זכורה לי היטב חווית הביקור ב"בית המכשפות" בסיילם לפני שנים רבות. המקרה שאכן התרחש במאה ה-17 בעיר הקרתנית סיילם, נחקק בתולדות התרבות האמריקנית והעולמית כציון דרך. כאזהרה שלא לחזור על טירוף החושים והצביעות הדתית ששררו אז, והשליכו מאות שנים אח"כ גם על אמריקה רדופת הפחד מהרוסים, וגם עלינו, רדופי הפחד מהימין ומהדתיים. תחושת ההזדהות שהמחזה גורם לצופים בהפקתם המעולה של מסיימי הסטודיו, מסבירה מדוע ארתור מילר המנוח הפך במחזותיו לגדול המחזאים האמריקנים של המאה ה-20, כמו גם טנסי ויליאמס. צר לי שמכיוון שלא ניתן לי לצפות בהצגה באולם האינטימי שבשכונת התקווה, צפיתי בה במחשב שלי, ואף על-פי כן, העוצמה והריגוש שיש בה, והסערה המטלטלת שהיא מעבירה לצופה, מעצם העשיה הכה מושלמת, העניקו לי את האפשרות הן לחוותה והן להעביר את התרשמותי לקהל. לצד הבימוי הווירטואוזי של אילנה ללצ׳וק, הצילום הנפלא של רדי רובינשטיין על כל הקלוזאפים הנדרשים, עם התאורה הנכונה והמוזיקה המלהיבה הכה יצירתית' עולים על כולם הקאסט שכולו כוכבים. שון סופטי כג׳ון פרוקטור, שכל עוונו היה ניאוף עם העוזרת ששכנה בביתם בעת מחלת אשתו, ופיטוריה על-רקע זה - עומד במרכז העלילה. כי רק פיטורי המאהבת הצעירה הם שחוללו את המצאת המחולות השטניים, כביכול, בלילה ביער, את האקסטזה וההתמכרות כביכול לרוחות שלא היו, ומכאן קצרה הדרך ללשון הרע שהציתה את הלהבות בקהילה הדתית המפגרת שם. שון סופטי כג׳ון פרוקטור כובש את לב הקהל גם בסרט שצולם השבוע בהצגה בנוכחות קהל ממש. הוא נחון בכריזמה מהפנטת בזכות כנות משחקו הישיר, ובאיכות של שחקן-על. שיאו של תפקידו בסצינה המסיימת את המשפט, בה יושרו גובר על רצונו לחיות. כתב אשמה לצביעות החברתית אז וכיום. כך גם כובשים את הלב שאר השחקנים, במיוחד דניאל אביטל ככזה שזומם לנכס לעצמו את אדמות שכנו בתואנת שווא. דמותו הדשנה והכרסטנית ומשחקו כבעל הון דורסני, מאוד משכנעים כבן דמותם של הטייקונים בני זמננו. לעומתו, מתן בן עמי כג׳יימס קורי, השכן המכמיר הנרמס על ידו תוך שיבוש החוק בתמיכת הכומר והשופט, ומרשים מאוד ונוגע ללב ביכולת משחקו המופלאה. כך גם השופט, המזכיר לנו דמויות ממחוזותינו, המתעלמות מהעובדות וגוזרות תליה (שם ואז), ואצלנו גרוע מכך - בתפירת תיקים ועינויי דין לחפים, לעומת הסתרת תיקים לעברייני צמרת. טל מאיר כאליזבת פרוקטור, מגלמת באצילות את האישה האוהבת שעצם רצונה לגרום לבעלה להישאר בחיים, גרם לה לשקר במשפט. מילר במחזהו מעביר את שבט ביקורתו לא רק על הצביעות בקהילה הפוריטנית שכה יראה מראשיה, הדתיים והמשפטיים. בראש ובראשונה הוא השתמש בסיפור האמיתי כדי למעשה להעביר ביקורת על הרדיפות של מקארתי אחרי כל הסופרים והאינטלקטואלים בשנות החמישים בתואנה של היותם קומוניסטים. מה שדמה לחיסול הרופאים היהודים של סטאלין באותו עשור. ההצגה בסטודיו יורם לוינשטיין פותחת בסצינה אכספרסיבית של מחול בלילה ביער, המדגימה את טירוף החושים שמצליחה נערה בשם אביגיל (אודיה ירון) לסחוף אחריה את חברותיה, בעזרת ידעונית, המקשרת אותן כביכול עם רוחות. סצינה שאת התנועה המסעירה שלה עיצב בכשרונו הנודע עמית זמיר. ומכאן ואילך מתחוורת תמונת הדרמה. המוזיקה הנפלאה המלווה בכל רגע את העלילה המהפנטת, מוסיפה גוון וצבע למתרחש, ומטעימה את המחזה עוד יותר בדרמה. אם יש הצגה שראוי שכל הקהל הישראלי יצפה בה, זו הצגת "ציד המכשפות" בהפקת סטודיו יורם לוינשטיין. חובה להעלותה כמות שהיא בערוצי הטלוויזיה, מתוקף היותה פנינת תרבות העשויה ברמה הגבוהה ביותר, ומתעלה מעל לרמה של התיאטרונים הרפרטואריים. אין בה טיפת משהו מיותר. השעתיים חולפות ביעף כשהצופים מהופנטים. ואם יש לנו שר תרבות חדש, שיקח זאת לתשומת לבו, ויעשה מעשה. כי עד שתחלוף המגיפה, ועד שיפתחו שוב התיאטרונים (בלונדון הודיעו שייפתחו שוב רק באמצע 2021 ), אז הקהל ראוי שיצפה ביצירה כה חשובה זו, ומוטב מה שיותר מהר. ברכות ושאפו לשחקני ויוצרי הצגת "ציד המכשפות" על ההישג הכה נעלה שלהם.