ב-2.7.20 קבע בית המשפט העליון בטורקיה, כי הפיכתו של מסגד איה סופיה למוזאון ב-1934 היה מהלך בלתי חוקי. שעה לאחר מכאן הכריז הנשיא, רג'פ טאיפ ארדואן, על העברת השליטה במבנה למינהל לענייני דתות - בדרך להפיכתו בחזרה למסגד אין מדובר בצעד דתי-סמלי גרידא, אלא במהלך פוליטי מחושב בעיתוי הטוב ביותר עבור ממשלת ארדואן.
כנסיית איה סופיה (האגיה סופיה כפי שנהגתה אז ביוונית ומשמעותה "החוכמה הקדושה") נבנתה על-ידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון בשנת 537 ונחשבה לפלא ארכיטקטוני, בעיקר בשל הכיפה התלויה שבה. היא נודעה כסמל הנצרות היוונית-אורתודוקסית וחשיבותה עבור זרם זה נמשכת עד היום. בשנת 1453 כבש הסולטן מחמת השני את קונסטנטינופול מידי הביזנטים והפך את הכנסייה למסגד. בשנת 1934 החליטה ממשלתה של טורקיה המודרנית, שהוקמה בעשור הקודם על-ידי מוצטפא כמאל (אתאטורק) על חורבות האימפריה העות'מאנית, להפוך את איה סופיה למוזאון, והיא נשארה במעמד זה עד תחילת החודש הנוכחי.
המחלוקת בעניין איה סופיה אינה חדשה ולא החלה תחת משטר ארדואן, כפי שניתן היה לחשוב. הפיכת המסגד למוזאון לא התקבלה בברכה על-ידי חוגים דתיים-שמרניים בטורקיה מהרגע הראשון, אם כי ההתנגדות למהלך החלה לקבל ביטוי ציבורי לאחר 1965, השנה בה זכתה "מפלגת הצדק" בראשות סולימאן דמירל בבחירות. המאבק להחזרת איה סופיה לשמש כמסגד זכה לביטוי נרחב בעיתונות הימנית-דתית באותה תקופה, הן בשל נטייתו הדתית של דמירל, שכללה בין היתר שימוש נרחב בביטויים דתיים בהופעותיו הפומביות, והן בשל הידוק הקשרים עם מדינות ערב שהביא להעלאת הנושא הדתי המשותף לשני הצדדים.
שנים אלה היוו כר נוח במיוחד לקריאות מעין אלה, בשל העימות הטורקי-יווני סביב קפריסין. הפיכת איה סופיה למסגד נתפשה כמענה הולם ל"אויב היווני" הנוגס בקפריסין. אף היום נכרכים היחסים המתוחים בין שתי המדינות בעימות סביב איה סופיה, הן על-ידי הציבור הטורקי והן זה היווני. בסרטון שפרסם ארדואן בטוויטר ב-11 ביולי, הוא תיאר את "תחיית איה סופיה" כתחייתה של האומה הטורקית, תוך ציון האירועים ההיסטוריים החשובים בהיסטוריה העות'מאנית-טורקית וכצעד לבנייה מחודשת של ההיסטוריה.
אין המדובר בעניין לאומי גרידא. מסגד איה סופיה היווה סמל דתי עבור המוסלמים-טורקים כפי שהיוותה הכנסייה עד הכיבוש העות'מאני. מוכרים למשל המיתוסים הנוצרים לפיהם אויב שיחדור לעיר ייתקל במלאך גבריאל האוחז בחרב אש שיניס אותו, או האמונה לפיה בעת פריצת העות'מאנים לעיר נכנס כומר נושא תפילה לאחד מעמודי הכנסייה עם לחם הקודש ונעלם. בסרטון הטוויטר שהפיץ טען ארדואן, כי איה סופיה מהווה סמל עבור עולם האיסלאם "מבוכרה עד אנדלוסיה" וכי "תחיית איה סופיה מבשרת את שחרורו של מסגד אל-אקצה". שר החוץ הטורקי, מבלוט צ'בושאולו, הוסיף שאין ליוון כל זכות להלין על הצעד שכן היא המדינה היחידה באירופה שאין בבירתה מסגד רשמי לרבע מיליון המוסלמים החיים בה.
בהיבטה הדתי-תרבותי הנרחב מהווה צעדה של הממשלה התרסה על הפיכת המסגד למוזאון על-ידי אתאטורק, ונתפסת על-ידי אלה שאינם תומכי ארדואן כקריאת תגר על ערכי הכמאליזם בכלל ועל החילוניות בטורקיה בפרט. כפי שניסח זאת העיתונאי ג'מאל גוקטאש: הדבר הראשון שייעשה בתפילת יום השישי הראשונה באיה סופיה לאחר ההכרזה, יהיה קריאת סורת אל-פאתחה (הנאמרת בסוף טקס הקבורה המוסלמי) לחילוניות במדינה.
אין להתעלם מכך שהכרזתו של ארדואן קשורה באורח ישיר למצב הכלכלי והפוליטי בטורקיה. לאור מצבה המידרדר של הכלכלה המקומית, פגיעתה הכלכלית והחברתית הקשה של מגיפת הקורונה, ההתבוססות בבוץ הסורי, הבעיה הכורדית, ההרפתקה הלובית והמתיחות במזרח הים התיכון, הפיכת איה סופיה למסגד מעניקה למשטר "ניצחון" ואמצעי לחיזוק הגאווה הטורקית-דתית בזמנים קשים אלה. בהתחשב בכך שהמהלך נדון כאשר ארדואן היה עדיין ראש ממשלה, סביר להניח שהוא המתין למועד הנכון והתאים את עיתוי ההצהרה לצרכיו הפוליטיים.
חלק חשוב בהבנת המהלך הוא סוגיית הריבונות. טורקיה אינה זקוקה למסגד נוסף: רק לפני כשנה חנך ארדואן את מסגד צ'מליג'ה בצידה האסיאתי של איסטנבול, מסגד ענק המסוגל להכיל 60,000 מתפללים ביום ושבנייתו עלתה 100 מיליון דולר. מעבר לכך ניתן היה לפתוח את איה סופיה לתפילה באמצעות צו, מה גם שהתקיימו במקום תפילות מוסלמיות רשמיות בעבר.
ראיה לכך שהנושא אינו דתי גרידא היא העובדה, שבטורקיה קיימות קבוצות דתיות שאינן תומכות בהפיכת המוזאון למסגד. ישנם למשל חוגים דתיים המתריעים שהתעקשות על "זכות החרב" - הפיכת איה סופיה למסגד עקב הכיבוש המוסלמי - עלולה להעניק למדינות לא-מוסלמיות לגיטימציה לשליטה על מסגדים בתחומן (כמו למשל לישראל על מסגד אל-אקצה). גורמים דתיים אחרים טענו שהפיכת המוזאון למסגד בשנית מאתגרת את הנצרות, הזקוקה למקום פולחן שיהווה מטרת כיבוש לשם פתיחה בארמגדון ולמעשה להחיל את יום הדין על העולם כולו.
ממשל ארדואן רואה מטבע הדברים את סוגיית הריבונות בצורה הפוכה לחלוטין: המשך החזקתה של איה סופיה כמוזאון מציג את טורקיה ככובשת שטחים לא-לה ועלול להחיות מחדש את שאיפותיה האימפריאליסטיות של יוון (הידועות כ"מגאלי אידיאה") בפרט ושל העולם הנוצרי בכלל. קביעת איה סופיה כמסגד משיבה לפיכך את זכותה המוסרית וההיסטורית של טורקיה על אדמתה ומבניה על-מנת שלא תמשיך להיחשב "כובשת". אין המדובר רק במאבק ההיסטורי בין האיסלאם לנצרות אלא אף בתוך עולם האיסלאם: איה סופיה, לשיטת ארדואן וצ'אבושאולו, מהווה הוכחה להגמוניה הטורקית בעולם המוסלמי, וההכרזה על חידוש ימיה כקדם ממחישה עובדה זו לעולם כולו.
