הכתובת הייתה על הקיר, או ליתר דיוק - על הכביש. אחרי שנים ארוכות בהן משטרת ישראל נמנעה מאכיפת החוק על מפגינים שבניגוד לחוק חסמו כבישים, צמתים ומסילות - היא איבדה את השליטה. מה שאנחנו רואים בימים האחרונים בירושלים רק יחמיר עוד יותר, כפי שמוכיח בבירור מספרם ההולך וגדל של העצורים מבין המפגינים.
שיהיה ברור: גם לזכות ההפגנה יש מגבלות. כמו כל זכות במדינה דמוקרטית, גם היא אינה מוגבלת וגם אותה צריך לאזן מול זכויות אחרות וערכים אחרים. הזכות הנעלה ביותר היא הזכות לחיים, אך אף מדינה אינה נדרשת להשקיע בה משאבים בלתי מוגבלים על חשבונם של יתר צרכיה. הזכות לבחור ולהיבחר היא המפתח לקיומה של מדינה דמוקרטית, אך יש עליה מגבלות מכוח החוק ומכוח אילוצים טכניים ותקציביים.
חופש הביטוי הוא היסוד לקיומם של חיים דמוקרטיים, אך הוא מוגבל בענייני ביטחון, פרטיות ולשון הרע.
חופש ההפגנה אינו אומר שמותר, למשל, להפגין ברשות היחיד או להשתמש בנשק כאמצעי מחאה. ובה במידה, הוא אינו אומר שמותר לחסום דרכים ציבוריות. להפך: החוק אוסר במפורש חסימות כאלו והחוק קובע במפורש שהפגנה צריכה להתקיים בהתאם לתנאי הרישיון שהעניקה המשטרה למארגניה. כאשר נשכחים ונרמסים עקרונות יסוד הגיוניים אלו, התוצאה היא אנרכיה - ולשם אנחנו מתדרדרים בצעדי ענק.
היד הרכה כלפי מפגינים, לפחות לגבי חלקם, אינה חדשה. במשך שנים לא התערבה המשטרה כאשר מפוטרים חסמו כבישים והבעירו צמיגים, והיו אף מקרים בהם עובדים זועמים כלאו שלא כדין את מנהליהם - והמשטרה עמדה מנגד. הייתה איזושהי מחשבה, שכאשר אדם נאבק על מטה לחמו - מותר לו לעשות דברים בלתי חוקיים. זוהי כמובן מחשבה שגויה מיסודה, כי ברגע בו יוצרים את התקדים - כל אחד יכול לבוא ולטעון שהמאבק שלו לא פחות חשוב. וזה בדיוק מה שקרה.
המחאה החברתית של 2011 הייתה כרוכה בפגיעה קשה ברשות היחיד של דיירי שדרות רוטשילד, אך המשטרה לא עשתה דבר. כאשר נכים החלו לחסום מסילות רכבת - מהלך בלתי חוקי לחלוטין, מסוכן ביותר ופוגע בציבור רחב וחסר אונים - למשטרה לא היה נעים לפעול נגדם. בכל זאת, שוטרים המרימים בכוח נכה היושב בכסא גלגלים - זה נראה ממש לא טוב. ואז באו עובדים בשירותים חיוניים. ואז באו נשים מוכות. וכך הלאה וכך הלאה; כמעט כל מי שרצה כותרת, למד שהדרך הטובה ביותר להשיג אותה היא חסימת צומת עזריאלי, ורצוי - בשעות העומס של אחר-הצהריים. לחלופין, אפשר לחסום בצורה מלאה או חלקית את כביש ירושלים-ת"א, או רחוב מרכזי כלשהי באחת הערים הגדולות. ומה עשתה המשטרה? הפנתה את הנהגים לדרכים חלופיות.
זה לא שהמשטרה אינה יודעת להיות נחושה, תקיפה ואף תוקפנות. כאשר מדובר היו במתנגדי ההינתקות, כולל נערות צעירות, המשטרה עצרה אותם בהמוניהם. כאשר מדובר בחרדים, המשטרה מפגינה את כל הכושר הקרבי של אנשיה ואת מיטב טכנולוגיות הזרנוקים וה"בואש" שלה. זה מצטלם הרבה יותר טוב, לפחות בעיני התקשורת שמעניינת את המשטרה - העיתונים ואתרי האינטרנט הגדולים, ערוצי הטלוויזיה. כי זה מה שבאמת חשוב למשטרת ישראל בשנים האחרונות: היחצ"נות. בגלל זה היא מוציאה מדי יום עשרות הודעות של טפיחות עצמיות על השכם, בגלל זה היא מטייחת עבירות (כולל פליליות) שמבצעים אנשיה, בגלל זה היא נוקטת ביחס של איפה ואיפה.
זוהי בדיוק הסיבה לאוזלת היד המשוועת, שלא לומר הפושעת, של המשטרה באכיפת מגבלות הקורונה. סגירת בית כנסת תזכה אותה בהרבה יותר תשואות מאשר טיפול בנופשים בחוף הים ובעורכי הפיקניקים בכיכר דיזנגוף. מבצע נועז של השתלשלות מן הגג כדי להפסיק שידור של תפילת חג שערכו שני חרדים בביתם, הוא מורשת קרב הרבה יותר מפוארת מאשר סגירת מסעדות הומות מפה לפה. למשטרה יש חלק משמעותי בגל הקורונה הנוכחי, על הנזק הכלכלי שלו, החולים בו והמתים ממנו. חד וחלק.
אין פלא שהמפגינים בירושלים הולכים ומסלימים. המשטרה איבדה את השליטה משום שהיא איבדה מזמן את ההרתעה. אותה משטרה שאינה פועלת נגד מפרי חוק שחוסמים צמתים בימים כתיקונם, אינה יכולה לצפות לכבוד ולציות מצד מפרי חוק בימים של משבר קשה ביותר. אל תבינו אותי לא נכון: המשטרה צודקת לחלוטין כאשר היא דורשת מהמפגינים הנוכחיים לשמור על תנאי הרישיון. הבעיה היא, שזה נראה כמו אכיפה בררנית וכמו פעילות שרירותית וחסרת צידוק מוסרי, לנוכח התנהגותה של המשטרה אך לפני חודשים בודדים. כאשר המשטרה עוסקת ביחצ"נות במקום בשיטור, היא זוכה ליחס של יחצ"נות במקום ליחס של שיטור.
