לאחרונה הרשתות החברתיות געשו ורעשו בישראל. אם חשבתם, קוראים יקרים, שמדובר בנושאים הבוערים העומדים על סדר היום הציבורי, צפויה לכם אכזבה. לא הקורונה המשתוללת בעולם ברוח ימים אלה, הסעירה את הגולשים. גם לא הפגנות האנרכיסטים עמדו על הפרק, ואפילו לא הפוליטיקה המכוערת של בני גנץ או עבירת הבנייה החמורה של השופטת ליאת בן ארי כיכבו הפעם ברשת. מדובר בסוגיה טריוויאלית לכאורה, וחסרת משמעות לפחות בעיני מחולל המהומה הנוגע בדבר.
נשוא הבעיה הוא לא אחר מכוכב התקשורת הוותיק והבכיר יעקב אחימאיר. התבטאות אומללה אחת של כוכב הטלוויזיה: "היה מתחשק לי לראות את סיגל גפני בביקיני", שלדבריו נאמרה בנימה מבודחת ובאווירה ליצנית, גררה אחריה, בצדק, תגובות רציניות וחריפות ביותר של הטוקבקיסטים הנאמנים, ועוררה הדים תקשורתיים רחבים ברשת הדיגיטלית.
מטבע הדברים אחימאיר מנצל היטב ובכשרון רב את הבמה העיתונאית השבועית העומדת לרשותו בעיתון ישראל היום, תחת הכותרת: "דינן של המילים לגווע", 19.7.20 כדי להביע מורת רוח מהמתקפה התקשורתית המסיבית שספג וממסע הכפשה שנוהל נגדו ברשתות החברתיות בגין שמונה מילים, רק שמונה מילים, שיצאו מפיו בשעה של בדיחוּת הדעת. צר לי שאני הולכת לקלקל למר אחימאיר את המַצָּברוּחַ. כי מילים זה לא משחק, ומי כמוהו כעיתונאי בכיר היה אמור לדעת זאת.
אודה ולא אבוש, לא קראתי, לא שמעתי ולא ידעתי (בתקווה שאני לא קוף), אלמלא יעקב הנחתום שהעיד על עיסתו המילולית הלא ריחנית והבלתי ארומטית במיוחד. מה הוא אומר לעצמו ולנו? כולה 8 מילים. רק מילים ועוד הוא טוען להגנתו, שהדברים נאמרו בהלצה. מה אתם עושים עסק מזה? שואל אחימאיר בהבעה של תום לב. באמת?! הוא רציני? מדובר בשמונה מילים של הבעת תשוקה ארוטית, המשקפות סיטואציה שלימה 'רומנטית' על שפת הים ויוצרות תמונה עגומה של ראש כחול. ותמונה אחת, כידוע, שווה יותר מאלף מילים!
לחזור לספסל הלימודים
אז נכון, אחימאיר הוא לא ח"כ ברוש שהושיט יד מסתורית במקום שהצינעה יפה לו לח"כ נחמיאס מהעבודה. זו גם לא הנשיקה המיתולוגית לחיילת של חיים רמון, וזה אפילו לא המעשה המגונה שעשו בחטא העיתונאים ארי שביט ודן מרגלית. אבל אם הסופרסטאר עוד לא ידע, וכנראה שלא, יש לי חדשות בשבילו. אדם ניכר לא רק בכוסו, בכיסו ובכעסו, אלא לא פחות בצחוקו. בפראפרזה על האימרה הידועה, הייתי אומרת: אמור לי מה צחוקך, ואומר לך מי אתה. אין כמו דברים הנאמרים בצחוק, כדי להעיד על אופיו של האדם (שמתם לב, למשל, שבדיחות גסות מאפיינות אדם גס?), ופליטת פה אין כמוה להעיד על הרובד התת מודע של האדם, על נטיותיו, פחדיו ותשוקותיו האמיתיים. תשאלו את פרויד.
כוכב הטלוויזיה אינו נמדד בשפה הממלכתית שהוא משדר (תרתי משמע), בקולו המתכתי הקלאסי (שדומה שהפך לסמל המסחרי שלו) ובחליפתו המחוייטת, אלא כן באותן 8 מילים קריטיות. בעידן מי טו זו בהחלט אמירה שאינה מכבדת את מעמדו העיתונאי הבכיר, את מרום גילו וסטטוס גבורותיו, את חזותו המשדרת ארשת רצינות ובעיקר את יחסו לנשים. כן, באורח פרדוקסלי פליטות פה בצחוק הן הכי רציניות. ובינינו, ורק בינינו, האם אחימאיר הייה אומר הלצה דומה ברוח דברים זאת על גברים, והאם הייה רוצה להיות אובייקט ההלצה שהשתיקה יפה לה?
אז בואו נעזוב את חרות ההבעה, את השונאים כדבריו, האורבים לו בפינה, את משטרת המחשבות ואת משימת החינוך של הפעילות הפמיניסטיות העושות בית ספר לגברים. עם כל הכבוד לא נושאים אלה ברומו של עולם עומדים על הפרק. מה שחשוב הוא החטא שלו ועונשו. אם אחימאיר אינו מבחין בין חופש ההבעה להבעה מגונה, אז מה הוא עשה בשמונים שנות חייו? ואולי כדאי שיחזור לחבוש את ספסל הלימודים כדי להגיע להבחנה מהותית זו וללמוד את ההבדל ביניהם.
צר לי לאכזב את אחימאיר. אינני בטוחה שהאמירה הזאת תגווע בארכיונים, והֵדֶיהָ ישקעו באפלה אי-שם בתהום הנשייה של ההיסטוריה. טוב שהאיש התנצל בפני החזאית סיגל גפני, אולם כבר אמרו רבותינו: "חכמים היזהרו בדבריכם", והצביעו בחכמתם ותבונתם הרַבה כי "סוף מעשה במחשבה תחילה". את חוש ההומור המשובח, שחנן אותו הבורא, כדאי שישמור למעמדים מכבדים יותר. כעיתונאי ותיק, הניזון מכוחן של מילים, דומה שהוא שומט במאמרו, הממעיט בערך הביטוי האומלל שלו, את הבסיס שעליו הוא יושב במיטב שנותיו בעשייה התקשורתית.
אחימאיר טוען שהיה בחברת מתלוצצים ומתלוצצות, שהשפיעו על מעידתו הלשונית. היא הנותנת. כבר נְעים זמירות ישראל בראשית יצירתו המונומנטלית התריע בשער: "אשרי האיש...במושב לצים לא ישב". הבנת את זה, יעקב? אז כדאי שיכניס לו טוב טוב בראש: צחוק זה לא משחק מילים, ואם יתאמן בצחוק, ירוויח ברצינות. בהצלחה!
