שיעור התמותה מקורונה בישראל הוא 0.8% מכלל הנדבקים; השיעור הוא מן הנמוכים בעולם, אבל הבעיה שלנו היא כמובן שמספר המקרים מזנק בקצב שהוא מן המהירים בעולם. גם בשיעור הזה, אם 800 בחורי ישיבות חלו בימים האחרונים - שישה מהם ימותו. שוב: שישה מהם ימותו. אם זה לא פיקוח נפש, אני לא יודע מה כן. רק מי שסבור שהמילים "והיית משוגע", המופיעות השבוע בפרשת הקללות, הן מצות עשה - רק הוא יכול להתעלם מן המציאות הזאת.
אז מדוע בציבור החרדי כן מתעלמים? התשובה לשאלה הזאת היא מורכבת, וכוללת חלקים פנים-חרדיים וחלקים חוץ-חרדיים. זהו ציבור הרגיל להיות נבדל ומובדל, מרצונו ושלא מרצונו. יש לו אורחות חיים משלו, ערים ושכונות משלו, רשתות שיווק משלו, מפלגות משלו, מערכת חינוך משלו, ערכים משלו. ברמה הבסיסית, רוב הציבור החרדי אינו מרגיש שותפות
גורל עם יתר תושבי המדינה. חרדי מבני ברק הרבה יותר קרוב לחרדי מאשדוד מאשר לחילוני או אפילו לדתי מרמת גן.
חלק מן המחסומים נופלים בשנים האחרונות, עם יותר יציאה לעבודה ויותר חשיפה לתקשורת מודרנית, אבל רבים עודם עומדים על מכונם - ויש אף המנסים לעבות אותם כתשובה ל"פרצות" שנוצרו בהם. חשוב מאוד לדעת, שההיבדלות הזאת עצמה נובעת משני מקורות. האחד והאותנטי הוא אמונה אמיתית בצדקת הדרך ונכונות לשלם עליה מחירים משמעותיים. השני והמלאכותי הוא רצונם של העסקנים והפוליטיקאים להמשיך לשלוט בציבור החרדי הרחב, עליו נאמר שיש לו
זכות הצבעה אבל אין לו זכות בחירה. יציאה לעבודה בפרט והיפתחות לעולם בכלל עומדות בסתירה חזיתית להמשך השליטה הזאת, ומכאן ההתנגדות היוקדת כלפיהן.
מכל מקום, התוצאה היא שכאשר יש משבר בקנה מידה לאומי - רבים בציבור החרדי אינם מרגישים שזה נוגע אליהם. בציבור הזה נפוצים סיפורים על רבנים חשובים שקראו לתלמידי הישיבות, כולל מחו"ל, שלא לזוז ממקומותיהם גם מול איום התותחים הירדניים, הקטיושות הלבנוניות והטילים העירקיים - ואכן, כך מספרים, לא נפלה ארצה שערה משערות ראשיהם. התפיסה בקורונה היא זהה: אנחנו כאן, הנגיף לא יגע בנו. המציאות כמובן הפוכה, אבל בציבור החרדי עוד לא מבינים שזה סיפור אחר לגמרי.
הקדושה מהם והלאה
גורם שני הוא היחס הדו-ערכי למדינה, וזאת בלשון המעטה. רוב החרדים מכירים במדינה ומשתתפים בבחירות, גם אם בחירוק שיניים, אך הם מרגישים כאזרחים סוג ב' ואפילו כנרדפים. אי-אפשר לומר שהתחושות הללו חסרות כל יסוד. דיברנו פעמים רבות על האלימות המשטרתית הקבועה כלפי החרדים ועל האכיפה הבררנית שלה בזמן הקורונה. הציבוריות הישראלית הופכת להיות יותר חילונית ואנטי-דתית, כולל במעשים שכל מטרתם להציק לחרדים (וגם ליתר שומרי המצוות). חוץ מזה, עם תחושות קשה מאוד להתווכח.
אותו יחס דו-ערכי משליך במישרין על ההתייחסות להנחיות הקורונה. ציבור שרואה, או לפחות מרגיש, שבמשך שנים עושים לו "דווקא" - קל לו להשתכנע שזה המצב גם הפעם. הוא רואה ערים חרדיות נסגרות, בעוד מוקדי בילוי חילוניים פועלים באין מפריע. הוא שומע האשמות כלפי בחורי הישיבות, בעוד איש אינו בא בטענות לרוחצים בשפת הים. ומאחר שרוב המידע שלו מגיע ממקורות פנימיים, שיש להם את אותו יחס וגם אינטרסים משלהם, הציבור הזה אינו רואה את התמונה הכוללת, ואינו מבין שההחלטות הספציפיות הללו מבוססות על קני מידה מדעיים ועל נתונים מוחלטים.
כאן נכנסים לתמונה מי שהיו אמורים ואף חייבים להבהיר לחרדים את המצב לאשורו: המנהיגים הפוליטיים והמנהיגים הרוחניים. אך רובם אינם עושים זאת. מדוע? המנהיגים הפוליטיים קשובים לרחוב ומעדיפים לשקף אותו במקום לשכנע אותו. הרבה יותר קל להצטרף לצעקות על "רדיפת דת" מאשר להסביר את העובדות. ואילו המנהיגים הרוחניים ניזונים לעיתים קרובות ממה שמספרים להם אנשי חצרותיהם, והללו משתייכים לשכבת העסקנים הרוצים כאמור לשמר בכל מחיר את שליטתם. סיפור לדוגמא: כאשר נפטרה רעייתו של הרב
יוסף שלום אלישיב, גדול הפוסקים החרדיים בדורנו, הדבר הוסתר ממנו בשל בריאותו הרופפת; אם אפשר להסתיר מגדול הדור את פטירת אשתו, אפשר להסתיר ממנו הכל.
עוד כמה מילים על המנהיגות החרדית. בצד הליטאי מדברים על "ישיבות קדושות" ובצד החסידי על "חצרות הקודש" ו"כבוד קדושת האדמו"ר". אלא שלמרבה הצער, בלא-מעט מקרים - הקדושה מהם והלאה. בישיבת פוניבז' מתנהל מזה שנים מאבק שליטה אלים. חסידות גור סובלת בשנה האחרונה מפילוג בין הרבי לבן-דודו. חסידות ויז'ניץ התפלגה לפני עשרות שנים לשתי חצרות. כנ"ל חסידות סאטמר. חסידות סאדיגורה נמצאת בימים אלו בעיצומו של מאבק ירושה. מותר לשער, שלא כל המאבקים הללו הם אך ורק לשם שמים.
"נאצים" ו"שעת השמד"
שיהיה ברור: מבחינה הלכתית - חובה מוחלטת לקיים את הנחיות משרד הבריאות. לימוד תורה, עם כל חשיבותו העצומה, איננו אחת משלוש העבירות החמורות של "ייהרג ובל יעבור". שפיכות דמים, לעומת זאת, היא כן אחת משלוש העבירות הללו. לכן, מי שנותן הוראה להמשיך ללמוד בלא לשמור על ההנחיות - אינו מקיים את מצות "ושננתם לבניך" אלא עובר על "לא תרצח". כי כפי שראינו, אין שמץ של ספק שיהיו מי שימותו בגלל הוראות כאלה.
כאן נכנסת לתמונה רטוריקה חרדית הנשמעת בשנים האחרונות. אומנם מצידו של מיעוט, אך מיעוט קולני שכנראה מצליח להשפיע לכל הפחות בתת-מודע על אופן החשיבה של הרוב. הרטוריקה הזאת משווה את מדינת ישראל לגרועים שבאויבי העם היהודי, ואת מעשיה - לגרועות שבגזירות שנחתו על עם ישראל. כאשר מקללים שוטרים במילה "נאצים", כאשר משווים את הגיוס לצבא ל"שעת השמד", כאשר מדברים על "העברה על דת" - המשמעות ההלכתית היא, שיש למסור את הנפש, פשוטו כמשמעו, אפילו על המצוות הקלות ביותר. קל וחומר על לימוד תורה - ודומה שהתפיסות המעוותות הללו נמצאות גם הן ברקע.
האחריות להפקרות החרדית במשבר הקורונה אינה נעצרת בגבולות בני ברק,
מאה שערים, אלעד וביתר עילית. מי שנושא באחריות העליונה הוא
בנימין נתניהו, שאינו מפעיל את מלוא סמכותו כדי לכפות עליהם לציית להוראות. שהרי אם יש עוד ועוד חרדים חולים - יש עוד ועוד ישראלים חולים; ויש פחות ופחות מיטות ומכונות הנשמה בבתי החולים. לכן, זו לא בעיה פנימית של החרדים, אלא בעיית חיי אדם של כולנו.
אם נתניהו היה פועל כמנהיג לאומי אמיתי, הוא היה מזמן את
בני גנץ והשניים היו קוראים ל
יעקב ליצמן ו
אריה דרעי, ומודיעים להם: יש לכם 24 שעות להתיישר לפי ההנחיות - או שכולכם תפוטרו, תסולקו מהקואליציה, לא תצורפו לממשלותינו ולא נתמוך בהצעות חוק שלכם. תהיו בטוחים, שאם זה היה נעשה - הפוליטיקאים החרדים היו מתיישרים תוך הרבה פחות מאשר יממה. ויש הצדקה לתקיפות המוחלטת הזאת, כי אין הבדל בין התנהגות הסיעות החרדיות בנושא הקורונה, לבין מצב בו הרשימה המשותפת תמנע פעילות נגד חמאס.
אבל נתניהו לא יעשה זאת. למה? כי הוא צריך את החרדים כחלק מגוש הימין, אותו גוש שהוא מקווה שיציל אותו איכשהו מהתיק הפלילי נגדו. (ואגב: את
נפתלי בנט ו
איילת שקד הוא אינו מקרב באותה מידה, כי הם מהווים איום אישי עליו). לכן נתניהו מאפשר לליצמן, דרעי וחבריהם להתעלם לחלוטין מטובת הכלל, מרווחת הכלל, מחיי הכלל.
לפני שבועיים קראנו את פרשת עגלה ערופה, העוסקת במקרה של נרצח שרוצחו טרם נתפס. זקני העיר מחויבים להצהיר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". להבדיל, מכתב האישום בפרשת האונס באילת למדנו, כי מי שעומד מן הצד ולא מונע את העבירה, ובוודאי מי שמעודד את העבירה - נושא גם הוא באשמה. כאשר ברור שעוד ועוד תלמידי ישיבות ימותו, כאשר ברור שההפקרות החרדית תעלה בעוד ועוד חיי אדם - בנימין נתניהו, יעקב ליצמן, אריה דרעי ועמיתיהם בהנהגת הציבור הכללי והציבור החרדי נושאים באחריות. הם לא יוכלו לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
