בואו נדבר קצת על דמוקרטיה

כיצד מחליפים את השלטון במשטר דמוקרטי? לכאורה, יש תשובה אחת: בקלפי. במבט מעמיק יותר, הקלפי הוא תנאי מספיק – אך לא הכרחי. אפשר אף לומר, שהיכולת להחליף כחוק את השלטון לא רק בקלפי אלא גם בין מערכות בחירות, היא אחד ההבדלים החשובים ביותר בין דמוקרטיה לבין עריצות. נדבר כמובן על ישראל. אנחנו חיים בדמוקרטיה פרלמנטרית עקיפה. פרלמנטרית – כי הציבור בוחר את הכנסת ולא את ראש המדינה (להבדיל מדמוקרטיה נשיאותית). עקיפה – כי רצונו של הציבור מבוטא בידי נבחריו ולא במשאלי עם (להבדיל מדמוקרטיה ישירה). אנחנו מצביעים בעד רשימות מועמדים, השולחות לכנסת את נציגיהן – והללו מביעים אמון או אי-אמון בממשלה ובעומד בראשה. זה אומר, שמי שבוחר את ראש הממשלה הם חברי הכנסת (דרך המלצה לנשיא המדינה ובאמצעות הצבעותיהם), ולא הציבור במישרין. העובדה שברוב מערכות הבחירות, ובוודאי שבאלו האחרונות, הוויכוח היה בעיקרו על זהותו של ראש הממשלה, אינה משנה עובדת יסוד זו. זהו בסיס השיטה שלנו. ראש ממשלה עלול לאבד את משרתו אם הוא מאבד את אמון הכנסת, ואין צורך להמתין לשם כך עד הבחירות. לכן, הציבור בהחלט זכאי להביע את דעתו באוזני חברי הכנסת בנוגע לזהותו של ראש הממשלה – לפני היבחרו וגם בעת כהונתו, בקלפי וגם ברחובות ובתקשורת. הכנסת רשאית להפיל את הממשלה. זהו אחד מתפקידיה המרכזיים. וכיצד ייתכן שיום אחד יהיה לממשלה רוב ויום אחר הוא יאבד לה? – כי חברי כנסת ישנו את עמדתם. זו האפשרות היחידה. כלומר: הסמכות שניתנה לכנסת להפיל ממשלה, כרוכה לחלוטין בכך שחבריה רשאים להצביע בצורה שונה מכפי שהצביעו קודם לכן. וחברי כנסת ישנו את עמדתם, אם ישתכנעו שזה מה שבוחריהם רוצים. במקרה כזה, ניתן לומר שאפילו תהיה זו חובתם; הם יושבים בכנסת כנציגים שלנו, לא כעצמאים המביעים רק את דעותיהם-שלהם. הפגנות ומחאות, במרחב הפיזי ובמרחב הווירטואלי, נגד ראש הממשלה הן צעד דמוקרטי לעילא. מטרתן להראות לחברי הכנסת, כי חלקים מן הציבור רוצים להחליף את ראש הממשלה. חברי הכנסת חייבים להקשיב ולשקול: מהו היקפו של הציבור הדורש זאת? האם הדרישה מוצדקת? האם טובת המדינה מחייבת צעד שכזה? מהן החלופות? מה ייטיב עם ציבור בוחריהם? מי שטוען אחרת, או שאינו מבין מהי דמוקרטיה או שאינו רוצה בקיומה.

ממה שאמרנו על השיטה שלנו – דמוקרטיה פרלמנטרית – נגזרת עוד תובנה חשובה במיוחד: יש מפלגות ויש מועמדים, יש מחנות ויש אנשים. לבוא ולטעון שאדם אחד הוא המחנה כולו, שמועמד אחד הוא המפלגה כולה – זהו מאפיין של משטרים הרחוקים מדמוקרטיה כרחוק מזרח ממערב. בנימין נתניהו מפמפם בחודשים האחרונים שוב ושוב את אותו מסר: הימין זה אני ואני זה הימין. הוא אומר במפורש – בקולו, ולא רק דרך דוברים ומלחכי פנכה – שאביחי מנדלבליט רוצה "להפיל אותי ואת הימין". הוא מזהיר, שאם חלילה לא יהיה ראש הממשלה – כל מחנה הימין ימצא את עצמו באופוזיציה. זהו בלוף גמור. הימין היה פה לפני נתניהו ואפילו הליכוד היה פה לפניו – והם יהיו פה גם אחריו. כתב האישום הוא נגד בנימין נתניהו, לא נגד הליכוד ובוודאי שלא נגד הימין. מי שמואשם בקבלת שוחד ובמרמה והפרת אמונים הוא אך ורק בנימין נתניהו. הבה נזכיר: מנלדבליט היה מזכיר ממשלתו של נתניהו והמועמד שלו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה; ליאת בן-ארי ויוני תדמור הגישו גם את כתב האישום נגד אהוד אולמרט בפרשת הולילנד. אם נתניהו יפול – הליכוד והימין ימצאו מועמד/ים אחר/ים, בדיוק כמו שהיה מי שהחליף את מנחם בגין (וגם מי שהחליף את דוד בן-גוריון בצידה השני של המפה הפוליטית). הימין אמור להיות אידיאולוגיה, לא פולחן אישיות של מנהיג זה או אחר. אם כבר, אז הדבקות העיוורת בנתניהו היא-היא שעלולה להפיל את הימין, לא ההיפרדות ממנו.

החופש להפגין נגד הממשלה הוא אחת מזכויות היסוד בדמוקרטיה, ואולי הגלויה לעין ביותר ביניהן. ההצבעה אמורה להתרחש רק אחת לארבע-חמש שנים (זוכרים את זה?), הביטוי התקשורתי חשוף רק למי שמתעניין בו, בעוד שהפגנה אפשרית בכל עת ופתוחה לכל אדם. אין זה מקרה, שמשטרים רודניים בכל העולם ובכל ההיסטוריה נפלו כתוצאה מהפגנות המונים - החל מהבסטיליה בפריז, דרך רחובות טהרן וכלה בכיכרות פראג ובוקרשט. כל הזכויות במשטר דמוקרטי הן יחסיות. אפילו הזכות לחיים, הנעלה ביותר, אינה מחייבת את המדינה להשקיע את כל משאביה בתחום הבריאות ולזנוח את התרבות והספורט. אפילו הזכות לבחור אינה גורמת להבאת קלפי לכל חולה המרותק למיטתו. וכך הלאה. גם את הזכות להפגין יש לאזן: מול שלום הציבור, מול חופש התנועה ומול הזכות הפרטיות. לכן צריך לקבל רישיון מן המשטרה להפגין (וניתן לערער לבית המשפט על החלטותיה) ולכן חייבים לעמוד בתנאיו. אחרת – זוהי אנרכיה, לא דמוקרטיה. דין זה חל גם על המפגינים בעד ונגד נתניהו. מותר להם להיות בוטים; אסור להם להיות אלימים. מותר להם להתכנס; אסור להם להיכנס לשטח פרטי. מותר להם להתקהל; אסור להם להפר את מגבלות הקורונה. מותר להם לבוא למקום שאישרה המשטרה; אסור להם להגיע למקום אחר. אם משהו בזכויות הללו, על מגבלותיהן, אינו נראה למי מדיירי המעון ברחוב בלפור – סימן שאין הוא ראוי להתגורר שם.

יש הטוענים שחופש הביטוי הוא הבסיס לכל יתר הזכויות הדמוקרטיות, שכן בלעדיו – לא יוכל הציבור לגבש את עמדתו לגבי נבחריו ולגבי הנושאים העומדים על הפרק, וממילא לא יממש את כוחו כריבון העליון של המדינה. אך גם הללו יסכימו, כי כפי שאמרנו – כל זכות היא עניין לאיזונים. חופש הביטוי מוגבל על-ידי דיני לשון הרע, שמירת הפרטיות, ביטחון המדינה ומניעת ההסתה. במקרה זה, האיזון הוא מלאכה עדינה במיוחד, משתי סיבות: חשיבותו הגדולה של הביטוי החופשי, והעובדה שמדובר בזכות אמורפית ולא במעשה גופני. היכן אנחנו עומדים כיום בתחום חופש הביטוי הפוליטי? דומה שהמטוטלת נעה יותר מדי לכיוון חופש מופרז, מכל חלקי המפה הפוליטית והציבורית. קריאות לרצח ראש הממשלה הן פסולות מכל וכל, וכך גם קריאות לאלימות מכל סוג שהוא. האחריות להידרדרות השיח מוטלת בראש ובראשונה על המנהיגים הפוליטיים, שוב – מכל חלקי המפה, המנסים לשלול את עצם הלגיטימיות של יריביהם ושל דעות המנוגדות לשלהם. לא עושה רושם שמישהו מהם יתעשת, משום שהקצנה והסתה מקבלות כותרות הרבה יותר מאשר הרגעה ושלווה. השאלה הקשה באמת היא, האם וכיצד יש לטפל בהתבטאויות כאלו במישור הפלילי. מעבר לכך שלא היינו רוצים לחיות במדינה בה אדם עומד לדין על התבטאות פוליטית, קיימת סכנה שגם האכיפה תהיה פוליטית ובררנית. הצעתי כאן לאחרונה, שקריאות לפגיעה בראש הממשלה – או בכל מנהיג אחר – ייחשבו להסתה רק אם הסכנה תהיה ברורה (ולאו-דווקא מיידית). כהשלמה לכך אני סבור, שקריאות לאלימות צריכות להיות מטופלות תמיד ביד קשה, כי הסכנה מהן ברורה ודי במטורף אחד שיזרוק גפרור כדי להצית את הבית כולו.

שארל לואי דה-סקונדה, הידוע בשם מונטסקייה, הגדיר בשנת 1748 את הפרדת הרשויות המשמשת עד היום בסיס לכל משטר דמוקרטי: המחוקקת, המבצעת והשופטת. ברור שהמילה "הפרדה" היא מטעה-משהו, שכן כל הרשויות נוגעות זו בזו ואף נכנסות זו לתחומה של זו. לכן, השאלה האמיתית איננה האם יש התערבות – תמיד יש ותמיד תהיה – אלא מהו היקפה וכיצד יש לתחם אותה. בהקשר הישראלי, השיח בשנים האחרונות מתמקד ביחסים שבין הרשויות הפוליטיות – המחוקקת והמבצעת – לבין זו השופטת (למרות שמבט קצת יותר מעמיק יראה, שהבעיה הגדולה ביותר מצויה בהשתלטות הממשלה על הכנסת). הטענה הקבועה של השמרנים והימין היא, שבג"ץ הפך את עצמו לשליט-על בחסותה של המהפכה החוקתית מבית מדרשו של אהרן ברק, באמצעות חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. לא כאן המקום לדון בתקפותה של הטענה הזו; אני רוצה לעסוק במשהו הרבה יותר צר ואקטואלי: פסקת ההתגברות. איילת שקד הציעה השבוע, שהכנסת תוכל לחוקק מחדש – ברוב של 61 מחבריה – חוק שבוטל בידי בג"ץ; ושתבוטל זכות העמידה של עותרים ציבוריים, כך שרק נפגעים ישירים יוכלו לעתור. ההצעה נפלה, אבל הוויכוח כמובן רחוק מלהסתיים. יש ממש בטענה שהגבולות בין הרשויות טושטשו במידה רבה מן הסביר, ושהחלטותיהם של הנבחרים עלולות להיתקל בווטו מצד שופטים שאינם נבחרים. אך הפתרון הוא לא לסרס את בית המשפט, המגן במידה רבה על זכויות החלשים והמיעוטים, אלא לאזן מחדש את המערכת – ולעשות זאת בצורה מאוזנת. ההצעה שלי: לקבוע שבג"ץ יוכל לבטל חוק רק בהרכב של תשעה שופטים וברוב של לפחות שישה מהם, תוך שתינתן עדיפות למתן אפשרות לכנסת לחוקק מחדש ולביטול של סעיפים בודדים. הכנסת תוכל לחוקק מחדש חוק שבוטל רק ברוב של 70 מחבריה ולתקופה של עד שלוש שנים. שאלת העותר הציבורי קשה יותר, כי יש מקרים בהם הנפגע הוא הציבור כולו ולא אדם ספציפי, וחשוב שבית המשפט יגן על הציבור מפני מעשים פסולים של השלטון. כאן צריך להשתמש בכלי של ההוצאות ולחייב בסכומים גדולים את מי שמגישים עתירות סרק: במקום בו יש נפגע ישיר שאינו עותר, במקום בו מדובר בעתירות סדרתיות חסרות בסיס, במקום בו נעשה ניסיון בוטה לגרור את בית המשפט למגרש הפוליטי.

עוד עקרון יסוד של השיטה הדמוקרטית אומר, שכולם מכבדים את כללי המשחק ומקבלים את מרותו של השלטון הקיים, משום שמתנגדיו מקווים שיום אחד הם ישלטו – ואז ירצו שיכבדו את החלטותיהם. וכמובן: עצם אפשרות החלפת השלטון בדרכי שלום, היא-היא המבדילה מעל הכל שלטון של חופש משלטון של עריצות. דומה שבחוגי הימין שלנו שכחו את העקרונות הללו, או שמעדיפים להדחיק את האפשרות שהם יתממשו בפועל. 11 שנים רצופות של בנימין נתניהו אל מול התמוססות השמאל יצרו אצל רבים מאנשי המחנה את התחושה, ששלטונם מובטח לעולם ועד, או לפחות עד ביאת משיח צדקנו. מכאן באים המעשים שחותרים נגד כמה מיסודות השיטה: העלאת אחוז החסימה, קיפוחה של האופוזיציה במשרות בכנסת ובוועדה לבחירת שופטים, הניסיון לפוליטיזציה של בחירת השופטים, שינוי תכוף של חוקי יסוד לצרכים פוליטיים נקודתיים. יש לי הפתעה לחברַי במפלגות הימין: לא תמיד היינו בשלטון ולא תמיד נהיה בשלטון. אפילו ב-11 השנים האחרונות השלטון שלנו לא היה מוחלט. היינו בקואליציות עם יאיר לפיד, בני גנץ ומשה כחלון; והחרדים אינם אנשי ימין מובהקים. עובדה שמאז 1992 אין לנו רוב בכנסת לשנות את חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, שאותו כמה מאיתנו כל כך אוהבים לתקוף. עובדה שלא החלנו את החוק הישראלי אפילו על סמ"ר אחד ביהודה ושומרון. עובדה שלא שינינו את הסטטוס-קוו המקומם בהר-הבית. עובדה שיש כאן לא מעט תפיסות חברתיות-כלכליות סוציאליסטיות. יום אחד נאבד את השלטון, ולו רק משום שזו דרך הטבע וזה מה שחייב – פשוט חייב – לקרות בדמוקרטיה ראויה לשמה. ואז תגלו, שאתם מקופחים בכנסת ובוועדה לבחירת שופטים; שאחוז החסימה משאיר אתכם בחוץ; שלבית המשפט העליון מתמנים שופטים בעלי תפיסת עולם "שמאלנית"; שחוקי היסוד משתנים לרעתכם. אבל אז יהיה הרבה יותר מדי מאוחר, כי אתם יצרתם את המציאות שתפנה נגדכם. אם אתם בטוחים שזה לא יקרה, אזי אתם שוטים מבחינה הגיונית ומסוכנים מבחינה ציבורית.