רבים קוראים את אגדת החורבן על קמצא ובר קמצא ונתלים בה להצדקת טענותיהם בדבר סכנות שנאת החינם. אך מי שקורא אותה לעומק יכול לראות שלמרות שהאגדה הזאת אכן נוגעת בשנאת חינם ובכמה שהיא נוראית, היא עוסקת בכלל בדבר אחר: בביקורת של חז"ל על ההנהגה של אותם ימים ובחוסר היכולת שלה לקבל החלטות מבלי להתחשב בדעת הקהל.
האגדה מספרת שאחרי שסולק מן הארוחה ביקש בר קמצא להעליל על ישראל שהם מורדים ברומאים. לשם כך - קיבל (על-פי הצעתו) מהרומאים עגלה משולשת לצורך הקרבתה על המזבח. על הדרך הוא הטיל בה מום שנחשב כפוסל קרבן בבית המקדש, אך לא אצל הרומאים. וכך התנהל הדיון בהנהגה היהודית לנוכח ההתפתחות הזאת:
חכמים רצו להקריב את הקרבן משום שלום מלכות. אמר להם ר' זכריה בן אבקולס (היה אחד מהחכמים? היה מנהיג פוליטי?): אם נעשה את זה - יגידו שאפשר להקריב בעלי מומים על המזבח. ההצעה הבאה של חכמים הייתה להרוג את השליח. על כך השיב ר' זכריה בן אבקולס: אם נעשה את זה יגידו שצריך להרוג את מי שמטילים מומים בקרבנות.
הסיפור מסתיים באפילוג מפיו של ר' יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו". משמעות אותה ענוותנות היא חוסר היכולת של זכריה בן אבקולס להכריע מבלי לחשוב 'מה יגידו'.
במסורת ישראל נועדו צומות לחשבון נפש. הם אמורים להיות מחולקים בין העינוי הגופני שבצום, לתפילה ולעיון בבעיות שהביאו את הצרה עלינו מתוך ניסיון למצוא להן פתרונות. הדבר הזה נכון ביחס לתעניות ציבור של עצירת גשמים ונכון שבעתיים ביחס לתעניות החורבן.
הבעיה המרכזית שלנו היא שהמנהיגים שלנו גרמו להתפוררות החברה. בהסתה של מחנות אלו נגד אלו, בהתעלמות מבעיות ומהצורך לפתור אותן רק כי זה לא יועיל פוליטית למחנה שלי. מהימנעות מקבלת החלטות כי 'מה יגידו המתפקדים על שיתוף הפעולה שלי עם מי שנחשב ליריב פוליטי'. יש כמה פוליטיקאים ישראלים שעשו קריירה מלהחליט שלא להחליט. אל תטעו, לא מדובר בהכאה על חזה של מישהו אחר. גם לא מדובר בהתעלמות מבעיות קשות שיש בתוך החברה - כל התופעות השליליות שכלולות בשם הקוד 'שנאת חינם'. ההנהגה שלנו אמורה לייצג אותנו וכשאנחנו דורשים את תיקונה - זוהי בקשת תיקון עצמית. בניגוד לענייני 'שנאת החינם' הפרטניים של כל אחד ואחת מאיתנו, בעיית היעדר ההנהגה הראויה היא בעיית רוחב כללית וגדולה יותר.
לפוליטיקאים נוח מאוד שתדברו בתשעה באב על שנאת חינם ואהבת חינם. זה מאפשר להם כמה רגעים של שקט בלי ביקורת נוקבת. אבל גם הנביאים וגם חז"ל לימדו אותנו שהתפוררות החברה מתאפשרת כשהמנהיגים מאבדים את כישורי ההנהגה שלהם. זה המסר שסיפור קמצא ובר קמצא מספר לנו. על זה היה דווה לבנו. על זה צריך כל אזרח לדרוש תיקון.
