפעלה מתרומתו הרבה לחינוך שם. גם למנהלות התיכונים באותה עת היו רק דברי שבח. על כן צפיתי בעניין באותה כתבה ונדהמתי.
ובכן מה היה ומה לא היה באותה כתבה? היה שם יריב מר של כהן, הנוטר לו על שֶׁסִילְקוֹ מתפקידו כעוזר אישי בעירית דימונה, אותו יריב נשלח לכלא לאחר שהורשע, ככל שנראה מהכתבה באותו ענין, וערעורו נדחה. על אותו מאסר ועילתו, באופן מוזר, אין כל מידע בתחקיר. אותו מתלונן היה הרוח החיה (או הרעה) בתוכנית. הוא סיפר על הטרדות של כהן עליהן שמע מאשה או שתיים שכל אחת מהן שמעה על כך מאשה אחרת. לא זו גם זו - אותו עוזר לשעבר סיפר שהקליט אישה אחת שהתלוננה בפניו על כהן. אולם סיפור הקלטת מוזר: דיין והאיש לא הציגו את הקלטת בתוכנית: אותו יריב טען שצד שלישי כלשהו, ששמו כמובן לא הובא בשידור, שמקורב למאיר כהן, ביקש וקיבל לידו את הקלטת.
זהו עוד סיפור מוזר שכן אם אתה יריב של כהן ומחזיק בידך קלטת לוהטת ומתכוון להשתמש בה, כלום יעלה על הדעת שתמסור אותה למאן דהוא, ועוד מקורב למאיר כהן, מבלי שתכין ממנה העתקים? כל מה שהיה בתוכנית בטלוויזיה היה סיפורים על עדויות שמועה ועוד מעשה בקלטת שאיננה. על זה מכינים כתבת "תחקיר" משמיצה שכזו? כאמור כל "התחקיר" מוזר מאד. גם לא נטען בכתבה שדיין פנתה לכהן ובקשה את תגובתו מראש, זו דרישה בסיסית בתחקיר ואם הייתה פניה, ראוי היה לציין זאת בכתבה.
אפשר ולא למותר להזכיר שההטרדה שיוחסה לכהן היא שחיבק גברת אחת ונשק לה. איני מזלזל בשום הטרדה, בעיקר בתקופתנו, דור ה-ME TOO, שבה כל חיזור או אפילו מחמאה כנה נחשבת להטרדה. אולי הצלחתה של דיין בתחקיריה האחרים "עלתה לה לראש" והיא השתכרה מכוחה ומכוח המיקרופון בידה; או אולי זו "עונת המלפפונים" שבה אין חומר טוב יותר? הרי בארצנו מוכת הקורונה והעיסוק הבלתי פוסק בעניינים האישיים של שוכני בלפור אינם מזמינים תחקיר. לגב' דיין פתרונים.
