בכיתה ה' הצטרף לידור "לצופים" ובילה את זמנו בין פעולות בתנועה לבילויים בחופש הגדול אצל הדודים ובעיקר בים. אצל דודו בכפר יהושע למד מהו משק חקלאי ומהר מאוד התמחה בכל הקשור לקציר, חליבה, איסוף ביצים ועוד. החל מכיתה ט' נשאב לידור למחנות העבודה של "הצופים" שהתקיימו כל קיץ בקיבוץ אחר. בלימודיו סירב להכביד על הוריו ובמקום ללכת לבית הספר הראלי העדיף את בסמ"ת. כבר אז גילה לידור כי הוא נמשך להיסטוריה יותר מאשר לאלקטרוניקה ופיסיקה. כמה עמודים הקדיש לידור לביקור בג'מבורי ביוון כנציג התנועה בישראל כולל ביקור באתרי התיירות היפים ביותר. כמקובל אז, התלבטה תנועת הצופים האם להרחיב או לשמור על איכות ולא לקבל כל אחד. לידור זכר משפט ציבורי אותו ניהל על נושא זה א.ב. יהושע ועל לידור הוטל לשמש כקטגור. מאמצע כיתה י"א נודע להם שהם מיועדים להשלמה במגל ולא כפי שהוחלט תחילה - לקיבוץ חצרים. מגל נחשבה למקום פחות חלוצי בשל מיקומה במרכז הארץ. ביולי 1961 התגייס לידור לנח"ל במחנה 80. הוא הוצב בתום הטירונות לחיל הקשר וכדי להתחמק מכך, הלך להדרכה והתגורר עם שני מדריכים אחרים בדירה שכורה בחיפה. בתום התקופה הבנים יצאו "לאימון מתקדם" ולידור נותר עם חבורת בנים ובנות במגל, שנראתה להם אז נקודה קטנה, משעממת ובלתי מפותחת למדי. במהלך קורס הצניחה שמרו החברה על קשר עם הגרעין ולידור זכר את השיר ששרו החברה לפני הצניחה: "כשהייתי מעל ל -T, קרה לי משהו מאוד זוועתי, זה שאחורי דפק על כתפיי ואמר אליי - קוס אמו, המצנח, על הפאטה שלא יפתח, יהיה מה שיהיה, האמבולנס מחכה".

לידור הגיע עם חבריו למגל השכוחה שנוסדה בשנת 1953 ושהייתה כבר בת 10. תנועת הצופים זנחה את הקיבוץ ושמו הושמט לא פעם מרשימת הישגי ההגשמה של הצופים. במקום היו שמונה בתי מגורים וחמישה צריפים - מראה דל למדי. חדר אוכל צנוע היה ליבה הפועם של מגל, שם גם נערך סידור העבודה כל ערב בצעקות וויכוחים. בשבת בבוקר, היו הרווקים יורדים לחדר האוכל ונוטלים את הפינוק של שבת: שמנת ושוקולד למריחה. בקיץ היו נוסעים לחוף שדות ים ובערב ריקודי עם. בקיבוץ היה מכשיר טלפון אחד והקשר עם המשפחות נעשה באמצעות מכתבים. האזור היה נטוע זיתים והשדות עובדו עד לגבול, חלקן היו שייכות בעבר לכפר זיתא. לידור מתאר את המאבק בין הפרגמטיזים לאידאולוגיה הקיבוצית כמאבק שקרע את מגל והפך אותה לתחנת רכבת - חברים באים ואחרים עוזבים. בסופו של דבר התקבל תקנון חדש ליציאה ללימודים גבוהים והשקיט במידה מסוימת את התסיסה. על כך סיכם לידור את גישתו שהייתה מבוססת על אמרתו של ג'ק וולש, המנכ"ל האגדי: שנה כל עוד אתה יכול ולא כשאין ברירה. לידור אימץ כלל זה בחייו וסייע לו בשינוי אופיו של מגל החל משנת 1989 ועד שנת 2004.

לידור השתלב בעבודה בענף הפלחה היוקרתי והפך לרכז ההשקיה. הוא וצוותו התמחו בגידול כותנה והמשקים השכנים (יד חנה) סייעו אחד לשני בעת הקטיף. הגרעינים השונים שהגיעו החליטו על חתונות והתחושה הייתה שהמשפחות מחפשות במגל בית. פזמון החתונה הפופולרי היה: "הסתכלו נא איזה יופי השמיים כמו חלום/שמי הוא גזר, שמי הוא צנון וזו בטטה, ועומדים אנו שלושתנו פה מתחת לחלון, ורוצים נורא ששוש תרד למטה...." במלחמת ששת הימים גויסו לידור וחבריו למילואים ורוכזו בפרדסי גבעת ברנר לקראת צניחה באל עריש. ברגע האחרון שונה היעד והם נעו לכיוון כיבוש מוזאון רוקפלר בירושלים. בקרב שפרץ שם נפצע לידור ופונה לבית החולים "הדסה". ובדפים הבאים מתאר לידור את עלילותיו כפצוע מחלים בהדסה ואת ביקורי הוריו וחבריו.

לידור המחלים החליט להירשם לאוניברסיטה והתלבט היכן ומה ללמוד. לבסוף החליט לידור בגיל 24 ללמוד בחוגי מזרחנות וכלכלה (במחשבה שפעם יהיה מרכז משק במגל) בתל אביב. מאותה תקופה זכור לו הסיור הלימודי שערך החוג למזרחנות לטורקיה באפריל 1970 שהותיר בו חוויות מופלאות. בספטמבר 1970 נכנס לידור לתפקיד רכז המשק ובעזרת תכנון לינארי שינה תוך כמה שנים את פני המשק החקלאי המדשדש - לטובה. בשנת 1973 נישא לידור לברוריה ואף הספיקו לערוך טיול ירח דבש לארצות הברית. בשנת 1985 החל המשבר הכלכלי-פיננסי הגדול שפגע בקיבוצים וחייב חשיבה חדשה בכל הקשור להישרדות. משכה את ליבו העובדה שבתי הספר הקיבוציים לא מצליחים לייצר תלמידים ברמה גבוהה בהשוואה לארץ או לבתי ספר שראה בארה"ב. יחד עם חברים אחרים שבחנו שיטות לימוד ובתי ספר החליט לרשום את ילדיו לבית ספר בפרדס חנה. ב-1987 פרץ "משבר בית אורן" ובמקביל להקמת חברת "אלון" החל לידור לחפש דרך להבראת התנועה ומגל. הצעתם המעשית הייתה להקים קרן פנסיה ולהתאים את התקציב האישי לפי רמת ההכנסה למשק. התעורר ויכוח מר ונוקב בתנועה ובמגל. לידור הוזמן להרצות בפני קיבוצים על תוכנית השינוי (הפרטה) לקיבוצים וחברו אליו יהודה הראל, דודי רוטנברג, ויוסי אסף. במגל קבעה ההצבעה ברוב זעום לעבור לתוכנית הפרטה ולידור החליט לצאת לחופשה עם תחושת כישלון. באפריל 1996 כשסיים את תפקידו כמנכ"ל נטפים-מגל שכרו בית בבית יצחק ועברו להתגורר שם כשלוש שנים. בפרק שלושה מעגלי שינוי מסביר לידור בפירוט רב את תוכניתו "לקיבוץ החדש" ואת יישומה בשלבים עד שנת 2000 במגל. הוא מסכם את המאמצים לשינוי וקובע שהחל משנה זו הופך קיבוץ מגל המתחדש ליישוב פורח ומבוקש. לידור התגאה בעובדה שרוב ילדיו על משפחותיהם נשארו במגל הפורחת וביישובים קרובים. לטענתו הסיפוק הגדול ביותר בחייו הוא יצירת יש מאיין. כלומר, הצלת מגל (ויישובים אחרים) מיישוב שוקע ומסובך בחובות ליישוב פורח, ותחושה זאת לטענת לידור - איש לא יוכל לקחת ממנו.

נחזור עתה לפרקים הראשונים של הספר ונעקוב אחר תרומתו של לידור בהקמת שותפות"מגל-נטפים". הוא היה בין חבורת הראשונים שראו בהצטרפות לביח"ר נטפים הזדמנות עסקית עבור מגל. הצטרפות מגל הביאה לפיתוח מוצרים חדשים ולשיווקם בעולם. בשנת 2011, מכר קיבוץ מגל את רוב אחזקותיו ותוגמל ביד רחבה עבור כך. במהלך השנים הספיק לידור להיות מנכ"ל משרד החקלאות (2001- 2003), יו"ר ישראייר (1998 - 1999), מנכ"ל תשלובת החלב של תנובה (1996 - 1967), מרכז המשק והעסקים בקיבוצו (1970 - 1973) והקמת שותפות חצרים-מגל בשנת 1974. לידור קבל על כך כי 20 השנים הטובות בשותפות עם חצרים הובלעו ונשכחו עם הזמן. לידור טוען כי מגל לא קיבלה את "השותפות" חינם אלא תרמה רבות לפיתוח מוצרים ולשיווקם ולרווחיותו של המפעל בחצרים. במהלך מלחמת יום כיפור (לידור שהה באותה עת בארה"ב) ולאחריה, החלו להתרקם הקשרים עם חצרים באמצעות אייבי (אבינעם רון ז"ל) שהיה מתוכנן בזמנו כמלווה חברתי לקיבוץ מגל המדשדש. בסתיו 1973 נפגשו לידור וכמה מחברי הקיבוץ עם אנשי נטפים (אייבי, צבי קרן ואחרים) וחשו אמון רב לרצונם של נטפים בשותף רציני. חברי מגל האמינו כי ההליכה לשותפות תיתן תנופה כלכלית למגל. בחודשים הראשונים של 1974, נחתם ההסכם ועל לידור היה להכין כצעד ראשון "נבחרת" של 12 איש שירדו לנגב לחצרים כדי להתחיל בהכשרה וללמוד את כל שלבי הייצור, הפריסה והשיווק של הטפטפות.

באפריל 1974 הוקמה מגל-נטפים ולאחר כמה חודשי הכשרה יצאו לידור והעובדים חזרה למגל והחלו פועלים כעסק עצמאי באזור המרכז וצפון הארץ. הפריחה הכלכלית בעקבות הקמת השלוחה, הייתה לא רק לתועלת מגל אלא לדברי לידור עבור נטפים-חצרים. הדמות המרכזית שהובילה את חצרים להקמת השותפות היה אייבי שאמר: "הקמת השותפות נעשתה ביני לבין איצ'ה". יחסי האימון בין השניים הביאו לחתימת החוזה הראשון על שלושה עמודים בלבד. איצ'ה לידור מתעקש לטעון בקטעים הבאים שבשנת 1974, השנה בה הוקמה שותפות מגל-נטפים, החלה מהפכה כלכלית-חברתית בקיבוץ מגל. בשנת 1977, לאחר שהעובדים רכשו ביטחון וניסיון, יזם לידור פריצה אל מעבר למסך הברזל, כלומר ייצוא מערכות טפטוף לבולגריה. ההצלחה לא איחרה לבוא ומשם ייצאו לידור והצוות חלקי מערכת וצנרת לטפטוף במכולות לאוזבקיסטן, קזאחסטאן וטורקמניסטן. הפעילות בבולגריה ארכה כארבע שנים והייתה התנסות חשובה עבור מגל-נטפים לקראת יצוא בחלקים אחרים בגלובוס. בקטעים הבאים מספר לידור על היצוא לאפריקה, לאוסטרליה ולפיליפינים. בהמשך מפרט לידור את האתנחתה שלקח על-מנת להקים את פרויקט אלון ועל שובו בשנית בשנת 1990 לניהול מגל-נטפים. בהמשך מספר לידור על הקמת חברת בת בארה"ב; העבודה בניו-יורק; התבססות המפעל בדרום מזרח ארה"ב ועל 4 השנים המרתקות שעשו שם והביאו עמם את בנם הרביעי בשובם ארצה.

ב-2001 התמנה שלום שמחון לשר החקלאות והציע ללידור לשמש כמנכ"ל המשרד. מבחינת לידור ההצעה הגיעה בזמן משום המחלוקות הגדולות שפרצו בנטפים באשר לניהול ולכוון ההתפתחות. לידור אף התנה את הסכמתו בהסכמת קיבוץ מגל. בתחילת אפריל באותה שנה אושר המינוי כאשר שלום שמחון הגיע לדבר בפני חברי מגל ואילו 5 חברים מחצרים-נטפים התנגדו וביקשו את מגל לסרב ולהשאיר את לידור בשעה זו בשותפות ובנטפים. נפלה החלטה חיובית ולידור שירת כמנכ"ל משרד החקלאות כשנה וחצי, עד אשר מפלגת העבודה החליטה לפרוש מהממשלה. החל משנת 2008 הוחל בהחלפתו של לידור בהנהלת נטפים, תקופה שהוא כינה "אפילוג למעורבותי בנטפים". לאורך ארבעה עמודים עושה לידור את חשבון הנפש. כלומר, מה קיבלו מגל בעת הקמת השוטפות, במה תרמו לפיתוח נטפים בארץ ובעולם והתמודד עם טענה שצצה כי מכירת רוב האחזקות של מגל (ברווח גדול) נעשתה שלא כדין מאחר שמגל קיבלה את "השותפות" חינם מחצרים ועתה הם מוכרים אותה ברווח גדול.

לידור מפרט באמצעות מספרים והשוואות וטוען כי תרומת מגל לנטפים וחצרים היו הרבה יותר גדולות ממה שהוסכם עליו בחוזה משנת 1974. מגל מבחינתו יכולה להרים את הראש ולהכריז בגאווה כי "במבחן התוצאה, אם צריכים לסכם את הניסיון המרתק שהתחולל בנטפים מאז 1974, כשנטפים מגל הוקמה כאחת מיוזמות חצרים. הרי מדובר בסיפור הצלחה בכל קנה מידה. ההצלחה, שתרמה תרומה מכרעת למגל, וללא ספק גם לכלל המערכת, על שותפיה ומרכיביה, נבעה, בין היתר, גם מכך שבשום שלב לא הייתה התעקשות על קיום דקדקני של הסכמים, בעיקר כשאלו נמצאו כמגבילים ללא סיבה. ברוב המקרים התקיימו יחסי עבודה וקשרים פוריים וחבריים בין האנשים לבין עמיתיהם. בשורה התחתונה, לאף לא אחד מהשחקנים, שהשתתפו בתהליך, ובעיקר לא לחצרים, למגל ולקיבוץ יפתח, אין סיבה להתחרט על מהלכים שננקטו ועל ההתנהלות לאורך הדרך". כזכור, נטפים הפך לקונצרן עצום ממדים שיש לו חברות בת רבות בעלות מוניטין עולמי. בתחילת 2018 רכשה חברה מקסיקנית את השליטה בנטפים על-פי שווי של 1.95 מיליארד דולר.

כמובן שהספר אינו מחקר מדעי ואין אנו חייבים בבחינת תוצאות המחקר. נעלה רק מחשבות שצצו בעקבות הקריאה: ראשית, ללא ספק הערכים שספג לידור כחבר תנועת הצופים הכשירו אותו לשמש דמות מופת בתחום הכלכלי-חקלאי תוך שמירה על ערכים בסיסים - ידידות, חברות, שקיפות וערבות הדדית. שנית, בקטעים רבים מחייו, בניהול ובארגון ובהקמה, הוכיח לידור כי ניתן לעשות "ביזנס" תוך כדי שמירה על עקרון הרווח מבלי להקריב לשם כך את הפנים האנושיות ואת ההגינות המסחרית. לידור ידע לטפח את "גאוות היחידה" אם בקיבוצו ואם במפעלים שאום ניהל או הוביל - דבר שהוסיף לאמינות ולרווחיות של הפרויקט. יתר על כן, לאחר שצבר ניסיון בשותפות מגל-נטפים הוא התמחה בתחומי החקלאות, הארגון ובמוסדות התנועה הקיבוצית ונמנה לעמוד לא פעם בראש מוסדות מעין אלה. אני מודה לד"ר זאב זיוון שהפנה אותי לספר מרתק זה.