תגובה לתגובה
הגולשת שולה חרס הגיבה למאמרי "לא משחק מילים", וטענה בצדק שהגבתי בחומרה להתבטאותו האומללה והמגונה של העיתונאי יעקב אחי מאיר כלפי החזאית סיגל גפני. עלי לציין שאני מודעת לכך, והייתי מודעת לכך בעת כתיבת המאמר. הגבתי בחומרה בדיוק מהסיבות הנכונות: מדובר במעשה לא ראוי של עיתונאי ותיק ובכיר בגבורות, אב לצאצאים וסב לנכדים, שהמילים הן כלי עבודתו. למרבה הצער, האיש זלזל קבל עם ותקשורת בערכה של ההתבטאות המגונה שלו, וטען בזחיחות הדעת שמדובר בפליטת פה שנאמרה בהלצה ובצחוק. תגובתו המזלזלת מצביעה על חוסר מודעות לחומרת הדברים, ולהתעלמות מכך. היא חמורה לא פחות מההתבטאות עצמה.
כפי שהצבעתי אחי מאיר נבחן לא בתדמית הממלכתית שהוא משדר (תרתי משמע), בחזותו הרצינית ובקולו המתכתי הסמכותי המהדהד מעל גלי האתר. פליטת פה, החושפת רבדים עמוקים באישיותו של
האדם, היא המשמעותית ביותר. ודברים הנאמרים בצחוק משקפים לא אחת ברצינות רבה את האופי האנושי האמיתי. תשאלו את פרויד.
זו גם מחאה חריפה על הקלות הבלתי נסבלת של היחס לנשים כאובייקט יצרי חסר מעצורים ובלמים. דווקא בעידן ה'מי טו', עיתונאי בכיר ממרום מעמדו וגילו המופלג, האמור לשמש לציבור מודל לטוהר המידות, שפה נקייה ותרבות דיבור, מעד בלשונו, כשהוא מפגין יחס גופני מזלזל לאישה. נקודה למחשבה.
קטוע?
תם ונשלם - קַבלו סיום למאמרי הקטוע "כבוד השופט". והרי החדשות: עכשיו אולי תבינו מדוע דורנו התחרותי, הנתון במרדף בלתי פוסק אחר מרוץ החיים, מתאפיין בהפרעות קשב וריכוז. ואם תשאלו, של מי ההפרעות הרבות בקשב והריכוז -של ההורים או של ילדיהם, המאובחנים ככאלה במוסדות החינוך, התשובה, בניגוד לצפוי, היא של ההורים הלחוצים, המתוחים והבלתי רגועים, המשפיעים בכך על ילדיהם להיות בלתי רגועים וחסרי ריכוז. הבנת את זה ברוך?
