"מצד אחד, היא אוהבת אותו. מצד שני, הוא פורק עול" - מתחבט בקול טוביה החולב, גיבור המחזה "כנר על הגג", כאשר עוד אחת מבנותיו מביאה לו חתן שממש אינו נראה בעיניו. התלבטויות כאלו מלוות אותנו יום-יום, וגם העוסקים בתקשורת אינם פטורים מהן.
דמיינו לעצמכם שאתם עורכי חדשות בכלי תקשורת ישראלי ומקבלים ידיעה - מתועדת ומצולמת - על טכס "פולסא דנורא" שקיימו כמה נערים נגד ראש הממשלה באישון לילה על ראש גבעה טרשית בשומרון. האם הייתם מפרסמים אותה? מצד אחד, מדובר בכמה נערים. מצד שני, כבר היינו בסרט הזה. מצד אחד, עסקינן בשלושה-ארבעה פרחחים. מצד שני, כל דבר עלול להתחיל בשלושה-ארבעה פרחחים. מצד אחד, למה לתת הד לאומי לאירוע שגודלו כגודל נגיף. מצד שני, צריך להתריע לפני שהיתוש יהפוך לפיל. מה הייתם עושים?
אני מודה, שגם עם 30 שנות הניסיון שלי בתקשורת - כולל כעורך חדשות במשך כמחצית מן התקופה - אין לי תשובה מראש. במבחן המעשה הייתי מחליט כנראה על-פי ההקשר - מי אמר, מה אמר, מתי אמר - ולבסוף פועל על-פי המצפן החמקמק של שיקול דעת והיגיון בריא. כי קשה מאוד לדעת היכן עובר הגבול בין הזיה לכוונה, בין חופש הביטוי לבין הסתה.
אמיר אוחנה טוען, כי אביחי מנדלבליט מתעלם מאיומים ממשיים על חייהם של בנימין נתניהו ובני משפחתו. מכתבו של אוחנה למנדלבליט (17.7.20) אפילו נראה כמרמז לכך שמנדלבליט לא ממש יצטער אם מישהו ינסה לממש את האיומים הללו. אוחנה גם מצטט דוגמאות - על-פי פרסומים תקשורתיים - כגון "כל אחד מהמפגינים מוכן להיות הקורבן למען המדינה ולהיות היגאל עמיר והמוציא לפועל של חיסול הביבי", "וואלה צודק, צריך להוריד את ביבי כמו שהורידו את רבין" ו"לא רוצים אותו, את ביבי. אתה לא יכול לחסל אותו?". אבל האם זו הסתה?
לא בית הלל ובית שמאי
אי אפשר לנתק את הדיון הזה מהקשר היסטורי רחב, אשר ימיו יותר מימי המדינה. קצת קשה לזכור, ואולי עוד יותר קשה להאמין, שהיישוב היהודי בארץ ישראל היה מפולג בצורה קיצונית אפילו יותר מזו הנוכחית. הגיעו הדברים עד כדי כך, שראשי היישוב - אנשי מפא"י - הסגירו לידי הבריטים את חברי אצ"ל ולח"י; ודוד בן-גוריון העדיף להטביע את "אלטלנה" על לוחמיה וכמות הנשק העצומות שהיו בבטנה, על פני מסירת חלק מהציוד לידי האצ"ל בירושלים. בשני המקרים היה זה מנחם בגין שמנע מלחמת אחים - ואין זו גוזמא. מאידך-גיסא, ב-1952 היה זה אותו בגין שיצא בגלוי נגד הלגיטימיות של הממשלה בשל הסכם השילומים עם גרמניה. ואילו ב-1977 קבע יצחק בן-אהרון, מראשי המערך, שאם העם רוצה את בגין - צריך להחליף את העם.
אלו כמובן דוגמאות בלבד, המלמדות על קצה המזלג עד כמה השיח אצלנו נוטה לשלילה מוחלטת של האחר. בעוד בית הלל ובית שמאי כיבדו זה את דעתו של זה, למרות המחלוקות שביניהן - בבחינת "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כי אלו ואלו לגיטימיים - הרי שרבים בקרבנו, ובמיוחד בקרב הפוליטיקאים, בטוחים שכל האמת היא אך ורק אצלם, ושהצד השני איננו שוגה אלא זדוני. "למה הוא מסכסך?", שואל תושב תמים ביישוב הדמיוני עין כמונים של אפרים קישון, למראהו של אמיץ דולניקר המתסיס את הסנדלר נגד הספר. "זה המקצוע שלו", משיב חברו.
לתקשורת - הן במובן של מדיה והן במובן של טלקומוניקציה - יש תפקיד משמעותי בהקצנה הזאת. כותרות על אהבה ואחווה אינן מוכרות עיתונים; ביקורת, סכסוך, הכפשות - זה מוכר עיתונים. ודאי שכך הם פני הדברים במערכות בחירות, שכל-כולן בנויות - למרות ההכרזות ההפוכות - לא על קידומי-שלי, אלא על שלילת הצד שכנגד. ואם יש לנו שלוש מערכות בחירות בתוך שנה וחצי, תכפילו את זה לפחות פי שלושה. שלא לדבר על האינטרנט בכלל ועל הרשתות החברתיות בפרט, המאפשרות להגיד הכל - אבל ממש הכל - בלי שאיש נושא באחריות. עיתון ועיתונאי אפשר לתבוע; ניסיתם פעם לתבוע את פייסבוק או את הטוקבקיסט "רובוטריק"?
זהו הרקע הרעיל הבסיסי בו יש לראות את השאלה האם הדברים המגעילים הנאמרים על בנימין, שרה ויאיר נתניהו הם הסתה. לכך יש להוסיף את השיח - או שמא מוטב לומר: ה"שיח" - סביב נתניהו עצמו. כבר אמרתי כמה פעמים, שבנוגע אליו - אין למעשה סיכוי לנהל דיון ענייני, כי לתומכיו הוא המשיח ולמתנגדיו הוא השטן. רוב התקשורת הישראלית עוינת את נתניהו ואת עמדותיו, בעוד הוא עצמו אינו טומן את ידו בצלחת - במיוחד בהתקפות שלוחות הרסן שלו ושל שליחיו על מערכות האכיפה והמשפט; ושמא מי שטוען להסתה נגדו, צריך לעשות חשבון נפש משלו ולתקן גם הוא את דרכיו.
הסתה אינה ביקורת
נו, תאמרו, אז זו הסתה או לא? לטעמי, גישת היסוד צריכה להיות: זהירות מירבית בשלילת חופש הביטוי. החופש הזה איננו נועד כדי לאפשר לשבח את השלטון או לומר על האחר עד כמה הוא יפה וחכם. החופש הזה נועד בראש ובראשונה לאפשר ביקורת, גם נוקבת. ההגבלה שלו חייבת להיות בגבולות החוק - בעיקר חוק לשון הרע: הביקורת חייבת להיות מבוססת על עובדות ובעלת עניין ציבורי (אם לתמצת במשפט חלקי אחד). אישי ציבור צריכים להיות מסוגלים לספוג יותר ביקורת מן האדם הפרטי, גם משום שזה חלק ממחיר התפקיד וגם משום שיש להם הרבה יותר יכולת להגיב עליה.
שיהיה ברור: הסתה אינה ביקורת. לומר שראש הממשלה כושל בצורה פושעת בתפקידו - זו ביקורת. לומר שצריך לשלוח אותו לכלא - זו הבעת דעה. לקרוא לרצוח אותו - פה אנו עלולים להיכנס למתחם ההסתה. עלולים להיכנס, לא בהכרח נכנסים. וכאן אנו חוזרים להתלבטות בה פתחנו. האם כל טוקבק הוא הסתה? האם כל רפש מקלדתי הוא הסתה?
לעניות דעתי, התשובה שלילית. המבחן צריך להיות מידת הסכנה לאלימות שהדברים מציבים. אין דינו של אלמוני מתוסכל המעלה פוסט, כדינו של איש ציבור הנואם בכיכר העיר. אין דינו של נער חמום מוח הכותב תגובית, כדינו של מפקד פלוגה לו כפופים עשרות חיילים חמושים. אין דינה של אמירה סתמית, כדינה של קריאה קונקרטית. יש כמובן הרבה מרחב אפור, אבל דומני שהקו די ברור.
לכן, האמירות שציטט אוחנה אינן הסתה, אלא ביטוי - גס ומבחיל - לתסכול ואפילו לתיעוב. במדינה דמוקרטית מותר לשנוא ואף לתעב את המנהיגים - ומותר להביע את התחושות הללו; זהו ההבדל מספר אחת בינה לבין מדינה רודנית. גם במדינה דמוקרטית אסור ליצור סכנה ברורה (ולאו-דווקא מיידית) לחייו של איש - בין אם המדובר בעובד ניקיון שהגיע מאפריקה ובין אם המדובר בראש הממשלה ובנשיא המדינה.
עוד גורם שיש להביא בחשבון הוא מידת הסבירות של התממשות הסכנה. ראש ממשלת ישראל הוא אחד האנשים המוגנים ביותר בעולם, ודומה שיש מקום לאזן עובדה זו אל מול האפשרות לומר עליו גם דברים חמורים הגובלים בהסתה. במילים אחרות: כל עוד הסכנה איננה ממשית, תנו לאנשים לפרוק את רגשותיהם; לא כולם עושים זאת בשקט ובנימוס. הרחבת-יתר של הגדרת ההסתה וסתימת פיות על פיה, מסוכנת לדמוקרטיה לא פחות מאשר ניסיון - חס וחלילה - לממש את אותה הסתה.
"מצד אחד, היא אוהבת אותו. מצד שני - אין צד שני!!!", שואג טוביה כאשר בתו הצעירה ביותר מביאה חתן גוי. אכן, יש מקרים בהם הגבולות ברורים וחדים - אך הם מיעוט המקרים. בדרך כלל, עלינו לאזן בין השיקולים שמשני הצדדים, מבלי לגרום נזק - או לצמצם את הנזק ככל הניתן. גם חופש הביטוי אל מול ההסתה מחייבים איזון שכזה. ההצעה שהעלינו כאן עשויה לסייע להגיע אליו.
