אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בני משפחה וחברים, את נאום הבכורה שלי מעל בימה זו אני מבקש לפתוח בהתנצלות, התנצלות בפני הכנסת. נכנסתי לתפקידי כחבר כנסת לפני כשבועיים ימים. לא במסגרת תוצאות ישירות של מערכת הבחירות נבחרתי. חברי חבר הכנסת לשעבר וסגן שרת התחבורה בהווה הרב
אורי מקלב התפטר מתפקידו כחבר כנסת וסלל את דרכי לכהן כחבר בבית הזה. עם כניסתי לתפקיד, כנסת ישראל נפרדה לעת עתה מאחד מהמחוקקים הטובים ביותר שהיו בה, שיאן הנוכחות בבית הזה ומחוקק מצטיין פעם אחר פעם. הרב מקלב, השארת לי נעליים גדולות, שאני עדיין צריך לאמוד אותן וללמוד כיצד להשתמש בהן. לצד התודה לך אני מרגיש חובת התנצלות לבית הזה על עזיבתך הזמנית. לפני כ-12 שנה.
ברכה כבר יש לי. לפני כ-12 שנה נבחרתי לראשונה לכהן בתפקיד ציבורי, לכהן כיושב-ראש סיעת
יהדות התורה בעיר פתח תקוה. שנה קודם לכן הוצע לי תפקיד שונה, תפקיד הכי לא פוליטי שיכול להיות: לנהל את סניף עזר מציון בפתח תקוה. הייתי אז בחור כבן 32. לאחר שעברתי סדרת ראיונות ובדיקות התאמה נקבעה לי פגישה עם יושב-ראש הארגון, הרב חנניה צ'ולק. ביני לבין עצמי התחבטתי רבות אם לקחת את התפקיד הזה, וביקשתי לדחות את הפגישה עם הרב חנניה צ'ולק. בארגון אומנם הסבירו לי שקיום הפגישה עם הרב צ'ולק אינו מותנה בתשובה חיובית מצידי, אבל הרגשתי שסדר-יומו המדוקדק של הרב צ'ולק היקר חשוב מדי שאבזבז את זמנו על פגישת עבודה שאינה ודאית. לאחר לבטים ארוכים החלטתי שאני הולך לשאול דעת תורה ולהתייעץ עם מורי ורבי, באותם ימים הרב יעקב אדלשטיין, זכר צדיק לברכה. הרב אדלשטיין, רבה של רמת השרון במשך קרוב ל-70 שנה, היה סולם מוצב ארצה שראשו מגיע השמיימה. ראשו בתורה ותפילה, אבל רגליו נטועות עמוק ארצה, עם היהודי הפשוט הפונה אליו בשאלות קטנות וגדולות.
אני לא מספר על התייעצות עם מורי ורבי כדי להשלים עוד פרט בסיפור חיי, אני מספר על תובנת חיי: כשהגעתי להתייעץ עם הרב אדלשטיין הבנתי מה זה דעת תורה. למתבונן מן הצד התייעצות עם תלמידי חכמים נראית, חלילה, כמו משהו פרימיטיבי, כמעשה של חוסר דעת, המעיד על אי-יכולת חשיבה עצמאית. ההפך הגמור הוא הנכון. מי שנחשף פעם לחוויה זאת, יותר נכון מי שטעם וזכה להתייעץ באמת עם אנשים שמעשיהם מרובים מחוכמתם יודע שאין חוויה אינטלקטואלית גדולה מזו. לפעמים די בשאלת בירור אחת שמבקש הרב לברר בשיחה כדי שהשואל יבין שגם צדדי הספק הם בכלל לא מה שהוא חשב בהתחלה. כל העוסק בתורה לשמה, אומר רבי מאיר במסכת אבות, נהנים ממנו עצה ותושייה. עצה מתלמידי חכמים איננה כניעה; עצה ממי שעוסק בתורה לשמה איננה כפייה. זאת הנאה. ועל ההנאה הזאת חשוב לי לספר. ההנאה הזאת היא למעשה המצע הנצחי של
מפלגת יהדות התורה, שבה אני גאה להיות חבר.
הרב אדלשטיין, שהיה אז קרוב לגיל 80, שמע את לבטיי ובענווה גדולה סירב להכריע, ושלח אותי להתייעץ עם מרן הרב שטיינמן, זכר צדיק לברכה. בן 91 היה אז הרב שטיינמן. נכנסתי לביתו הצנוע בבני ברק. מרן נשען על הסטנדר בביתו, שמע את ששמע, חשב מעט, והשיב לי בשלוש מילים: אתה לא חייב. מילותיו הספורות הספיקו לי כדי לחשב את צעדיי מחדש. לא נפגשתי עם הרב צ'ולק, ומסיבותיי סירבתי להצעה המרגשת להיות חלק מהמפעל המדהים עזר מציון. כעבור שנה שוב הלכתי לביתו של הרב אדלשטיין, הפעם ההצעה הייתה להתמודד ברשימת יהדות התורה בפתח תקוה. הסוף ידוע. ההחלטה הייתה להיענות בחיוב להצעה, וכעבור למעלה מעשור בזירה המוניציפלית הגעתי לכנסת ישראל. אבל אני לא מדבר על הסוף, אני מדבר על כל הלומד תורה לשמה נהנים ממנו עצה ותושייה.
באותם ימים אשתו של הרב אדלשטיין שכבה בבית חולים כשהיא על ערש דוויי. כדי לפגוש את הרב נסעתי לבית החולים תל השומר בניסיון למצוא זמן פנוי אצלו למצוקותיי. אני יודע, להעסיק אדם מבוגר בדילמות אישיות וזוטות ביחס להתמודדותו האישית זה נשמע חוסר התחשבות, אבל כשלפניך ניצב סולם מוצב ארצה שראשו מגיע השמיימה הסטנדרטים והנורמות מקבלים כללים אחרים. הרב קיבל אותי בחום ואהבה, שמע על ההצעה, ביקש לבדוק בעצמו במה זה כרוך, והאם זה הדבר הנכון עבורי ועבור הציבור שאותו אני נבחר לשרת. לאחר שבדק הוא קרא לי לביתו שנית, הצטרפתי אליו לשיחה תוך כדי הליכה ברחובות רמת השרון, ונדמה היה שהדילמות שלי הן הדבר היחיד שמעסיק אותו. "החסיד", אומר רבנו בחיי בספרו חובת הלבבות, "צהלתו בפניו ודאגתו בליבו". הרב אדלשטיין היה נראה כאילו אינו מבלה לילות כימים בבית חולים, כאילו אין עוד מאות ואלפי פניות; הרב נמצא איתי. זאת הייתה ההרגשה של כל מי שחווה את החוויה הזאת בעצמו. אחרי שהרב בירר וליטש עמי את מכלול השיקולים וכמובן ביקש לוודא היטב מה דעתה של רעייתי בנושא, ברכני בחום לרגל בחירתי לתפקיד.
נכנסתי לכנסת בתקופה סוערת במיוחד. אין אדם בעולם שלא מתמודד באיזשהו מעגל עם משבר הקורונה שאנו נמצאים בעיצומו. כיוון שכך, אין דבר שאמור לאחד את האנושות יותר מאשר ההתמודדות המשותפת הזאת. הרצון לחיות הוא המכנה המשותף הגדול ביותר לכולנו. ניתן לנו, כחברה, פוטנציאל אדיר לערבות הדדית, לסולידריות חברתית. אבל לצערנו, כגודל הפוטנציאל כך גודל הסכנה והאכזבה: הקורונה הפכה מגורם מאחד לגורם מפלג. הפניות והתלונות הרבות שהתקבלו בלשכתי בימיי הספורים בכנסת מצד אחיי וחבריי בחברה החרדית מעידות על שבר אמון חסר תקדים בין הציבור לרשויות אכיפת החוק. אם בימים כתיקונם האמון הזה הוא חיוני, הרי שבתקופה הזאת מדובר בפיקוח נפש. אם האזרח הקטן ירגיש שהאכיפה נועדה כדי לחפש אותו ולא כדי לשמור עליו, הנזק עולה על כל תועלת.
הציבור החרדי מוכן לשלם את מחיר ההגבלות. כחבר בוועדת הקורונה אני מכיר היטב את המגבלות, ואני אומר לכם שציבור ענק המקפיד שלוש פעמים ביום על תפילה במניין ובוחר לציית להוראות ולהדיר את רגליו מבתי הכנסת למשך חודש ימים זהו ציבור שמושמע המבין היטב שאנו נמצאים במלחמה על קדושת החיים. אני לא מדבר על מקרה קיצון של זלזול בהנחיות - קיצונים תמיד היו ותמיד יהיו - אני מדבר על הציבור שמבין היטב שהתורה והמצוות ניתנו לנו בשביל "וחי בהם" ולא, חלילה, בשביל שנמות בהן. אבל בשבועיים האחרונים קרה משהו, קורה משהו, האווירה בחברה החרדית היא לא האווירה של מלחמה משותפת על קדושת החיים אלא מלחמה על כבודו האבוד של המגזר. הציבור, שחשב שהוא שותף למלחמה, מרגיש לפתע נרדף, מושפל, מרגיש שמחפשים אותו. בתוך הסערה הציבורית הזאת נכנסתי לתפקידי בכנסת, ובכאב רב אני אומר: כל עוד המילה "אכיפה" לא תשדר במהירות מסר של דאגה לשלום הציבור, ההגבלות החשובות שעליהן אנו חתומים יהיו חסרות ערך בעיני ציבור. חוסר אמון במקרה הזה הוא גזרת מוות.
מגוון יוזמות ונושאים חשובים חשבתי לקדם בתפקידי, אבל המלחמה על קדושת החיים טרפה את כל הקלפים. בסופו של יום, המלחמה, בעזרת השם, תיגמר. ייקח כמה שייקח, הקורונה, בעזרת השם, לא תישאר פה כתושבת קבע - החברה שלנו כן. העיר ביתר תישאר מרחק נסיעה מהמועצה המקומית אפרת, בני ברק תישאר במרחק הליכה מרמת גן, ואנחנו חברי הכנסת נצטרך לפעול לחזרה בריאה ושפויה לבעלי העסקים ולמרקם החברתי. גם ביום שאחרי המלחמה נצטרך להבין שאנו מכאן ממשיכים יחד את המערכה על קדושת החיים.
עם כניסתי לתפקיד ברצוני להודות לחבריי בסיעת דגל התורה. הרבה למדתי מרבותיי, ומחבריי - יותר מרבותיי; קל וחומר כשחבריי משמשים עבורי מודל ודוגמה. יושב-ראש דגל התורה, חבר הכנסת הרב
משה גפני, הייתי ילד מתחת לגיל בר-מצווה כשנכנסת, כשנשלחת לכהן כחבר כנסת בבית הזה; תודה רבה על כך שאתה מעמיד לימיני את ניסיונך העשיר בחקיקה ובעשייה הציבורית. בזכותך, כניסתי לתפקיד קלה בהרבה מכניסתך לפה לפני כשלושה עשורים. תודה מיוחדת לחבריי על הפרגון והליווי לכל אורך הדרך. כולם, ללא יוצא מן הכלל, בעלי ניסיון עשיר וותיק ממני הן בזירה המוניציפלית והן באווירה הארצית. אני מכיר היטב את הטעות הנפוצה שלפיה החברים ביהדות התורה הם כולם אותו דבר. אני יודע עד כמה זה מופרך. כל אחד בדרכו ובסגנונו המיוחד משמש עבורי סמל ודוגמה לעשייה הציבורית. חברי חבר הכנסת הרב
יעקב אשר - יעקב אשר בלשוננו - ראש עיריית בני ברק לשעבר ובעל עבר חקיקתי עשיר, תודה על התמיכה והעזרה. חברי חבר הכנסת הרב יצחק פינדרוס, ראש עיריית ביתר עילית לשעבר, סגן ראש עיריית ירושלים עד לא מזמן, תודה על הפרגון ועל שיתוף הפעולה.
בספר תהילים כתוב: "לעשות רצונך אלוקיי חפצתי ותורתך בתוך מעיי". גופו של אדם רגיל, מסביר רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל ספר התניא, ניזון ממאכל גשמי. הלחם הגשמי זן את הגוף, "כשמכניסו בתוכו" - "ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו". זה הסטנדרט, כך כולנו מתקיימים. אבל תלמידי חכמים, הלומדים ומתייגעים בתורה לשמה, מזינים את גופם ונפשם מרכיבים אחרים. "בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם", כותב בעל התניא, "שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עימו - - - נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה מחיי החיים אין סוף, ברוך הוא - - -". אני חושב שהמילים האלו מסבירות הכול. הן מסבירות מה מביא חברי כנסת נמרצים וחכמים, מלאים וידע וניסיון, לשטוח שאלות הרות גורל בפני זקנים הספונים בביתם. המילים האלו מסבירות היטב את הזכות הגדולה שיש לנו בדורנו לראות את גדולי התורה שמנהיגים אותנו, לאורך ימים ושנים מאריכים ימים על ממלכתם, הרבה הרבה מעל לדרך הטבע. גופם ניזון ממשהו אחר "תורתך בתוך מעיי".
רגע לפני שאסיים בתודה ובתפילה לבורא עולם ברצוני להודות לעקרת הבית של ביתי, רעייתי רותי המסורה, בראש ובראשונה על המסירות לגידול בנינו ובנותינו ועל תמיכתה ועמידתה לצידי בכל תפקיד בחיי, ואפילו בפוליטיקה. תודה לך, רותי. תודה להוריי היקרים, שגידלו במסירות אותי ואת אחיי ואחיותיי. מפאת השמירה של בריאותם בימים אלו אני משגר את תודתי מרחוק.
אסיים בהודיה למי שהכול שלו וממנו, עד הנה עזרנו רחמיך וחסדיך. הודיה ובצידה בקשה: אנא, אל תיטשנו, אלוקינו, לנצח. תודה רבה.
