הסכם הנורמליזציה בין ישראל לבין איחוד האמירויות היה מהפכה דיפלומטית – והוא עשוי להיות גם מהפכה כלכלית בדובאי, המרכז הפיננסי העיקרי של האמירויות, סבור אקונומיסט. אנשי הכספים המקומיים מקווים שהישראלים יצטרפו לאזרחים הזרים הרבים שכבר פתחו עסקים בדובאי או רכשו בה נדל"ן.
התקשורת בדובאי מלאה בסיפורים כלכליים חיוביים, כמו למשל הנחת אבן הפינה למלון הגבוה ביותר בעולם (82 קומות), אך המציאות פחות מרשימה. עודף בנייה הוביל לכך שמחירי הנדל"ן רחוקים מהשיאים שנקבעו לפני שש שנים, והקורונה היכתה קשות במשק המבוסס על מסחר ואירוח. גם צניחת מחירי הנפט מוסיפה לכאבי הראש של קברניטי הכלכלה.
דובאי גם נתונה ללחץ בינלאומי גובר לנקות את המערכת הפיננסית שלה. היא אינה מקפידה במיוחד בבדיקת הכספים הזורמים אליה ושוק הנדל"ן שלה עמוס בכספים מולבנים. אם דובאי תיאלץ להדק את הפיקוח, הדבר ירחיק ממנה עסקים בטווח הקצר ויסבך את מאבקה להשתלב בצמרת המרכזים הפיננסיים. לצד זאת, יש לה יתרונות בסיסיים: סחר בינלאומי מפותח וקשרי תחבורה מסועפים. הנמל שלה הוא הגדול ביותר מעשה ידי אדם במזרח התיכון (יש בו מקום ל-22.4 מיליון מכולות באורך 20 רגל), ונמל התעופה שלה היה אשתקד העמוס ביותר בעולם בקווים בינלאומיים.
דובאי מדורגת כיום על סף העשירייה המובילה במרכזים הפיננסיים העולמיים; אחריה במזרח התיכון נמצאות תל אביב (במקום ה-36) ואבו דאבי (במקום ה-39). במרכז המערכת הפיננסית שלה ניצב "המרכז הפיננסי הבינלאומי של דובאי": 450 דונם בלב העיר, בו שוכנים בנקים, מנהלי קרנות ומשרדי עורכי דין ורואי חשבון, המעסיקים 25,000 עובדים. בין היתר נמצאים כאן 17 מבין 20 הבנקים הגדולים בעולם, שמונה מבין משרדי עורכי הדין המובילים ושישה מבין עשרת מנהלי הנכסים הגדולים. שווי נכסי הבנקים במרכז הפיננסי הוא 180 מיליארד דולר, ואילו למנהלי ההשקעות יש 424 מיליארד דולר.
המחיר שגבתה הקורונה
אקונומיסט מסביר, כי סוד המשיכה של המרכז הפיננסי הוא מדיניות המס והרגולציה. המס נמוך, חברות זרות יכולות להיות בעלות השליטה ואין דרישות מינימום להעסקת עובדים מקומיים. יש לו מאסדר משלו – אמריקני ששירת בעבר בפיקוח על המטבע בוושינגטון. יש לו גם מערכת משפטית משלו, המבוססת על המשפט המקובל (כמו בישראל) ועל דיונים באנגלית. המרכז אפילו יכול לקבוע חוקים משלו, כמו זה של הגנה המידע המהווה העתק של התחיקה האירופית. האוטונומיה של המרכז מוערכת במיוחד בידי משקיעים ממדינות בהן מערכות המשפט פחות עצמאיות, כמו הודו.
המרכז הפיננסי גם התמודד היטב עם הקורונה, העניק סיוע נדיב ללקוחותיו, ואפילו הצליח לרשום 310 חברות חדשות במחצית הראשונה של השנה – שיא לתקופה זו, ואחרי שיא של 493 חברות בכל שנת 2019. הגידול המפתיע בפעילות המרכז מגיע בעיקר מצד חברות באסיה וענף הפינטק – ענף בו, לטענת מנהלי המרכז, רשומות בו מחצית מן החברות במזרח התיכון ובצפון אפריקה.
עם זאת, הקורונה גבתה מחיר כבד מדובאי, בשל הישענותה על מסחר ואירוח המחייבים מגע אישי. הנסיכות גם נכנסה למשבר כשהיא סובלת מ"מחלות רקע" כלכליות. המשבר הפיננסי של 2009-2007 חייב הזרמה של 10 מיליארד דולר מצד אבו דאבי כדי למנוע חדלות פרעון של דובאי. החברות הגדולות באמירות, הקשורות לממשלתה, עודן סובלות מנטל חובות כבד. החוב הציבורי כולו עומד על 153 מיליארד דולר, שהם 140% מהתוצר; החוב של חברות אלו הוא 89 מיליארד דולר, 81% מהתוצר. 60% מהחוב עומדים לפרעון בארבע השנים הקרובות – נטל משמעותי של מיחזור שלהם.
ההחלמה מן הקורונה מציבה אתגרים לטווח ארוך, מציין אקונומיסט. האחד הוא ההאטה ואולי העצירה של הגלובליזציה בשל המתיחות הגוברת ביחסי הסחר העולמיים ועליית כוחו של הפופוליזם. דובאי מבוססת על תנועה חופשית של אנשים, טובין והון, תוך ניצול מיקומה האסטרטגי; אם הגלובליזציה תיפגע, ההשלכות עליה יהיו ברורות. גם היחלשות מחירי הנפט יוצרת בעיה, למרות שהמגזר מהווה רק 1% מהתוצר שלה, שכן חלק משמעותי מהפעילות הפיננסית בדובאי הוא פטרו-דולרים מהאיזור, ורבים מן התיירים מגיעים ממדינות הנפט השכנות.
שאלה נוספת היא האם דובאי תוכל לשמור על ההובלה מול מרכזים אחרים באיזור. אבו דאבי, מרחק 90 דקות נסיעה בלבד, מציבה תחרות ממשית, למרות שנכון לעכשיו המרכז הפיננסי שלה לא מתקרב לזה של דובאי. ריאד עשויה להיות מתחרה רצינית יותר, במיוחד אם תימשך הליברליזציה בחיי היום-יום בסעודיה. הנסיך מוחמד בן סלמאן נותן עדיפות למרכז הפיננסי על שם המלך עבדאללה – מגדל בן 59 קומות בריאד – והסעודים רומזים לבנקים זרים שמי שיפתח שם משרד, יהיה בעדיפות לזכות במכרזים מקומיים.
מהדקים את הקשרים עם סין
האיום הגדול ביותר בא מבפנים: חיבתה של דובאי לכסף מושחת. היא המפוקפקת ביותר מבין כל המרכזים הפיננסיים העולמיים, טוען אקונומיסט, ומוקד משיכה לכסף מלוכלך. רודנים מושחתים, מלביני כספים, מבריחי נשק, מפרי עיצומים ועבריינים אחרים – כולם משתמשים בה. איחוד האמירויות ואירן הן המדינות היחידות במפרץ הפרסי שארה"ב כוללת ברשימת מלביני הכספים הגדולים בעולם. אנשי כספים מקומיים נמצאים תחת חקירה אמריקנית, בחשד לקשרים עם בשאר אסד וחבר מרעיו. והיא לא מקבלת רק את הכסף של החבר'ה הרעים; רבים מהם חיים בה. חלק ניכר מהכסף המלוכלך הזה מופנה לדירות יוקרה ולווילות באמירות.
התרבות התאגידית הקלוקלת אינה מוגבלת לחברות קש סודיות. פיקוח רופף ותרבות של עסקים מפוקפקים הובילו לכך, שמספר החברות שנרשמו באיחוד האמירויות ונפלו קורבן לשערוריות פיננסיות, גדול בהרבה מחלקה של המדינה בפעילות הפיננסית העולמית. ביניהן היו אבראז', שהייתה חברת ניהול ההון הפרטית הגדולה ביותר במזרח התיכון, ו=
NMC Health
שנכללה בשעתו במדד פייננשל טיימס של הבורסה בלונדון.
דובאי גם אינה משתפת פעולה עם ממשלות זרות החוקרות פרשות שחיתות הנוגעות אליה. בשנים 2018-2013 קיבל התובע הכללי בדובאי 300 פניות לשיתוף פעולה, אבל פעל ב-89 בלבד מתוכן. האמירות הצליחה להימנע מצעדי עונשין בשל התנהגותה, כאשר שילמה מס שפתיים לרפורמות – אך לא עשתה דבר כאשר הלחץ פחת. סיבה נוספת היא חשיבותה האסטרטגית: האיחוד הוא בן-ברית חשוב של מעצמות המערב.
ייתכן שהתמונה עומדת להשתנות. כוח המשימה הבינלאומי לפעילות פיננסית – הגורם המוביל במאבק בהלבנות הון – הודיע שהוא מכניס את איחוד האמירויות לפיקוח של שנה כדי לוודא שהוא מיישם את הכללים למניעת הלבנות. אם האיחוד לא יעשה זאת, הוא עלול למצוא את עצמו לצד סוריה וזימבאבווה – על סף הכללה ברשימה שחורה שתחייב את הבנקים הזרים לנתק את קשריו עימו. קרוב לוודאי שהצעד הזה יגרום לשליטי האמירויות לפעול במהירות.
פעילות עסקית נוספת מתחילה להניב פירות מבחינת האמירויות. בשנים האחרונות הידקו ראשי הממשל והמגזר העסקי את הקשרים עם סין וחתמו על עסקות בתחומי הלוגיסטיקה, הפיננסים, הכימיקלים ועוד. שיקולים מוסריים או החשש מפני הקשר עם Huawei אינם מטרידים אותם. המרכז הפיננסי בדובאי הוא המטה האיזורי של ארבעה מן הבנקים הגדולים בסין ושל עוד כמה חברות סיניות גדולות. דובאי הופכת לבסיס הפעולה המרכזי של סין במפרץ הפרסי. המרכז הפיננסי, השאפתן תמיד, מדבר על הכפלת גודלו פי שלושה ב-2030; הקשרים עם סין הופכים את השאיפה הזאת לפחות פנטזיונרית מכפי שנדמה.
