כתיבתה של המשוררת סמדר שרת משוטטת בתבל דרך משקפת ריאלית. כמי שסיימה תואר ראשון בתחום התיאטרון, מאליו יובן, כי השקפתה נחרצת וחדה: 'כל העולם במה, ואנחנו השחקנים'.
היא מתבוננת וחווה במציאות ובמטאפורי רשמי מסע אישי, בניסיון למצוא חלקיקי צמתים סמויים מהעין, תוך כוונה לחברם אל פסיפס יצירות מתהוות, בעוד מטרתה הברורה להפכן לשלמוּת בלתי מתפשרת. לעת עתה המשוררת ממשיכה להניע את גלגלי הרולטה ביודעה היטב כי הדרך להגיע ליעדה, עודנה ארוכה ופתלתלה.
ספרה הנוכחי משדר ניצני התרשמויות קלילות המגיעות מכיוונים לא צפויים. הבה נפתח בשיר "פנטזיה קצרה" (ע' 52), במשפט פשוט למדי: ..."בַּדֶּרֶךְ אֶל מִסְּעֶדֶת 'הַחוֹף' /אֲנִי יוֹשֶׁבֶת לְבָד עַל סַפְּסָל /כּוֹתֶבֶת שִׁיר"... סממן הפתיחה, מורה על ניסיון וידע ביצירת 'יש מאין'.
למעשה, די במשפט פתיחה זה, כדי להביא את הקורא לידי סקרנות... היות שהפתיח (לשיר או לסיפור) כבר נמצא, אזי המהלך הבא הוא לפתח 'נושא' המעניק תמריץ 'להשראה'. והנה ללא הכנה, פוגשות עיניה של המשוררת, בזוג שעבר מולה במקריות. ומיד רושמת: ..."הָיָּה מַבָּט אֶחָד/אָרֹךְ מֵלְּהָכִיל/ לְרֶגַע /נִרְאָה שֶׁבַּת הַזֻּוּג הַגְּבוֹהָה שֶׁלְּךָ/ בְּשִׂמְלַת מִשְׁבְּצוֹת/וְתִיק תָּלוּי בְּרִישׁוּל עַל כְּתֵפָה/ מַמָּשׁ לֹא מְעַנְיֶֶנֶת אוֹתְּךָ". תוך הרף עין, היא קובעת בנחרצות כי אין אינטראקציה בין בני הזוג.
בשנייה זאת ממש, מתחיל הסיפור לרקום עור וגידים. אלא שלאחריו, מגיע משפט המחץ: ..."אֲבָל בְּעֶשֶׂר וָחְצִי/בַּחֲזָרָה מֵהַמִּסְעָדָה/ כְּבָּר נִהָלְתָּ אִתָּה/שִׂחָה עֵרָה". מסתבר, שהסקת מסקנות מהירות, וקביעת פסק דין נחרץ, עלולים לגרום גם 'למפח נפש'. ראה בהמשך: ..."חֲצִי שָׁעָה עָבְרָה/ וְרַק הַפַּנְטַזְיָה נִשְׁאֲרָה". כאן נחתם הגולל על הפרשה. וגם תם השיר. הנה כי כן, פתיחת הבנייה; צפייה להמשך; וסופה, שהסתיימה בלא כלום (במקרה זה) אינו בהכרח פסול לסיטואציה אחרת... 'בכתיבה'. קליטת התמונה הכללית כמוה כרכבת מהירה, שאינה עוצרת בכל תחנה. אך משהיא נעצרת, באה רווחה ונרקם טקסט אחר המתלבש על 'הרעיון הראשוני', ומשנה את פני התמונה מן הקצה.
שיר, סיפור, או מחזה
כתיבה תלויה בהמון גורמים: בחוויה; בהתפתחותה; בפרשנויות הנלוות והמרוכבות. כל אלה מורות על 'הגאות' - כמו: ציפייה; סיפוק מהתגשמות הפנטזיה. או 'מהשפל' - כמו: התפוגגות האשליה. עצם מעשה הכתיבה, דומה למנצח על התזמורת. ודי בשנייה אחת, כדי לכבוש בשרביטו את הרגע.
כך גם עניין ההתנגשויות הקיימות בין עולם 'הריאלטי' (התחליף הזול) המתחרה על כל צעד ושעל, מול המסגרות המקצועיות השפויות, שיסודותיהן עומדות כיום בפני שוקת שבורה. נראה שהתחרות הלא שפויה בעולם 'הריאלטי', עלולה למוטט ולהרוס כל חלקה טובה מהמפעל התרבותי הבנוי לתלפיות. ניסיונותיה של המשוררת לנתב בין העולמות (הישן והחדש), מעלים חרס. מודעותה לתרחיש האבסורדי המתחולל, אינה מותירה בידה דרך אחרת מאשר לתאר בסרקסטיות את הדרמה עמה מתעמת ומתמודד כל יוצר היום בתחומו. ראה בשיר "לכתוב עכשיו" (ע' 10).
..."בְעַד הַמָּסַכִּים הַזֶּה/לְמִי אִכְפַּת מִסֶּדֶר הַמִּלִים שֶׁלָּךְ?/סֵדֶר הַשִׁירִים בַּסֵּפֶר?//מָה זֶה לְעֻמַּת רֵיאָלִיטִי?/אַתְּ יוֹדַעַת עַל בְּשָׂרֵךְ/פְעֻלָּה גְּדוֹלָה/לִכְתֹּב לִקְרֹא/עַכְשַׁו/סְפֶר שִׁירָה".
רשימות קטנות למשמרת
עבור סמדר שרת עניין ההתבוננות בדמויות בעוד היד מתעדת, הוא עוצמתי. כדי כך, שהן מהוות את מהות הקיום הפיזי והרוחני של ישותה. עושר רוחני בלתי נדלה זה, הופך לחלק אינטגרלי בלתי נפרד מאמיתות הקיום, שלא ניתן להתעלם מהן לאורך זמן כדוגמת השיר הבא "המחברת שזוכרת" (ע' 69-71): ..."אֲנָשִׁים שְׁשַּׁכַחְּתִּי/ וְלֹא הֵעַזְתִּי לִמְחֹק,/מִסְּפָּרִים שְׁמָּחַקְתִּי בְּכֹל זֹאת בְּטִיפֶּקְס יָשָׁן/וְהֵם מִתְעַקְּשִׁים לִשְׂרֹד". כל אמן באשר הוא, מחפש את הנקודות הקטנטנות והבלתי נראות באמנויותיו, כדי לדלותן בוואריאציות שונות ברפרטואר האישי. אחדים, כמו הסטנדאפיסטים שראייתם חדה וממוקדת על אובייקטים (שכל בן-אנוש רואה ומרגיש ממש כמותם, אך שוכח ומוחק מזיכרונו בהרף), הם אלה שזוכרים ואוספים עבורנו קהל הצופים, את כל פיסות הזיכרונות והתחושות הרגעיות שלא ניתן לשים עליהן את הדגש. הסטנדאפיסטים מתעדים את כל התרחישים עבורנו בהופעה חיה מעל הבימה.
המשוררת, בוטחת בנקודות הרגישות הללו, וטורחת לרשום בהמשך השיר/סיפור (כנ"ל), 'יומן זיכרונות' סלקטיבי, מהיר ומקיף (המהוות חלק מהחוויות הקולקטיביות והאישיות בהן היא שותפה) אולי מהחשש שייעלמו ויתנדפו כלא היו. ראה 'ציוני דרך' אחדים מהשיר: ..."קָפֶה דֶה מַרְקֵר/שֶׁכָתַבְתִּי שָׁם פַּעַם/וְאַחַר-כָּךְ, לֹא הָיְתָה לִי סַבְלָנוּת//רָמִי דִיצָנִי מָחוּק/הַקֶּשֶׁר נִתַּק עוֹד לִפְנֵי שֶׁמֶּת.// פִּנְקִי פַיינְשְׁטֵיִין שֶׁלִּמֵד אוֹתִּי/צִיּוּר אִינְטוּאִטִיבִי/וְאַחַר-כַּךְ עָזַב לְאַרְצוֹת הַבְּרִית... ובמשפט המסכם של השיר נרשם: ..."פִיסוֹת חַיִּים קְטַנּוֹת/הַמִצְטַבְּרוֹת אֶל תּוֹךְ מַחְבֶּרֶת/זְהֻבָּהּ שְׁזוֹכֶרֶת".
לכבוש להרפות
נושא 'הבדידות', תופס חלק לא קטן בכתיבתה הלירית של סמדר שרת. אך רצוי להדגיש כי שירי הבדידות לא נכתבו מתוך אותות מצוקה דווקא. רובן הובאו כאמירות בהן יש העצמה נשית ברורה. כמשוררת, שאהבת השירה בעוכריה, נראה כי 'הבדידות' נוטלת חלק בלתי נפרד 'בקיימות'. ניכר כי באישיותה דרים בשלום וללא הגבלה, החלום והמציאות בכפיפה אחת.
ראה בשיר "ארוחת ערב" (ע' 78): ..."גִּמְלָאֵי נְמָל אַשְׁדּוֹד
לֹא מְגַלִּים בִּי עִנְיָין/אוֹכֶלֶת לְבַדִּי/בְּשֻׁלְחָן זוּגִי".
התמונה מורה על מצב אידיאלי של האישה, כישות שוות זכויות לגברים בעולמנו המודרני. האישה נצבעת כדמות בעלת כוח רצון ועוצמה. היא דורשת תשומת לב מהסובב ואפילו חורה לה 'שהגמלאים' (הגברים), לא מגלים בה עניין מיוחד... בחירתה בשולחן זוגי (המבליט את נוכחותה), הוא סימון דרך לכך שכבשה את המטרה להיות אשת העולם הגדול ועצמאותה מוכחת.
'מעמד האישה' קיבל תנופה והשתנה ללא היכר (האישה שוב אינה מסתפקת בישיבה צנועה ופינתית כבעבר, בו הגבר היה הפטרון היחידי שהכתיב את מהלכיה).
השיר השני, אף הוא משקף ומבליט את עוצמתה עצמאותה ומעמדה של האישה, השוהה לבדה בים המלח (הלא הוא ים המוות), ואין בליבה חיל ומורא. להפך, המקום המבודד בשממה, משרה על היוצרת שלווה מזוככת לכתיבת שיר. "אשת לוט" (ע' 74): ..."אֶשֶׁת לוֹט מִסְתוֹבֶבֶת אֵלַי/עַכְשָׁו וְרוֹאָה אוֹתִי/כְּפִי שֶׁאֲנִי/אִשָׁה לְבַד בְּמֵיטַב שְׁנוֹתַי./יוֹשֶׁבֶת עַל סַּפְסַּל/עַל שְׂפַת יַם הַמֶלַח/כּוֹתֶבֶת שִׁיר".
השיר השלישי מבהיר ומדגיש את התמונה בבהירות יתרה. בו האישה נוטלת אחריות על גופה ונפשה והיא זאת שמחליטה לתקן את כל נזקי הגוף והנפש ולהביא לעולמה ריפוי ומזור.
"נכונה" (ע' 82): ..."שֶׁמֶשׁ חֲזָקָה אוֹחֶזֶת בְּגוּפִי/וּמְלַטֶּפֶת אֶת כֹּל מָה שֶׁנִשֶׁבַר/נַפְשִׁי נִפְרֶדֶת נְכוֹנָה/וְשָׁבָה אֶל הָהָר".
אמונה ושינויים קיומיים
'שיר ללא כותרת' (ע' 56): ..."מָה שֶׁצָּרִיךְ לִקְרוֹת קוֹרֶה/צֶמֶדַּ פְרְפָּרִים שָׁטִים בֵּיקוּם מַקְבִּיל/וְחוֹזְרִים הֵנָּה בְּבוֹא הַזְּמַן/סוֹף סוֹף הָרָצוֹן שֶׁלִי כִּסְמָדַר לֹא חַשׁוּב/קַיָּם רָק רָצוֹן הַבְּרִיאָה".
ההתייחסות אל 'האני' היא אחת מהנקודות החשובות שסמדר שרת שמה עליהן חותם של הסכמה טוטלית. ובאמירתה הכנה ניתן לחוש, כי לא כל דבר הוא בהישג ידם של בני תמותה. למרות מנות הביטחון ביכולותיה להגשים ולשפר את 'האני' האישי, הנה יש בה אמונה בקיום האלוהי שמנתב את חייה.
השיר: "שיממון" (ע' 81) מצביע על כוחו של העליון השליט הכל יכול: ..."בִּדֵיוּק כְּשֶׁהָיָה נִדְמֶה לִי/שֶׁהַשֶׁקַט הַזֶה יִמָשֵׁךְ לָנֶצַח/פִּתְאוֹם./וְהַמָּיִם זוֹרְמִים/בְּבַת אַחַת/אֶל הַיָם/בִּדְמוּתוֹ שֶׁל/שִׁטָּפוֹן".
השיר "הפכפוך השקט" (ע' 83): ..."בְמַקוֹם בּוֹ/הָיָה פָּעַם סְדֶק/זוֹרְמִים עַכְשָׁו/מַיִם זַכִּים"...//..."הַקִּירוֹת הַלָּלוּ/אָשֶׁר הָיוּ עֵדִים/לְטֶקֶס הֻלַּדְתִּי/קְשּׁובִים עַכְשָׁו/לְפִּכְפּוּךְ הַשֶׁקֵט/הָעוֹבֶר דַרְכָּם"...//..."עַל מִפְּרְשֵׁי נְיָר/צִבְעוֹנִיים/שָׁטִים יַלְדֵי רוִּחִי/אֶל עֲתִידָם".
בשיר 'השלם' הזה מתקיימים שלושה אלמנטים: אלמנט השקט שלפני הסערה; אלמנט השינויים שמתחוללים; ואלמנט עתיד השירה המתהווה.
שלושת הפנים המככבים בעולמה של סמדר שרת הם המרכיבים העיקריים הבולטים בכתיבתה. אומנם הנקודות הללו לא תמיד מגיעות באותו סדר, ולא תמיד שלושתם גלומים ודרים 'באפוּן אחד'. אך הנושאים הללו פזורים לאורך בתי השירים באופנים שונים.
השיר "שעת רצון" (ע' 7-9): ..."אֲנִי בוֹחֶרֶת לְהוֹדוֹת/עַל הַחֲסָדִים הָאֵלֶּה/וְעַל הַחֲסָדִים הָאַחֵרִים/וְעַל הַשָּׁעָה הַזֹּאת/הַנִּפְלָאָה/הַמְּזַמֶּנֶת לִי אֶת הַמִּלִּים הַנְּכוֹנוֹת/שְׁעַת רָצוֹן".
גם 'ההודיה' במתת האל הנה דרך לקבלה ואמונה בהבנת הנשגב והנעלה מבינתה. דרך האמונה, ונכונותה להודות על הטוב שבקבלה, זאת תחילת הדרך המובילה אותה לסובלנות ולהבנה.
הפיוס עם 'האני' המתמרד
רבים משירי הספר מדברים בלשון יחיד, ודנים על 'האני'. ומסתמנת בתוכנם צמיחה ומעורבות ערכית שהיצירה מעניקה ליוצר. השיר "ילד מלך" (ע' 17): ..."עָמֹק בְּתוֹךְ לִבִּי גָּר יֶלֶד/אֲשֶׁר בּוֹרֵא בִּי אֲרמוֹנוֹת /וְהוּא בּוֹנֶה בִּי גֶּשֶׁר-פֶּלֶא/מוֹבִיל אוֹתִּי אֶל דִּמְיּוֹנוֹ./עַל גֶּשֶׁר הַפֶּלֶא/רַק יֶלֶד ומֶלֶךְ./שָׁרִים אֶת שִׁירוֹ שֶׁל הַזְּמַן".
את ההתפייסות האחרת מוצאים גם בשיר קצרצר (ללא כותרת) (ע' 63): ..."מַחְלְצוֹת לִבִּי/מְסִירוֹת מַחְסוֹמִים/מֵפִיגוֹת עֲנַנִים/מְפַּזְּרוֹת פְּתִיתִים/שֶׁל שֶׁלְוָוה/בִּי".
והשיר השלישי בסוגה זאת, המסכם את הקובץ המרתק שלפנינו הנו השיר "מרחב" (ע' 75): ..."רוֹצָה לַקָחַת אֶת הַמְּרְחָב הַזֶּה/אֲשֶׁר נִמְצָּא מוּלִי/וְלֶאֱגֹר אוֹתוֹ/בְּתוֹךְ חַדְרֵי לִבִּי/סְגֻלָּה כְּנֵגֶד שִׁמָּמוֹן פְּנִימִי".
נראה שכל בן אנוש זקוק 'למרחב' כזה או אחר. אך יוצרים באשר הם, נדמים 'לפרפרים' ססגוניים המתקיימים מאבקות וזקוקים לחיכוך ולהיזון מתמיד עם עולם הפנטזיה והדמיון. סמדר שרת מייחלת למרחב הזה כדי לתפוס מאגר קטן של השראה וכתיבה, אשר ישמשו אותה פרק זמן, עד לנסיקה הבאה.