"אִם בָּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת - מָה יַעֲשׂוּ אִזוֹבֵי הַקִּיר?" (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ה עמוד ב).
"אני אישה מוכה...". זעקה שרה נתניהו, האישה הראשונה של ישראל לאחר שהמון אדם הפגינו ברחובות עם בלונים מנופחים בדמות איבר מין זכרי ועליהם היה כיתוב בוטה וגס המיוחס אליה. "מרגישה שעברתי התעללות מינית" טענה.
הספרות המקצועית על נשים מוכות מתארת בעיקר את האלימות שסופגת האישה מבן זוגה או ממישהו שהיא מכירה. אך מה קורה כשההתנהגות נובעת מקבוצת אנשים - האם עדיין זו אלימות? תשובה: ברור שכן! כל אלימות מתמשכת או חוויה חד-פעמית מבזה מכל סוג הנובעת ממקור כלשהו ביכולתה להפוך את האדם / אישה למוכה משום שהחוויה היא סובייקטיבית (כרוכה בפרשנות אישית של החווה אותה).
אז אל תתנו להמון העם הזועק כנגד השלטון ולתקשורת שלכאורה מבטאת את כאבו לבלבל אתכם. על-פי הגדרות של חוסן נפשי: 'אישה מוכה' היא כל אישה אשר חשה פגיעה מתמשכת ועקבית, בין אם מילולית ובין אם פיזית, בין אם מינית או כלכלית או כל וריאציה בה חוסנה של האישה מתערער משום שנשללת ממנה היכולת לחיות ברווחה נפשית וללא הטרדה.
המפגינים במצעד הבלונים חצו קו אדום בכך כשהעבירו מסר לכל מי שצפה בהפגנה - שמותר!! מותר להפגין בריונות מינית כלפי אישה! ההפגנה הפומבית שתלה בתודעת ציבור גדול של נשים וגברים את גרעין ההבנה שזה בסדר להלך עם בלונים גסי רוח המבישים והמשפילים דמות ציבורית.
ו"אִם בָּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת - מָה יַעֲשׂוּ אִזוֹבֵי הַקִּיר?" - בואו נחשוב על זה רק לרגע אחד... אם האישה הראשונה של מדינת ישראל עוברת התעללות-מינית (להגדרתה) או חוויה הכרוכה בפגיעה מינית לעיני כל העם אז מי בכלל יספור את הילדות בנות ה-12 התמימות שלנו. האין כאן עניין של "קל וחומר"?
אין ספק שההפגנה בה התקיים מצעד הבלונים הייתה אוסף של רגעים עצובים לעם היהודי בהם המחסום הפסיכולוגי להתעללות באישה שוב (ובפעם המי יודע כמה) נפרץ אל מחוץ לגבולות שממילא חולים ושיש לרפא במדינתנו.
בואו נתעורר כולנו ונזעק את זעקת הנשים המובשות, המבוזות לפני שיהיה מאוחר. בואו נשים לרגע אחד את הפוליטיקה ונשפוט את הסיטואציה לגופו של עניין ולא לגופה של אישה. דמיינו ששרה נתניהו היא שילה בן שיטרון (שם בדוי) אישה שלראשונה פגשתם - האם הייתם מצדדים באלימות שכזו כלפיה? הרי שהאלמנטים המיניים שהיו בהפגנה היו סימבול לפגיעה בנשיותה של כל אישה ואישה והרתיחו את זעמם של נשים וגברים כאחד.
תחושת חוסר אחוות הנשים הגיעה לשיאה בתגובות שנשמעו בתקשורת: ציפיתי שבתוכנית "אופירה וברקוביץ'" יגנו את מצעד הבלונים ההזוי באופן מסיבי יותר, וגם לא ציפיתי לתגובתה של יו"ר נעמ"ת חגית פאר אשר טענה שיש זילות של המושג "אישה מוכה", נהפוך הוא
ההפגנה יכלה להיות 'אבן בוחן' של העם היהודי ל"איך ראוי לקיים הפגנה", אך במקום זאת התגובות ברשתות החברתיות רק חיזקו התנהגות שלילית שיש להוקיע מהחברה.
ואתם, הגברים שהפגנתם במצעד הבלונים, אבות לילדים וילדות קטנות אינכם רואים את הקשר בין הפגנה בעלת אופי מיני בוטה לבין התנהגויות מיניות עתידיות בוטות שיבואו בעקבות מצעד הבלונים שארגנתם? הרי מסרים פומביים שמחלחלים בקרב האוכלוסייה - חוזרים אלינו אל החברה הישראלית. האין זה מפחיד אתכם שהאלימות המינית שהולכת וגואה תגיע אל פתח ביתכם? ואין הכוונה להגן רק על נשים וילדות. הידעתם שמספר הפגיעות המיניות בקרב ילדים הולך ומתקרב למספר הפגיעות בילדות?. מסתבר שהאלימות המינית חוצה מין, גיל, גזע, דת, לאום, מעמד והשכלה - היא חותכת כסכין את כל הללו ומופיעה בכל מקום בבתים, בבתי הספר, במקומות עבודה, והנה עתה גם ברחובות ולעיני כל וכלפי האישה הראשונה בישראל.
ואולי זו הזדמנות להעלות למודעות את הנושא שהודחק מטעמים לא ברורים ולהסביר מהי תסמונת האישה המוכה והאם היא מתקיימת גם בבריונות חברתית כפי שהתבטאה במצעד הבלונים?
תסמונת האישה המוכה זהו מצב בו אישה הסופגת התעללות עקבית המחלישה את נפשה ועקב זאת אינה יוזמת פעולה להפסקת התופעה. היא מקבלת עליה במודע או שלא במודע את ההתנהגות האלימה כלפיה לעיתים בגלל אילוצים או כי היא עצמה מאמינה שהיא אחראית וחשה אשמה ושיש לה חלק באלימות המופנית כלפיה ולכן היא נשארת במעגל ההשפלה והבושה, מה שמסביר את העובדה שנשים בשלב האשמה והבושה אינן מנסות להיאבק במתעלל ואינן פונות לסיוע ונשארות במצוקתן. בשלב המתקדם בו הנשים משתחררות מהבושה והאשמה - הן מתחילות לבקש עזרה למצוקתן.
"אני אשמה", אני הבאתי למצב הזה", תחושת בושה, "מגיע לי" -
שמירה בסוד ואין פנייה לעזרה.
אני לא אשמה, האחריות היא לא שלי, לי אין סיבה להתבייש, מגיע לי לחיות חיי רווחה - פניה לעזרה.
גם באישה שעברה בריונות חברתית ברשת מתקיימים כל את אותם תסמינים: מתחושת בושה ובחינת האשמה ועד לקריאה וזעקה לעזרה. לכן בעיניי הקריאה 'אני אישה מוכה' מפיה של האישה הראשונה הייתה זעקה אמיצה ומעוררת גאווה וחוזק. עושה טוב לראות נשים דעתניות המסוגלות לצעוק את מצוקתן. כשהבריונות החברתית מופיעה בתקשורת מן הסתם יש לזעוק באמצעי התקשורת ולהשתמש בתקשורת ככלי עזר להפסקת היחס המשפיל ואף לגינוי מלא של תופעה חברתית זו.
זה מסתדר מצוין עם ההיגיון שהדרך העיקרית לצאת ממעגל האלימות היא לזעוק לעזרה. לא לשמור את זה בסוד, לא לפחד שתהיה זילות של המושג "אישה מוכה" מאחר שאם תהיה זילות של המושג "אישה מוכה" - יותר ויותר נשים תשתמשנה במושג ותיקראנה לעזרה במקום לשמור את האלימות שהן סופגות בסוד. מה גם שזריקת העידוד הכי חזקה של מתעלל או המטריד היא השתיקה, הסודיות, ברגע שהסוד מתגלה נשבר מעגל האלימות ברוב המקרים.
והרשו לי לסיים בתפילת "תזכור" המוקדשות לכל הנשים: "תזכור כל אישה מוכה שהיא לא לבד. תזכור שיש תמיד מי שיעזור לה, תזכור כל אישה באשר היא שמגיעים לה חיים נפלאים ושמחים, נטולי הטרדה, חרדה ואלימות מכל סוג שהוא, תזכור כי מגיע לה לחיות ברווחה נפשית מלאה ללא הבדל אם ידוענית היא או אנונימית, ללא קשר למצבה הכלכלי, בכל מקום בעולם, בכל גיל, בכל מצב, בכל אשר לה".
מי ייתן ולא רק האישה "תזכור" אלא כלל הציבור ובעיקר בעלי התעוזה המפרים את שלוות הנשים בווריאציות אלימות שונות.
