ב-12 מדינות המערב התיכון (Midwest) של ארה"ב מתגוררים 68 מיליון בני אדם – כמו בבריטניה. התוצר שלהן הוא 4 טריליון דולר – כמו של גרמניה. ולקולות הצפים של האזור יש חשיבות פוליטית רבה: דונלד טראמפ נבחר לנשיא בזכות נצחונות בהפרשים זעירים במישיגן, ויסקונסין ופנסילבניה. ייתכן שגם המרוץ הנוכחי יוכרע כאן. בה בעת, הבעיות של האזור גם הן נרחבות. למרות השיפור היחסי, דטרויט היא עודנה צל עצוב של עברה: אוכלוסיית הצטמקה לשליש מ-1.8 המיליונים של שנות ה-50. אקונומיסט שואל מה יכול האזור לעשות כדי לפרוח שוב ומה העולם יכול ללמוד מנסיונו.
ככלל, המערב התיכון מושך מעט מדי מהגרים, בעוד רבים מדי מבין המוכשרים שבתושביו עוזבים אותו. כל עוד זו המגמה, פריחה מחודשת תהיה לכל היותר בכמה איזורים עירוניים. לא את כולם ניתן להציל; יש מקרים בהם גורמים חיצוניים – הממשל הפדרלי וממשלות המדינות – יצטרכו לסייע לתושבים לחיות, לעבוד וללמוד במקומות אחרים. עם זאת, כמה מקומות מצדיקים יותר אופטימיות. שכונות סביב שיקגו, מיניאפוליס ומדיסון יכולות להתגאות בתנועתיות החברתית, הנובעת בראש ובראשונה מן החינוך, ואשר מגדילה משמעותית את הסיכוי להתקדמות כלכלית.
אקונומיסט מתאר, בכתבה נרחבת, כמה מסיפורי ההצלחה של האיזור. העיר קולומבוס שבמדינת אוהיו היא בעלת שיעור צמיחה מהגבוהים בארה"ב. אינדיאנפוליס מושכת עסקים קטנים ושומרת על תקציב מאוזן. למרות שברוב המערב התיכון יש עדיין בעיות גזעיות – רצח ג'ורג' פלויד התרחש במיניאפוליס – הרי שערים כמו סינסינטי מבצעות רפורמות במשטרה ומקדמות עסקים אפרו-אמריקנים ומוכיחות שניתן להשיג התקדמות. זה חיוני, כי קידום הכלכלה כרוך בגדיעת החלוקה הגזעית.
אחד הלקחים הוא שהתאוששות נוטה לבוא מבפנים החוצה. אם מרכז העיר הוא מקום אטרקטיבי לחיות, לעבוד ולבלות – הוא מושך צעירים ואת מי שפרשו לאחרונה. מספר תושבי מרכז שיקגו עלה פי שישה מאשר לפני ארבעה עשורים ועומד על 110,000. התושבים באים משום שהמקומות הללו יותר כיפיים מכפי שהיו ויותר זולים מאשר השכונות לחופי אגם מישיגן.
ערים מצליחות גם כאשר הן נשענות על משאביהן-שלהן במקום על סיוע פדרלי או השקעה חד-פעמית ענקית. פיטסבורג התאוששה לאחר סגירת מפעלי הפלדה בכך שהעבירה תקציבים מן המשטרה, רכשה אדמות מהמפעלים שקרסו ואפשרה לעסקי היי-טק לפרוח עליהן. בעיר גרנד רפידס שבמדינת מישיגן שכנעו נדבנים, חברות ופקידים את היצרנים המקומיים להישאר בה, ולאחר מכן משכו נוספים למשל מגרמניה.
לקח נוסף: עיר שיש בה אוניברסיטה טובה או מערכת בתי חולים נרחבת – והשתיים לעיתים קרובות הולכות יחדיו – מצליחה יותר מאשר ערים אחרות. זהו המצב בחלקים נרחבים של המערב התיכון. פיטסבורג הצליחה במיוחד באמצעות שיתוף פעולה עם אוניברסיטת קרנגי-מלון, אשר משך לעיר חברות טכנולוגיה, בינה מלאכותית ורובוטיקה. שיקגו מתכננת פרויקט שאפתני לעודד אוניברסיטאות וחברות טכנולוגיה לפעול יחדיו בצורה דומה. מיניאפוליס ואחרות הצליחו לשתף פעולה עם חברות גדולות בתחום הבריאות.
ולבסוף: הערים בעלות מאגר הכשרונות הגדול ביותר הן גם המצליחות ביותר בטווח הארוך. ראש עיריית שיקגו לשעבר, רם עמנואל, התגאה בכך שהעיר מייצרת מדי שנה 140,000 בוגרי השכלה גבוהה. זוהי סיבה מרכזית לכך שחברות כה רבות בחרו למקם את הנהלותיהן בשיקגו. גם קולומבוס מצליחה להותיר בעיר רבים מבין בוגרי האוניברסיטאות והקולג'ים, והיא פועלת כדי להפוך למרכז הכשרה במקצועות שאינם אקדמיים – מה שהופכת אותה למושכת בעיני משקיעים. השקעה באנשים היא הכוח החזק ביותר של המערב התיכון – ומתכון למקומות נוספים.