הנצחה
התגובה הערבית, ובעיקר, של סיעת חד"ש במועצת עיריית חיפה, על קריאת רחוב בעיר התחתית של חיפה על שמה של הזמרת אום כולתום מסבירה היטב למה הצעד הזה פסול מלכתחילה. אום כולתום הייתה שונאת ישראל ארסית, וכמה משיריה, בעיקר בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים, הטיפו בארסיות לחיסול מדינת ישראל. אין פלא, שסיעת חד"ש במועצת עיריית חיפה יזמה קריאת רחוב על שמה; וכשזה נעשה, צהלו מאוד שונאי ישראל בקרב ערביי חיפה ומשתפי-הפעולה היהודיים שלהם.
הגל החדש של קריאת רחובות, בעיקר, בערים מעורבות, על שמה של הזמרת מפליא אותי. ודאי לא הובאו בדיונים אמירות ושירים ארסיים של אום כולתום נגד היהודים ונגד מדינתם. לשיא, בינתיים, הגיעה עיריית רמלה, שקראה לרחוב קע"א בעירהּ על שמה של הזמרת, אלא שאליה וקוץ בה: שמו הלא-רשמי של הרחוב הוא לוחמי הגטאות.
אני מודע למעמדה של אום כולתום בשירה הערבית, למרות שמעולם לא התפעלתי משירתה. לדעתי, קריאת רחובות על שמה הנה צעד לא-חכם בלשון המעטה. ייתכן, שחברי צודק, וזה עוד צעד של התרפסות בפני המצביעים הערביים.
תוספת
בתגובה לטורי האחרון, שבו סיפרתי על פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים בידי אצ"ל, כתב לי ד"ר חנן שי: "לא ציינת במאמרך שעם שובו ארצה, הורה בן-גוריון ל'הגנה' לבטל את שלוש פעולות התגמול על 'השבת השחורה', שתכננה בזמן היעדרו. פעולת ה'הגנה', שתוכננה להשתלטות על מחנה בת גלים בחיפה, שבו הוחזק הנשק שהוחרם ב'שבת השחורה', אכן בוטלה.
ישנה סברה, שסנה (לימים - קומוניסט ונציג הקג"ב בכנסת, בידיעת בן-גוריון ואיסר הראל), כל כך כעס על ביטול הפעולה, שלא מילא את הוראת בן-גוריון, ו"שכח" להורות לבגין על ביטול הפעולה במלון. עקב כך, ב"ג יכול היה לרחוץ בניקיון כפיו, להטיל את אשמת הפעולה על האצ"ל, לפרק את 'תנועת המרי' ולסייע ברדיפת 'הפורשים'.
לפי מוטי גולני בספרו, "הנציב האחרון", ב"ג מנע בתגובה זו את מימוש כוונתו של מונטגומרי, אז - הרמטכ"ל הבריטי - להחריב את 'היישוב', כשם שקרע לערבים את הצורה, ב-1938".
עוד תעלול
עובד במרכול הֵעיר ללקוח על שאינו עוטה מסכה, ובתגובה הכה אותו הלקוח. העובד קיבל טיפול רפואי, והגיש תלונה במשטרה, וצירף סרט ממצלמת האבטחה, שתיעדה זאת. משטרתנו, כמובן, גילתה את יעילותה הנודעת, וסגרה את התיק מיד "מחוסר עניין לציבור". כשהעובד ערער על ההחלטה, נפתח התיק מחדש, אך העובד מהרהר באפשרות, שקצין המשטרה, שסגר את התיק, הושפע בהחלטתו על-ידי גורמים, שקרובים לתוקף.
מעניין כמה תיקים סוגרת המשטרה בתואנה זו, כדי לחפות על מקורבים? ואולי, יותר סביר, אינה מעוניינת לעבוד כלל.
זהירות, רב-פוּטש לפניכם!
האלימות הגוברת בהפגנות נגד ראש הממשלה מתוכננת וצפויה. משנכזבה תקוות השמאל להחליף את השלטון בבחירות, הוא איבד כל עכבה, והתמסר לשמאל הקיצוני, שמעוניין לחולל פוטש אלים, כשהוא רוכב על מצוקות כל שהן. במקביל, ממשיכה החונטה המשפטית בפוטש שלה, כביכול בשם שוויון החוק, שבו היא בזה להחלטת העם, ומתעלמת ממנה.
ובצדם פקידים בכירים בממשלה, שסבורים, שהם הריבונים במדינה, והכנסת והממשלה רק מפריעות להם. אורי אבנרי קרא לתופעה בתחילת שנות החמישים, פקידוסטן. אם אינכם מאמינים - עיינו בערכים דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי, ושאול מרידור, ראש אגף התקציבים באוצר, שהנם אך מעט מהלבלרים, שתופסים את השלטון כתוצאה מאי-משילות הממשלה. הגדילה לעשות זילבר, שאפילו העלתה את הזיותיה על הכתב, ופרסמה אותן; בספר, וכנראה, מנחילה את תורתה לסטודנטים שלה באוניברסיטת תל אביב.
העלית של האתמול אינה מוכנה לקבל את פסיקת הבוחר, שמאז 1977, פחות או יותר, אינו רוצה, שתנהיג את המדינה. היא מתבצרת במעוזיה האחרונים - בית המשפט, האקדמיה, מערכת הביטחון, התקשורת והאמנות, ומנסה, כמובן, בשם הדמוקרטיה, לבטל את רצון העם. ובדרכה להפיכה אינה בוחלת בשום אמצעי, כולל אלימות.
וזו רק ההתחלה, כיוון שהמשטרה מגלה רפיון-ידיים (מכוּון?!) בדיכוי המהומות מול בית ראש הממשלה - הרבה מעבר לתפקודה הנורמלי. להשוואה - את החרדים המתפרעים מכים השוטרים בלי רחמים, ובניגוד לחוק. אמרנו כבר, שוויון בפני החוק?!
רפיסות תגובת המשטרה באה על-רקע רפיסות תגובת הממשלה. למשל, דבריו החצופים והחתרניים של שאול מרידור גרמו רק לנזיפתו, ולא לבעיטתו החוצה משירות המדינה, כפי שנעשה כבר לפני זמן רב לדינה זילבר. וזה מזכיר לי, שכשעבדתי כיועץ במשרד העבודה, לפני כשלושים שנה, וקידמתי מיזמים שונים, שיזם שמואל סלבין, מנכ"ל המשרד, הסביר לי בכיר במשרד, שיעשה ככל יכולתו להכשיל את סלבין, כדי שלא יוכל להשתמש בהישגיו במשרד, כדי לקדם את עצמו בבחירות המקדימות בליכוד.
כששרים מתחלפים במהירות שיא, נותרים המשרדים בלא מנהיג, והרִיק נתפס על-ידי לבלרים למיניהם, שמשתכרים מתחושת הכוח, ופועלים לקדם את מדיניותם ולא את מדיניות הממשלה. אם נלך שוב לבחירות - כפי שרוחשות השמועות - יקדם המצב את התפרעות המשפטנים והלבלרים על חשבון הדמוקרטיה.
ברחוב יש אווירת הסתה חמורה, והיועץ המשפטי לממשלה אינו עושה דבר למונעה. כנראה, גם הוא שותף לקשר נגד הממשלה החוקית במדינת ישראל, אם מרצונו ואם כיוון שאחזו בזקנו, או באבר רגיש אחר, וסוחטים אותו.
על סף התהום
בין דיבור לדיבור על התוכנית הרב-שנתית "תנופה", נחשפות עובדות ידועות לכל - צבא היבשה מתחסל וכוח המילואים מאבד את כשירותו; ואפילו רא"ל אביב כוכבי מודה במה שטוען חודשים רבים אלוף (מיל') יצחק בריק. מחד-גיסא הודיע צבאנו בששון ובקול תרועה על סיום אימון של חטיבת "רפאים" - החטיבה הרב-ממדית. מאידך-גיסא נשמע רא"ל כוכבי מודאג לגבי מצב עוצבות המילואים בזרוע היבשה.
כמו רבים, אני חושש מ"תנופה", שמצמצמת את האיום עלינו, ומגבילה אותו בלשון הצבאית לעימות עירוני (כלומר, נגד חיזבאללה ונגד חמאס). עם כל הכבוד לרמטכ"ל, מעולם לא ניצח חיל אוויר במלחמה. כדי לנצח צריכים להשתלט על אדמת האויב, ולעוקרו ממנה. זאת יכולים לעשות רק חילות היבשה, אומנם בסיוע חיל-האוויר, אך רק בלוחמת קרקע.
שנית, "תנופה" מניחה, שסוריה ומצרים אינן בתמונת המלחמה הבאה. אני סבור, שזו הנחה מרחיקת-לכת, שאינה מבוססת על עובדות (יכולת ועוצמה) אלא על שאיפות המתכננים. שלישית, ומה על ערביי יהודה ושומרון ועל ערביי ישראל?! הם יהיו ודאי צד למלחמה הבאה.
נגד כל האיומים האלה צריכים זרוע יבשה חזקה, גדולה ומאומנת, שמטבע הדברים מתבססת על חיל המילואים. ואם דבריי אינם ברורים - זרוע היבשה כוללת שריון, רגלים מסוגים שונים, הנדסה ותותחנים מסוגים שונים, שפועלים ככוח משולב, בסיוע חיל-האוויר, מודיעין, מערכות ללוחמה אלקטרונית, תצפיות ומערכות לפיקוד-ולשליטה.
הובסנו במלחמת יום הכיפורים כיוון שהפיקוד העליון, המדיני והצבאי, לקה בהזיות ובשאיפות חסרות-בסיס, שהנחו את בניין הכוח ואת אימוניו ולא היגיון בריא. לעניות דעתי, ר"ל זה עומד לחזור בשל אותן הסיבות.
