מי שמחפש 'אמת לשעתה' אולי מצא אותה בתוכניתה של אילנה דיין ב'גלי צהל' ביום חמישי שעבר. היא הביאה לידיעתנו שיח קצרצר עם עיתונאי מפורסם מ'ניו-יורק טיימס' שפרסם שם מאמר תחת הכותרת: 'אני לא מאמין עוד במדינה יהודית'. גדעון לוי, מי שהיה פעם עוזרו הצמוד של שמעון פרס בימי מפא"י המסוגננים, כתב: "לא, אי-אפשר להפריז בחשיבות העניין... פיטר ביינרט, מהאינטלקטואלים הליברלים הבולטים של יהדות ארה"ב, יהודי שומר מצוות שגדל בבית ציוני, היה בגיל 28 עורך ה'ניו ריפבליק' ולימים גם פרשן 'הארץ', נפרד מפתרון 'שתי המדינות', ולמעשה נותן גט כריתות לציונות, לפחות במתכונתה הנוכחית.
במאמר מרשים שכבר הכה הדים נרחבים בארה"ב, הוא כותב: 'הגיע הזמן לדמיין בית יהודי, שאינו מדינה יהודית'. ביינרט אינו קול בודד באמריקה. יהדות ארה"ב מתעוררת, אם כי באיחור משווע, להישיר מבט אל בבת נפשה, ישראל. גם המפלגה הדמוקרטית עושה כך לאיטה...". ופה מסכם לוי, בעיוורונו היהודי המסורתי, אם לא לומר, הדתי-חרדי, את המציאות של ביינרט: "עכשיו צריך לקוות שמאמרו של ביינרט יניע עוד ועוד אינטלקטואלים ואחרים להתבונן ביושר ובאומץ במציאות כמותו, ולהגיד את מה שעדיין נחשב כפירה ובגידה בישראל ולא תקין פוליטית באמריקה". רוצה לומר, שהדברים הם חלילה 'בגידה בישראל'. אתה מכריז ב'ניו-יורק טיימס' שאשתך כבר אינה אשתך - זו לא בגידה בה? נו, באמת. נתחיל שוב מההתחלה...
מי נגד מה?
מתחוללת התמודדות אידיאולוגית בין השמאל היהודי בא"י לשמאל היהודי המתבולל באמריקה. ראוי להאזין לדבריו של
עמוס עוז, אדמו"ר השמאל היהודי בא"י. דבריו אלה נוסחו בהרצאתו האחרונה, 'החשבון לא נסגר'(א): "...אם תהיה פה מדינה אחת היא לא תהיה מדינה דו-לאומית. אין חיה כזאת. היא תהיה מדינה ערבית מהים עד הירדן... שיהיה ברור, טוב לי עם ערבים. אין לי בעיה לחיות איתם, יש לי רק בעיה אחת - לא רוצה להיות מיעוט, לא רק מיעוט בין ערבים, לא רוצה להיות מיעוט בשום מקום. אפילו לא בשווייץ, בטח לא במזה"ת. אל תקנו את הדברים הממותקים שמוכרים לכם על מדינה רב-לאומית או דו-לאומית או מדינת כל אזרחיה - אין חיה כזאת. יש 6 דוגמאות למדינה דו-לאומית משגשגת. אתן לכם את שש הדוגמאות: שוויץ, שווייץ, שווייץ... ושלא אשכח - גם שווייץ.
כל היתר או שהן התפרקו, או שהן טבלו, טבעו, בנחלי, נהרי, דם. קפריסין הייתה מדינה דו-לאומית. לבנון הייתה מדינה דו-לאומית, סוריה, עירק, ברית-המועצות לשעבר, אוקראינה עצמה. היו. אפילו ספרד עם הבאסקים והקטלונים - רועדת. אין חיה כזאת. או שזה מסתיים בנחלי דם או שזה מסתיים יפה - יש דוגמה אחת כזאת, העם הצ'כי והעם הסלובקי מחליטים להיפרד לשתי מדינות ועושים זאת יפה. אין דבר כזה מדינה דו-לאומית או מדינת כל אזרחיה - אל תשגו באשליות ואל תתנו לאף אחד להשלות אתכם...". עמוס עוז מסביר כי הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו מהו עתידה של מדינה דו-לאומית. תראו, הוא אומר, מה קרה לנוצרים במזה"ת. הם נעלמו בכל מקום שהיו בו, וזה יהיה גם גורלם של יהודים במדינה דו-לאומית. אם ביינרט ויהודים אחרים מדברים על מדינה דו-לאומית - הם מבקשים להשמידנו. וזה לא מפליא - הם משמידים את עצמם (כיהודים) גם באמריקה במקום שהוא גן-עדן לעומת המזה"ת. מה נלמד מהם?
הסופר והעיתונאי המוערך בן-דרור ימיני מתייחס לדברים בהרחבה(ב). הוא טוען שביינרט רקח תזה המשלבת בורות היסטורית עם גזענות של ציפיות נמוכות והחליט שהגיע הזמן למדינה אחת בין הירדן לים. "הגיע הזמן, כתב פיטר ביינרט, שציונים ליברלים יזנחו את זכות היהודים למדינה ויתמכו ברעיון של מדינה אחת, דו-לאומית. ביינרט הוא הכהן הגדול של השמאל היהודי בארה"ב. הוא גם האידיאולוג הבלתי מוכתר של ג'יי סטריט. אפשר להתווכח על זכות הכורדים או הקטלונים למדינה עצמאית, אבל אין תקדים בעידן הנוכחי לשלילת זכות הקיום של מדינה קיימת".
ברשותכם אשאל: מי, חוץ מיהודי אמיד, מכובד למשעי, יצהיר הצהרה מהסוג המתריס הזה? באמריקה של היום היהודים מייצרים שני מגדלי בבל. אחד - התבוללות מתעצמת. שתיים - 'צדק אבסולוטי' במסגרת BDS. ביינרט טען בראיון עם דיין, אשת-עכביש-האמת-לשעתה, כי הישראלים מבקשים את התמיכה הפוליטית של יהדות אמריקה במוסדות השלטון האמריקניים ולוקחים את כספה, בצורת תרומות, אבל דוחים את עצתה וטוענים שאין פתחון פה למי שלא מתגורר בא"י. האם הכסף של יהודי אמריקה מיועד להקים במזה"ת מדינת-חסות כרצונם? האם אין זה קולוניאליזם בעניבה? הבה נניח שהיהודים באמריקה נתנו לנו כסף ל'סגור מרפסת'. האם הם יכריחו אותנו, למשל, לפתוח את המרפסת למסיבות של להט"בים או של חרדים בלבד?
הדיון בביינרט וחבריו בגולה צריך לעבור לתחום שונה לחלוטין. אני מציע לעיין בספרו של ההיסטוריון והפסיכולוג ד"ר קנת לוין, '
סינדרום אוסלו'. תקציר הספר(ג) התפרסם ב'ניוז 1'. ד"ר לוין משכיב על הספה גם את יהודי הגלויות, והדיאגנוזה שלו להלן: בשלהי המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19, כאשר התעוררה במדינות מרכז אירופה הסוגיה של הענקת זכויות אזרח ליהודים, טענו מתנגדי המהלך שליהודים תכונות אופייניות הגורמות להם להיות בלתי כשירים לאזרחות. בכל פעם שהועלו טענות אלו, מופרכות ומקוממות ככל שהיו, נמצאו בקהילה היהודית כאלו שאימצו אותן אל ליבם. נטען, למשל, שיידיש היא לשון גולמית, שפלה ומושחתת המשקפת את טבעם המנוון של היהודים וממחישה את אי-התאמתם לקבלת זכויות אזרח.
באליטה התרבותית והמנהיגותית של היהודים היו רבים שאימצו עמדה זו כלפי יידיש. הפילוסוף משה מנדלסון, למשל, תיאר אותה כ'לשון עילגים, מושחתת ומעוותת, המעוררת את סלידתם של אלו היודעים לדבר באופן תקין וסדור'. עוד כתב: 'אני חושש שהז'רגון הזה תרם לא מעט לאי-מוסריותו של האדם הפשוט'. ביקורת נמתחה על היהודים גם משום שעיסוקם העיקרי היה מסחר. משלח יד זה פורש אף הוא כאות לניוונם של היהודים ולחוסר התאמתם לקבלת אזרחות. גם טענה זו זכתה לתמיכתם של כמה יהודים. ואכן, תנועת ההשכלה היהודית לא חסכה מאמץ לעודד יהודים, ולעתים אפילו לאלץ אותם, לנטוש את עיסוקיהם הבזויים לכאורה ולרכוש מקצועות נאותים כגון חקלאות ומלאכות יצרניות. כך, האמינו המשכילים, יהיו היהודים ראויים יותר להתקבל בקרב שכניהם.
וולטר ליפמן בימינו
יהודים רבים נטשו במהלך המאה ה-19 את היידיש כלשון הדיבור העיקרית שלהם, ועברו, למשל, לגרמנית 'טובה'. רבים אף הצליחו לעזוב את עולם המסחר, מורשת אבותיהם, ולהיות למשוררים, מלחינים, פילוסופים, ואינטלקטואלים בשלל תחומים אחרים. או אז החלה להישמע מפי אישים בעלי השפעה בחברה הגרמנית הטענה שגם כאשר יהודים שולטים היטב ברזי הלשון הגרמנית, יוצרים שירה בשפה הגרמנית ומוזיקה בצורות הגרמניות ומתמצאים בדקויות הפילוסופיה הגרמנית - עדיין שולטת בהם זרותן של החשיבה היהודית והרגישויות היהודיות.
היהודים, נטען, אינם מסוגלים ליישם את הידע שרכשו וליצור יצירה אסתטית או רוחנית אמתית, אלא הם מכפיפים ידע זה לתכלית פחותה וזרה. אפילו האשמה זו מצאה לה אוהדים בקהילה היהודית. הללו הסכימו שהיהודים אכן שתלטנים מדי ביומרותיהם התרבותיות החדשות, ומכניסים לתרבות הגרמנית הנאצלת יסודות 'יהודיים' גסים וירודים. התשוקה לפייס את התוקפן, ואמונת השווא שהוא עשוי להתפייס, הניעו את כל אותם גילויים של התקבלות ההאשמות האנטי-יהודיות בקרב יהודים. גם האבסורדיוֹת והמעוותות שבהאשמות אלו מצאו תמיד יהודים שיאמצו אותן אל ליבם ושיעודדו את אחיהם לתקן את דרכם לאורן, מתוך תקווה שכך תבוא הרווחה.
היהודים שהסתכלו על יהודים אחרים ב'עיניים אנטישמיות' לא רק דקלמו את המלל המתחסד ששמעו מבחוץ, אלא בדרך-כלל גם שפטו יהודים אחרים על-פי סטנדרט כפול. איש מדעי המדינה וולטר ליפּמן, נצר למשפחה יהודית-גרמנית עשירה ואולי הפרשן הפוליטי המשפיע ביותר בארה"ב בין שתי מלחמות העולם, מִחזר בכתיבתו ללא הרף האשמות אנטי-יהודיות נפוצות והאשים את היהודים בַּשנאה המוטחת בהם. רונלד סטיל, בביוגרפיה עטורת השבחים שכתב על ליפמן, מספר על מאמר מסוג זה שפרסם ליפמן ב-1922, ומעיר: 'הגסות, האכזריות אפילו, של התקפתו של ליפמן על בני עמו היהודים עמדה בניגוד דרמטי לרגישות שהפגין כלפי קבוצות מיעוט אחרות, וכלפי יחידים שסבלו אפליה או עוני. אי-אפשר היה להעלות על הדעת מאמר דומה שיכתוב ליפמן על האירים למשל, על האיטלקים או על השחורים. הסיבה להתנהגותו של ליפמן ברורה. הוא היה להוט לבדל עצמו מיהודים אחרים ולטהר את עצמו בעיני החברה האמריקנית. תגובתו להטיה האנטי-יהודית למעשה אמרה - כן, אתם צודקים לגבי היהודים; אבל אני שונה מכל היתר ואיני לוקה בפגמים שלהם, ולכן אני ראוי להתקבל על לבכם...'. ה'ניו-יורק טיימס', ביינרט וגדעון לוי בהחלט שונים מכל היתר.
קישורים:
א.
עמוס עוז.
ב.
בן דרור ימיני.
ג .
סינדרום אוסלו -
