מדוע קרטל התקשורת הפוסט-ציונית מקבל בחמיצות את ההסכם ההיסטורי עם האמירויות, אותו השיג ראש הממשלה, בנימין נתניהו? למה אין איפוריה בתקשורת כפי שהייתה בעידן אוסלו? למה לא יצאו בתופים ומחולות? מדוע מזמינים להתראיין באולפנים בעיקר את אלה שמברכים את ההסכם ב-"כן, אבל"?
כי ההסכם הוא אכן הסכם השלום, והקרטל לא הגוף שתומך בשלום, כפי שהקרטל מנסה לשדר לנו. מטרת הקרטל לא השלום אלא התפרקותה של המדינה היהודית. לכן הקרטל חגג את הוויתורים של רבין-פרס ב-1993, ויושב בימים אלה שבעה בגלל השלום של נתניהו, אשר רק מחזק את המדינה היהודית.
כל ה"אבלים" של המומחים למיניהם לא מחזיקים מים. לא צריך להיות גאון כדי להבין שההסכם עם האמירויות הוא לא ויתור על הכרזת ריבונות על חלק מיהודה ושומרון אלא דווקא כולל הכרה בריבונותו בפועל של מדינת ישראל בשטחים אשר כיום נמצאים תחת שליטתו. לחזור בשביל מהירי התפיסה? מדינה ערבית מתפייסת עם ישראל אשר בפועל שולטת בחלקים גדולים ביהודה ושומרון! זה לא חשוב יותר מההכרזה הריקה בכנסת על הריבונות בה לא תכיר אף מדינה אחרת?
"המומחים" (אותם האולפנים בוחרים בפינצטה) בהלם: האמירויות יקבלו מטוסי קרב חדישים! סוף העולם! היי, קצת פרופורציות, צדיקים! מישהו יכול לדמיין לעצמו תסריט כזה: המטוסים של האמירויות יטוסו 3,000 קילומטר כדי להפציץ כמה בתים של 4 קומות בשכונות תל אביב ולהסתכן בלקבל מטח רקטות מהצוללות הישראליות על גורדי השיקים שלהם בדובאי? בשביל מה? ואני עוד לא מדבר על המסר החשוב ביותר שמעביר ההסכם עם האמירויות למנהיגי הפלשתינים.
יחס חשדני
בשנת 1998 פרסמתי בעיתון בשפה הרוסית "וסטי" מאמר בו הסברתי במה שונה הסכם אוסלו שהכינו פרס ורבין מההסכם שחתם עם ערפאת בנימין נתניהו בשנת 1988 באחוזת ואן פלנטיישן. כתבתי אז ששמעון פרס, חסיד שלום עכשיו בכול מחיר, רץ לשלום לבדו, תוך שהוא משאיר את רוב העם (הטיפש והעיוור לשיטתו) הרחק מאחור. ההישג הענקי של נתניהו בהסכם ואן פלנטיישן בכך שהוא הביא איתו לשלום את רוב העם.
להבדיל מהפודלים של פרס (הביטוי של יצחק רבין המנוח, אשר אז היה רק התפאורה המרשימה למהלכים, אותם, אני סבור, לא בדיוק הבין), נתניהו ניהל את הדיונים עם ערפאת בפומבי, קבל עם ועדה הכריז את העיקרון: "יתנו - יקבלו". הוא הכריח את הפלשתינים לבטל את "האמנה הלאומית הפלשתינית" עם הסעיף הקורא להשמדת ישראל. נתניהו נסע לארצות הברית כדי לנהל דיונים לא לבדו - הוא לקח איתו את מנהיגי הקהילות החשובות בארץ - את ראש המפלגה הרוסית (נתן שרנסקי) ואת ראש המפלגה החרדית.
ב-1993 רוב העם התייחס להסכם רבין-פרס-ערפאת בחשדנות, והחשדות עד מהרה התגשמו בשורה של פיגועים נוראים. ב-1998 הרוב המכריע של העם קיבל את הסכם נתניהו-ערפאת בשקט - כי סמך על נתניהו יותר מאשר על הצמד רבין-פרס.
כפי שכתבתי כאן באתר "מחלקה ראשונה" בינואר.
"נתניהו הוא היחיד שאחרי יצחק רבין הצליח לחתום על הסכם עם ראשי הפלשתינים, השיג איזה התקדמות בתהליך המדיני (למרות הדעה הרווחת שעם עלייתו לשלטון הופסק התהליך). התהליך הופסק דווקא עם עלייתו לשלטון של אהוד ברק: לא הוא, לא אריאל שרון אחריו, לא אהוד אולמרט ולא ציפי לבני, שניהלה מו"מ בממשלת נתניהו השנייה, לא הצליחו להגיע להבנות כאלה עם ראשי הפלשתינים".
דמוניזציה
אז, לפני שנה וחצי, חשבתי שזו תהיה המורשת היחידה של נתניהו כי לא נותנים לו להמשיך ולתפקד, אך התבדיתי לטובה: נתניהו, גם בתנאים הנוראים בהם הוא עובד, הצליח לחתום הסכם היסטורי חסר תקדים עם מדינה ערבית חשובה.
בשנת 1998 "השמאל המדומה", תוך שיתוף פעולה הדוק עם הימין התמים, הפיל את נתניהו, לא נתן לו להמשיך עם ערפאת, אשר שלט בעמו ביד רמה (זוכרים את האקדח על שולחנו בזמן התייעצויות שלו עם שריו?) ומסוגל היה להביא את רוב הפלשתינים לפיוס איתנו. קרטל התקשורת הפוסט-ציונית תוך דמוניזציה של נתניהו הפיל אותו והעלה לשלטון את אהוד ברק אשר התגלה ככישלון צורם, וכטירון במישור המדיני. וכולנו שילמנו את המחיר על זה.
בימים האלה אנחנו מהווים דה ז'ה וו, אנחנו עדים לתהליך דומה למה שהתרחש בסוף שנות 1990. שוב התקשורת הפוסט-ציונית עושה דמוניזציה ודה-לגיטימציה למנהיג היחיד שמסוגל לסיים את הסכסוך של מאה שנים ומעלה לשלטון עוד רמטכ"ל כטירון מדיני.
הרשו לי לסיים את מאמרי הרציני ביותר בבדיחה עצובה. היום פרסמתי בעמוד הפייסבוק שלי ברוסית ובחשבון הטויטר שלי בעברית את הרשומה הבאה: "תומכי ביבי, מה אתם כועסים על אלפי המפגינים אשר דורשים את התפטרותו המידית של נתניהו בגלל העמדתו לדין? הרי הם דואגים לאיכות השלטון ולדמוקרטיה. ברגע שנתניהו יזוכה במשפט, אותם האלפים באותו הכיכר באותה ההתלהבות יצרחו: "החזירו מיד את ביבי לשלטון"! כן, באמת. ממש חובבי הצדק והדמוקרטיה.
