דומני שהיום מותר "לשחרר" מעט, לנשום עמוק ולחוש תחושת הקלה בהשוואה לימים האפרוריים הרבים של השבועות האחרונים - ה"קוסם" עשה זאת שוב. טוב, אולי לא ממש קוסם, אבל בוודאי מדינאי משכמו ומעלה, בכיר מדינאי ישראל כיום ומהגדולים שקמו לה בשנות העצמאות של "הבית השלישי".
הבשורה על הסכם שלום עם איחוד האמירויות במפרץ הפרסי, היא בשורה שחובה לברך עליה; זו פריצת דרך מדינית בעלת פוטנציאל אזורי אדיר. היא הישג עצום למדינת-ישראל וצעד קריטי לקראת ברית אזורית נרחבת, שתשנה את הגיאו-אסטרטגיה של המזרח התיכון ואת המציאות במרחב המזרחי של אגן הים התיכון. איחוד האמירויות הוכיחה גם בעבר פתיחות ונכונות לשיתופי פעולה עם ישראל, אולם אלה היו חסויים. וכמו בהסכמים קודמים עם מדינות קרובות ורחוקות, התרחשויות דרמטיות בדרך כלל אינן פורצות לפתע בבחינת יש מאין. הן "מתבשלות" במשך תקופה ממושכת למדי, עד שמגיע הרגע בו היקף השינויים הנסיבתיים והאמון ההדדי בין הצדדים, מבשילים לכלל הסכם גלוי ומוצהר.
אם מותר להיות אופטימיים מעט יותר לאור ההישג, ובהנחה שהמדינות שהוזכרו ע"י ראש ה
ממשלה נתניהו - השושבין המובהק של מהלך זה - בדיווחו לציבור, מדובר בתהליך מתגלגל, שעתיד "לגרור" לתוכו מדינות נוספות מהמפרץ הפרסי, את סעודיה ואת סודן. מי שאוהב סימבוליקה, יכול לראות בצירוף מתהווה זה את "הסכם הסהר ההפוך" של מערב-ודרום-מערב המזרח התיכון - מענה לחתירתה של אירן להשתלטות על אזור "הסהר הפורה" המוכר מהעבר. זהו מענה אסטרטגי חשוב לא פחות, מול שאיפות ההתפשטות של טורקיה לעבר האגן הצפון מזרחי של הים התיכון - מרחב שדות הנפט, שבו מצויים גם השדות הגדולים של ישראל.
יציאתה של ארה"ב מהמזרח התיכון, או צימצום משמעותי של נוכחותה הפיסית בו, היא עובדה בהתהוות. בראייה אסטרטגית נכונה, הצליח נתניהו לחבר בצורה טובה ומוצלחת את כל המדינות שיושפעו מיציאה זו, לרבות ישראל, אל ארה"ב, ליצירת ברית פרו-אמריקנית חדשה, שתייצב את המציאות הפוליטית והביטחונית של האזור, בעולם הרב-קוטבי המתגבש מחדש. במהלכים אלה סינתז את הדבק המשותף לכולם ועתה הוא, אנחנו וכל השותפים האחרים, עתידים לצאת נשכרים מהמהלך. נכון שזו תחילת הדרך הפורמלית, וההתחלה איטית וקשה למימוש, באשר היא מחייבת שינוי דיסקטים סימולטני אצל כל השותפים ותאום זמנים מדויק לביצוע הצעד המאחד, בטרם יחשפו מלוא משמעויותיו.
יחסיו המיוחדים של נתניהו עם טראמפ, איפשרו את המהלך כולו על כל התמרונים והשינויים שהתחוללו בו במהלך השנתיים לערך של התגבשותו. יכולותיו המיוחדות של נתניהו בתחום יחסי החוץ, נחשפות כאן פעם נוספת במלואן, ומהוות תשתית חשובה להבטחת המשכו המוצלח של המהלך ההיסטורי. אני מעריך שהעם בישראל, חרף לחציו וכעסו על מספר שגיאות שעשו נתניהו וממשלתו בטיפולם במשבר הקורונה מיד לאחר פריצתו, ידע להבחין בפוטנציאל הגנוז באיש וביכולותיו, ישקלל נכון את הצירוף ויניח לו לקדם מהלכים אלה ואחרים עד השלמת עיצובם לכדי מציאות חדשה.
שיתוף פעולה אסטרטגי עם "המיפרציות" ומדינות מתונות נוספות, עתיד לחולל גם את השינוי המושגי בציבורים ערביים רחבים באזור, שראו בישראל במוצהר מדינת אויב. שינויים אלה חשובים לא פחות מהסכמים פורמליים בין המדינות. הסכמי העבר עם מצרים וירדן לא חוללו זאת, באשר שליטיהן נמנעו בכוונת מכוון מקשרים נורמליים המקובלים בין מדינות השרויות במצב שלום. סיבה מרכזית אחת הייתה חששם של השליטים מפני תסיסה רחבה באוכלוסיותיהם וסיבה שניה - הפעלת לחץ על ישראל להיכנע לגחמות הפוליטיות הפלשתיניות, שמטרת-העל שלהן הייתה ונותרה "ביטול תוצאות הנכבה" של 1948. דומה שכיום מרבית שליטי המדינות הערביות מבינים שתביעות אלה חסרות שחר וחסרות סיכוי, ועל-רקע התהוותה של מציאות גיאופוליטית וגיאו-אסטרטגית חדשה באזור, החליטו להעדיף את האינטרסים שלהן על פני "הסולידריות" המוצהרת והעקרה עם התנועה הלאומית הפלשתינית המאובנת.
על-פי התבטאויות הבאות מאיחוד האמירויות ומדינות אחרות באזור, ברור שפריצת הדרך הנוכחית היא שינוי מהותי ולא סמנטי או חלקי. רק כך יש ויהיה לתהליך זה ערך אמיתי ומשמעותי עבור כולם. פירוש הדבר הוא שיתופי פעולה כלכליים, תעשייתיים, אסטרטגיים, ביטחוניים שוטפים, ותחבורתיים - במילים פשוטות: סוג זה של שת"פים יביא לכלל מיצוי את העובדה שבין אזרחי ישראל מצויים רבים שהם יוצאי מדינות המזרח התיכון או צאצאיהם, שאמונים על התרבות המקומית ועל השפה הערבית, ומכאן תתאפשר גם פריחה מחודשת של השילוב בין שתי תרבויות עתיקות אלה, לטובת כולם.
מציאות זו מחזקת את הצורך להציב את ישראל כשותפה אזורית, בצורה ברורה, אמיצה ומוצקה, על היסודות היהודיים היחודיים שלה. לא בכדי לנגח, אלא בכדי להבטיח שהשיתוף איננו מושתת על "פטה-מורגנה", אלא על הבנת היסודות הקיומיים שלו. כך תובן טוב יותר חשיבותו של חוק הלאום, דווקא לקראת עתיד משותף כזה.
טראמפ, אף הוא ללא ספק השושבין הגדול של שורת המהלכים שהביאונו עד היום. נראה שלא טעה כאשר הגדיר את נתניהו "כמדינאי גדול" ואפשר מאוד שדווקא משום שסבר כך, הסכים ללכת עימו כברת דרך ארוכה ולהתגמש בה בנושאים שונים על-פי בקשת או עצת נתניהו. מסתבר שהשיתוף והאמון הזה עבדו ועובדים. ארה"ב היא עדיין המעצמה העולמית מספר אחת, אבל גם בפניה עומדים אתגרים גדולים - פנימיים וחיצוניים - וגם היא תזדקק לבני ברית באזורים שונים של העולם; טראמפ וציוותו מבינים זאת היטב. ב"עסקת החבילה" האזורית צריכים אזרחי ישראל לזכור שמדובר בשותפות, אבל לא בסימטריה. מוטיב יסודי בגישה האמריקנית הוא האימרה של טראמפ:"AMERICA FIRST", והוא מכוון לכן.
לזכותו של נתניהו, חרף מצבו הלחוץ בארץ בחודשים האחרונים, יאמר, שלא שכח פרק זה במשנה הריאל-פוליטית, כאשר קיבל את עמדת טראמפ בעניין אי-יישומה של התוכנית לספח חלקים מאיו"ש כבר לפני חודשים וגם לאחרונה, ערב הבחירות בארה"ב. ברור שארה"ב מבקשת למנוע כשל של הרגע האחרון ביישום היוזמה המדינית החדשה-ישנה. כמו-כן, סביר שלפי ההערכה האמריקנית, טקס חתימה בבית הלבן על הסכם שלום נוסף ויוצא דופן עם מדינה ערבית שאינה גובלת בישראל, ללא תנאים והגבלות, לפני הבחירות בארה"ב, הוא תרומה חשובה להצלחתו של הנשיא בבחירות נוב' 2020. לאור תמיכתו של הנשיא בנו, יהיה זה
בלתי סביר בעליל ואפילו מסוכן לעתיד, לא להיענות לבקשה זו חרף משמעויותיה העקרוניות.
בקונטקסט הכללי של האירוע, חשוב לזכור את מהלכיו הנבונים של בן-גוריון, אשר בנה ואימץ בפועל תוכנית שלבים ישראלית להקמת המדינה היהודית בארץ ישראל: קבלת תוכנית החלוקה, הרחבת הגבולות במלחמת השחרור, שיחרור ירושלים, הרחבה נוספת של הגבולות במלחמת ששת הימים וביסוס אסטרטגי. הסכם שלום אמיתי ראשון עם מצרים, בתמורה לפירוז סיני - ויתור על שטח בתמורה לתקדים היסטורי ויצירת עומק אסטרטגי באמצעות פירוז קבוע של שטחים ריבוניים של הצד השני...), סיפוח רמת הגולן והמשך השליטה באיו"ש, ועתה הגעה להסכם שלום נוסף על בסיס הדדיות.
ברור שמתנגדי הסיפוח "עולצים" כיום, משום שאין ביניהם אפילו מדינאי אחד לרפואה. אולם, כל עוד ישראל ממשיכה להחזיק באיו"ש ולשלוט בשטח, תוכנית הסיפוח כמהלך פורמלי היא עניין של שעות וימים, ולהערכתי, בזכות חשיבותו הלאומית, בוא יבוא.
מהלך משלים אחד חסר בדברים שמסר אתמול נתניהו לציבור והוא החלת החוק הישראלי על כל הישראלים החיים בשטחי איו"ש ללא יוצא מן הכלל - כלומר: סיפוח האנשים מבלי לספח לפי שעה את הטריטוריה, או לוותר על שליטה כלשהי בה. אם להתבסס על הדברים שאמר בעת הצגת ההסכם, אני סבור שימצא את שעת הכושר לממש גם זאת.
אחד המבחנים החשובים של ההסכם הוא כמובן מבחן הביצוע, וכאן חשוב מאוד גורם הזמן - פעולה החלטית ומהירה. לאור העובדה שאיחוד האמירויות היא מדינה עשירה שגם בה פועמת רוח החידוש, החדשנות והקידום הכלכלי, בתהליך מימוש משותף מוצלח ואפקטיבי, טמון פוטנציאל חשוב לעתיד ולהמשכים עם מדינות נוספות.
ישראל ממוקמת בנקודה אסטרטגית מבחינת בלימת ההתפשטות של אירן וטורקיה לעבר הים התיכון, המפרץ הפרסי מזרח אפריקה וצְפונה. שיתופי הפעולה שטיפח נתניהו עם יוון, קפריסין ואיטליה (ואולי גם מלטה) הופכים אותה לחוליה מקשרת בין גוש המדינות המתונות ופרו-אמריקניות של מערב המזרח התיכון לאלו של דרום מזרח אירופה. גוש פוליטי-כלכלי מסוג זה, עם הסדרים מקיפים בתחומי הסחר (למשל: שוק משותף מסוג כלשהו), התחבורה, הבריאות, התעסוקה ועוד - הוא "בוננזה" אמיתית, היה ויצא לפועל. אני משוכנע שפוטנציאל זה לא נעלם מעיני נתניהו, אבל אחרי ההסכם עם אחוד האמירויות, הוא יוצא בפעם הראשונה מתחום החזון האוטופי לתחום התוכניות המעשיות.
קשה עדיין להעריך את האימפקט המלא של ההסכם על הציבור הישראלי, על מאזן הכוחות הפוליטיים הפנימי ועל השינוי שיחול בתהליכים הפנימיים שהיו בעיצומם ערב פרסומו - קואליציה, בחירות חדשות, ראורגניזציה פוליטית ועוד. ברור שמצב הרוח הציבורי, לפחות חלקו הגלוי, המדווח והמדוברר היה שפוף; לדעתי לא בצדק. קשיים - כן, אווירת קטסטרופה - בפירוש לא. "מחלות האופי הלאומי" שלנו שהפכו קושי זמני לתמריץ אבסורדי לנבואות זעם וחורבן, טעונות הסתכלות מעמיקה וטיפול בתחום מדעי הנפש. בפריצת דרך מדינית בשיעור כזה טמון סיכוי אדיר לעתיד, אם נשכיל לנצלו תוך השתחררות מהמניה-דפרסיה שכפתה עלינו התקשורת. בפוטנציאל זה כלולה גם שעת כושר להאצת המאמץ להגברת העלייה. זו תמצית הציונות והייתה תמיד מנוף חזק מאוד ליצירת צמיחה במשק. וצמיחה היא המקור החשוב ביותר לאמצעים שיידרשו מצד אחד לשיקום מושכל של הענפים שנפגעו מהמגיפה ומצד שני לחדשים שיביאו ליצירת מקומות עבודה מתקדמים ולפיתוח שירותי שיווק, תשתיות, סחר, ותיזוז כוח עבודה בתוך המרחב האזורי וגם אל מחוצה לו.
נתניהו מספיק מנוסה בכדי להבין, לזכור ולהפעיל את מנוף הסיפוח, לכשייווצרו הנסיבות הנוחות לכך; הוא הדין בכל מנהיג ישראלי ציוני משוחרר מכבלי תוכנית החלוקה של 1947. להערכתי, אם לא תחול תזוזה ממשית אצל הפלשתינים - עם אבו מאזן או בלעדיו - יווצרו שוב תנאים מתאימים לסיפוח חד-צדדי. אם ינסו הפלשתינים להפעיל אלימות - כנ"ל. אם יתחולל שינוי ממשי ברשות הפלשתינית - כנ"ל. הסדר הכולל סיפוח שטחים אסטרטגיים תואם לאינטרס הישראלי ועשוי לקום בעקבות שינויים בירדן; ואז סביר שיקרה בתמיכה ערבית, אמריקנית או שתיהן. מה שחשוב בכל מקרה, הוא שנותק הקשר בין הסדר לתשלום מראש עבורו, ובין תשלום בחומר עבור הסדר שתרומת הצד השני בו, היא הצהרתית בעיקרה. ישראל נותרה הפעם כשהיא ממשיכה להחזיק בקלפי המיקוח "החומריים".
קיימת אליה בשמחה הנוכחית, אך גם קוץ בה: רמת הניהול וטיב השירות הציבורי שלנו - לוקים בחסר, בלשון המעטה. דומני שנתניהו אינו בנוי נפשית להתמודדות עם משימה זו, אבל חשוב שיפנים את ממדיה, חומרתה ומידת הדחיפות בה יש להיערך ולהתמודד עימה. המלצתי היא: מינוי סגן ראש ממשלה ("פרויקטור" בכיר מאוד) לארגון וניהול המשק הלאומי - ציבורי ופרטי: חקיקה, ארגון, הכשרה, רמת תפוקה, חיסול ביורוקרטיה וטיוב מרחיק לכת של שיטות ניהול ובקרה, הכל בהתבסס על מערכות תיקשוב ועיבוד נתונים שופרא ד'שופרא. זוהי שעת הזדמנות שאין להחמיצה.
