רוב אמצעי התקשורת בארה"ב פספסו את תשובתו של הנשיא דונלד טראמפ לשאלה על גיליין מקסוול, המואשמת בסיוע לפשעי המין והפדופיליה של ג'פרי אפשטיין. השאלה עלתה (21.7.20) בשולי התדרוך הראשון על הקורונה שערך טראמפ מזה חודשים, והוא השיב: "אני מאחל לך כל טוב, בכנות. פגשתי אותה המון פעמים לאורך השנים, במיוחד כאשר גרתי בפאלם ביץ', אני משער שהם גרו בפאלם ביץ'. אבל אני מאחל לה כל טוב, מה שזה לא יהיה".
היה משהו מאוד חריג בכך שכתבי הבית הלבן לא הגיבו כאשר שמעו זאת, וכאשר עיתונאים ועורכים באמצעי התקשורת העיקריים לא חשבו שזה ראוי לדגש מיידי – טוענת ג'ניפר רובין בוושינגטון פוסט. נשיא ארה"ב מודה שנפגש "המון פעמים" עם נאשמת בשותפות ברשת של מין עם ילדים, ואיש אינו שואל: כמה פעמים? האם ראית בסביבה קטינות? אם כן, האם חשבת על זה? האם אי-פעם דיברת עם מקסוול או אפשטיין על הנערות? חוץ מזה: אף מילה על הקורבנות, אבל הוא מאחל "כל טוב" לטורפת-לכאורה?!
שעות לאחר מסיבת העיתונאים החלו לצוץ אזכורים של דברים בסיקור בתקשורת העיקרית, אבל לא בצורה נרחבת. למרבה האירוניה, כמה מחוקקים רפובליקנים החלו להביע את כעסם עוד לפני שחלק מאמצעי התקשורת שמו לב לדברים. מי שעבר על כותרות של אמצעי תקשורת רבים ושל מהדורות החדשות בכבלים, לא שמע דבר.
אמצעי התקשורת המרכזיים לוקחים כמובן ברצינות רבה את ההאשמות נגד מקסוול. הם סיקרו את פשעיו של אפשטיין. אז מדוע הקדישו תשומת לב כה מועטה לדבריו הביזאריים של טראמפ? דומה שהם היו כה מרוכזים בשינוי הטון שלו לגבי הקורונה ("המצב יחמיר לפני שישתפר"), עד שלא שמו לב לדבריו בנושא צדדי. אפשרות נוספת: הם כל כך מצפים לאיזשהו הסבר מופרך של טראמפ לדבריו, עד שאפילו לא טורחים לשאול.
מה שיותר גרוע – טוענת רובין – הוא שטראמפ ידוע לשמצה בהבעת אמפטיה למי שנמצאים תחת חקירה; מין דרך בלתי-יציבה לרמוז שהוא עשוי לדאוג להם (כפי שעשה בחנינה לידידו הוותיק רוג'ר סטון) אם לא ישתפו פעולה עם הרשויות. מאוד לא ברור אם זה מה שקורה עם מקסוול [שהחקירה נגדה היא בידי הרשויות הפדרליות ולכן טראמפ יכול לחון אותה], אבל לא לשאול את השאלה – זה נראה כמו רשלנות מצד התקשורת.
כשלונה של התקשורת להגיב בזמן אמת היא אחת הסיבות להצלחתו של Lincoln Project Never Trumpers במודעות התקיפות המיידיות שלו. הם עושים את מה שהתקשורת אינה עושה: להציג במהירות בפני הציבור את הדברים וההתנהגות הביזאריים של טראמפ. הפניית תשומת הלב למוזרות היומית של טראמפ אינה צעד פוליטי; תקשורת ממוקדת צריכה לתעד ולתקוף את סטיותיו מן האמת ומההתנהגות הנורמלית.
רובין מסיימת: מספיק גרוע שיש לנו נשיא שאיננו מסוגל להביע אהדה לקורבנות של עבירות מין. לכל הפחות צריכה להיות לנו תקשורת אחראית שתדרוש ממנו דין וחשבון בזמן אמת ושתספק ניתוח מבוסס בטווח המיידי. כל דבר פחות מכך הוא כישלון בחובה לדווח לציבור עד כמה הנשיא הזה חריג.
