כניסתה של שרת התחבורה מירי רגב לביצה הטובענית של סוגיית התשלום במזומן באוטובוסים מצד קשישים ראוי היה שתימנע מראש, כמאמר הפתגם: "פיקח לא נכנס לבור שחכם יודע איך לצאת ממנו". שרים אומנם צריכים להתוות מדיניות, ועל הפקידים לבצע. ועדיין - על הפקידות ברשות הארצית לתחבורה ציבורית, ועל העומד בראשה אמיר אסרף בפרט, הייתה החובה לנסות להסביר לשרה כי התערבותה בנושא אינה מידתית, ושהתגמשות מול הקשישים שאינם משלמים, על-חשבונם של הנהגים והמפעילים, גם יוצרת לשרה חזית עימות מיותרת וגם מציירת אותה כמי שההחלטות במשרדה מונעות משיקולים פוליטיים ולא מקצועיים.
שרי ממשלה מחפשים שקט תעשייתי מחד-גיסא וקצירת תהילה מאידך-גיסא. את הבעיות צריכה לפתור הפקידות ולהשאיר לשר לגזור סרט. כשיש בעיה, על השר להתחבא מאחורי הפקידים, לא רק כדי להאשים מישהו אלא כי להם יש את הידע המקצועי שלשר אין כדי לקבל החלטות בראייה צופה פני עתיד לנוכח נסיון העבר.
בעיית התשלום במזומן אינה הבעיה האמיתית, אלא הקצף המעיד על כך שהחלב מקולקל, ושהרשות הארצית לתחבורה ציבורית אינה מקצועית דייה. היא שיקוף לכך שאמיר אסרף לא באמת יודע לסכם עניינים עם מפעילי התחבורה הציבורית, בכל הקשור לפיצויים לנוכח הפגיעה שנגרמה להם כתוצאה ממדיניות הרשות לתחבורה ציבורית במשבר הקורונה. במקום זאת הוא הולך מולם ראש בראש במקום למצוא פתרון יצירתי למשבר שנוצר.
המפעילים אומנם נהנו מפטור מקנסות, שנגרם כתוצאה מכך שברשות לא עדכנו כראוי את מערכת הרישוי כפי שנחשף בתחקיר News1 [ראו משמאל], אך רווחיהם נפגעו משמעותית. התשלום עבורם מורכב לא רק מהפעלה ומספר הקילומטרים (נסועה) שנוסעים האוטובוסים, אלא גם ממספר הנוסעים - 30% מהתשלום מתקבל בהתאם למספר התיקופים (כשני שקלים לכל נוסע).
הירידה החדה במספר הנוסעים, שנגרמת מכך שנוסעים מעדיפים להימנע מנסיעה או נוסעים בטרמפים, בפרט לאור קריאת המשרד להימנע מנסיעות שאינן חיוניות, גורמת לפגיעה בהכנסתם. בשל ההגבלה על מספר הנוסעים הם נדרשים לתגבר נסיעות ולהעסיק עוד נהגים. הפקקים כתוצאה מכך ומהגדלת השימוש ברכב הפרטי מתארכים ומעכבים את נסיעת האוטובוסים.
השימוש בתחבורה הציבורית הפך ללא משתלם. חברות ההחכרה (ליסינג), שמצבן קשה מאוד, מציעות רכב ב"מחיר רצפה" שמתחיל מ-25 שקל בלבד ליום! עובדים רבים בחל"ת אינם עושים שימוש בשירותיהן, ולמלאי המכוניות שברשותן אין מספיק מקומות חנייה. מחיר הדלק ירד וכך גם מחיר הביטוח. קהל היעד החדש הוא נוסעי התחבורה הציבורית. למה להם לנסוע באוטובוס עם מסכה שבו הם אינם יכולים לעשן או לאכול, צריכים לשבת במרחק זה מזה עם אנשים שאינם מכירים, ולפעמים לא מקבלים שירות כי האוטובוס הגיע לתפוסה המירבית כאשר הם יכולים לקבל הרבה יותר בזול (יחסית) רכב צמוד שגם מאפשר להם ניידות, מהירות ויכולת להסיע את כל המשפחה ללא הגבלה וללא חובת חבישת מסכה.
משרד התחבורה מתקשה לנהל את משבר הקורונה, ונכנע ללא מלחמה לתכתיבי משרד הבריאות. הרשות הרצית לתחבורה ציבורית את הקביעה הבריאותית כביכול שאוטובוס הוא גורם הדבקה בעל מקדם הדבקה גבוה, כאשר מחקרים הוכיחו שגם אם יושבים בתפוסה מלאה הסיכוי להידבק כאשר עוטים מסכות שואף לאפס. אבל משום מה, במסעדות שבהן אוכלים ולא עוטים מסכה יש יותר אנשים מאשר באוטובוס.
בעוד שמשרד ראש הממשלה, משרד האוצר ומשרדי ממשלה אחרים לא היססו מלהקים צוותי מומחים שיפעלו לצידם כדי להציע להם פתרונות שימנעו את שיתוק הכלכלה, ושימשו כשדלנים מול משרד הבריאות, קיבלה הרשות הארצית לתחבורה ציבורית את הגזירות כתורה למשה מסיני ואמרה אמן כמי שכפאה שד. פה ושם נשמעו צקצוקי לשון מצדה מתחת לשפם, אך בהעדר ידע ארגוני וניסיון, היא לא הצמיחה לעצמה עמוד שדרה ומתקשה לייצר פתרונות אמיתיים לבעיות.
זה לא נובע מזדון כלשהו. הפקידות הנוכחית היא חדשה יחסית ונעדרת ידע ארגוני. היא אינה יודעת לעמוד על שלה, ולא הבהירה די הצורך את החיוניות שבהפעלת תחבורה ציבורית. להעדר התחבורה הציבורית יש קשר ישיר לקריסתם של עסקים רבים, והיא מחוללת צמיחה. די אם נסתכל אחורה בהתעקשותו בעבר של משרד התחבורה להפעיל תחבורה ציבורית, גם בעיתות של מבצעים צבאיים בדרום, במקום להעמיד את צי האוטובוסים שברשותו לרשות צה"ל, כפי שדרש הצבא, ולא קיבל כל מה שדרש.
ניהול משבר הקורונה בתחבורה הציבורית לא ייפתר מאליו, ואם תבין השרה רגב שלא תצמח ישועה מהפקידות הנוכחית שמגלה חובבנות, תשכיל ותיוועץ עם שורה של אנשים מתחומי האקדמיה ועם בכירים לשעבר במשרד התחבורה ואפילו עם הציבור בהליך היוועצות סדור, כפי שנעשה לא פעם בעבר.
