הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמיריות ובקרוב עם מדינות ערב נוספות, הוא מהפך מחשבתי ומדיני בעולם הערבי, שמתחבר בגלוי לישראל ומתרחק מהבעיה הפלשתינית, שירדה מסדר היום האקטיבי ברוב המדינות הערביות. בזכות ההסכם ההיסטורי הזה עם המפרציות, בסיוע ממשלו של טראמפ,
בוטלה רשמית העוינות ההיסטורית של מדינות ערב כלפי מדינת ישראל. ההסכם עם האמיריות, מונחה על-ידי ההערכה שלהם בעוצמתה של ישראל, ככוח הרתעה מול האיום האירני שמאיים גם עליהם. ישראל ניתפסת על ידם כמעצמה מדעית, טכנולוגית, צבאית, חקלאית ורפואית, שתהיה לעזר עבורם.
שיתופי הפעולה המודיעינים והביטחוניים שהתנהלו באפלה מזה זמן רב, הופכים מעתה לגלויים במסגרת חדשה של נורמליזציה ודיפלומטיה לטובת האינטרסים של האמיריות, תוך הינתקות מהמלל הפרו-פלשתיני השגרתי.
השמאל המדיני הישראלי והענין הפלשתיני
הסכם הנורמליזציה עם איחוד המפרציות, ובקרוב עם מדינות ערב נוספות, מהווה ביטוי רשמי וגלוי של הינתקות מהעוינות והתחברות לישראל, ללא פתרון הבעיה הפלשתינית שנמאסה עליהם. מסתבר, שכמעט כל מדינות ערב התיצבו בתמיכה בהסכם הנורמליזציה, על חשבון חזון המדינה הפלשתינית.
המודל המדיני של השמאל הישראלי לפתרון הבעיה הפלשתינית התמקד תמיד בתמיכה בהקמת מדינה פלשתינית על בסיס "שטחים תמורת שלום". השמאל טען שללא פתרון הבעיה הפלשתינית, אין שום סיכוי לקידום קשרים עם מדינות ערב. הם טענו שללא נסיגות, פינוי התנחלויות, והענות לתביעות הפלשתיניות לא תיפסק העוינות הערבית והמערבית. ההסכם ההיסטורי עם איחוד האמיריות מרסק את החזון המדיני הפלשתיני שתמך בו השמאל.
ההתנהלות המדינית של הפלשתינים, לאורך מאה שנות הסכסוך איתנו, התבססה על עקרון אחד ויחיד, לומר "לא"! לכל הצעה ולדחות כל פשרה. המודל המדיני של ההתנהלות הפלשתינית הזו הגיעה לכשלונו הסופי ב-2020. הפלשתינים אמרו "לא" לוועדת פיל 1937. אמרו "לא" לתוכנית החלוקה 1948, אמרו "לא" לנסיגה ישראלית תמורת שלום ב-1967. אמרו "לא" להצעות של אהוד ברק, להצעות של אולמרט, להצעות של לבני, להצעות של קלינטון, לתוכנית "מפת הדרכים", להצעות של קרי ואובמה, וכמובן אמרו "לא" גם לתוכנית טראמפ.
הפלשתינים איבדו את תמיכתם של רוב מדינות ערב שהתעיפו מהם ומסרבנותם. חלק ממדינאי אירופה ורוב מדינות ערב התיאשו והתעיפו מהדרישות האולטימטיביות של הפלשתינים שמנעו כל נסיון לפשרות ולקץ הסכסוך. התביעות שלהם לסגת לקווי 67, לפרק התנחלויות ולהסכים "לזכות השיבה" הן פנטזיה שלעולם לא תתממש ותתקיים. הסרבנות הפלשתינית לכל פשרה היא אסטרטגית ולא טקטית. זאת לא הבינו תומכיהם.
המודל המדיני של השמאל הישראלי לפתרון הבעיה הפלשתינית התנפץ לאור המציאות החדשה במזרח התיכון החדש. התומכים היחידים בדרישות הפלשתיניות שעדיין נותרו, כוללים את השמאל האקדמי בקמפוסים בארה"ב, את תומכי תנועת החרם b.d.s, את ארגוני "השלום והזכויות", יוזמת גנבה, מרצ ושלום עכשיו, והרשימה המשותפת.
