כחצי שנה מאז הופעת נגיף הקורונה, יש כבר די מחקרים שתומכים באקסיומה לפיה: שילוב קורונה - והשמנה, הם אירוע בעייתי. המחקרים מראים, שאנשים הסובלים מהשמנה חולנית (bmi מעל 40), מצויים בסיכון יתר לסיבוכים ולתמותה מהווירוס. בד-בבד, ניכר כי הצעדים, שננקטו עד-כה, בארץ, כמו בעולם, של סגרים וריחוק פיזי לשם בלימת שרשרות ההדבקה, תורמים לצבירת ק"ג עודפים.
להפחתת היקפי הפעילות הגופנית, ויחד עם קשיים מנטאליים, עם תופעות דיכאון ולחץ כלכלי, גוררים אצל רבים אכילת יתר. מגפת ההשמנה כבר הגיעה לממדים חסרי תקדים. לפי ארגון הבריאות עולמי, כשני מיליארד מבוגרים ברחבי תבל מצויים בעודף משקל, אלא שלמעט בריטניה, אף מדינה אחרת ברחבי תבל, לא הרימה בעת זו את הכפפה, נוכח תחלואת נגיף הקורונה, ולא הציבה את ההשמנה כבעיה לאומית, שהטיפול בה הוא חלק ממכלול ההתמודדות עם מגיפת הקורונה, שמשגעת את העולם.
גם בבריטניה, התוכנית יצאה לדרך, רק לאחר שראש הממשלה, בוריס ג'ונסון, החלים ממאבק קשה בנגיף, הפחית במשקלו ולמד בגוף ראשון את חשיבות הנושא.
מה אפשר ללמוד מזה? האם חובה שמנהיגי העולם יחלו, כדי להתניע תוכניות נרחבות להתמודדות עם תופעת ההשמנה? נקווה שהמענה לכך שלילי. החודשים הקרובים יספקו לנו מענה, אך בינתיים כדאי ללמוד את המודל הבריטי, כדי להסיק ממנו גם לישראל.
בבריטניה, מתמקדת התוכנית הלאומית בשינויים סביבתיים, שיסייעו לבריטים בקבלת החלטות מושכלות יותר בצריכת מזון. כך למשל, הוטלו הגבלות על פרסום מזון לא בריא (עתיר בשומן, בסוכר ובמלח), רק לשעות הערב, אחרי השעה 21:00, בהן כמעט ואין צפיית ילדים.
התוכנית הבריטית מטילה מגבלות מעשיות על מכירת מזון לא בריא, כמו למשל: איסור מבצעי 1+1 של מזון עתיר סוכר-נתרן-שומן, או אוסרת הצבת מזונות לא בריאים במיקומים בולטים בסופרים ובחנויות.
עוד כוללת התוכנית את חובת סימון כמות הקלוריות במוצרי מזון, הנמכרים בשירותי הסעדה או במסעדות, שמשרתים למעלה מ-250 איש. גם אלכוהול נכלל בתוכנית. ממשלת בריטניה החליטה להקים ועדה מיוחדת, שתדון בסימון בולט יותר לערך הקלורי של משקאות אלכוהולים, שרובם נחשבים 'פצצת קלוריות', למרות שהמודעות לכך נמוכה.
במקביל לחקיקה ולתקנות בתחום המזון, פועלת הממשלה הבריטית לגיוס מערכת הבריאות הציבורית באמצעות: הרחבת השירותים הציבוריים לטובת ירידה במשקל, תקצוב והאצת התוכנית הלאומית למניעת סוכרת ומתן תמריצים לרופאים לטפל בבעלי משקל עודף.
אבל, כשבוחנים את התוכנית, מסתבר שאינה כוללת עידוד צריכת מוצרי מזון מומלצים. כך למשל, אין תמיכה, עד-כה, בהגדלת צריכת פירות וירקות, בקידום מסעדות ובתי עסק, שמוכרים מזון בריא, או בהאצת פיתוח חטיפים איכותיים יותר, שנמכרים בשווקים.
אין בתוכנית בבריטניה גם התייחסות לפיקוח ולאכיפה על התכנים העוברים ברשתות החברתיות, שבהן האכיפה קשה יותר. ובכלל, השאלה המרכזית היא מה יעיל יותר: התמקדות ברגולציה מחמירה על מזון לא בריא מצד אחד, ועידוד מסעות הסברה להגדלת צריכת מזון בריא, או לחלופין, ריכוז ההשקעה בנושאי חינוך והסברה?
בכל מקרה, התוכנית הבריטית כמובן אינה מושלמת וחסרה ממשקים שונים, שמשפיעים על חיי החברה ביומיום, כמו למשל: פעילות במקומות עבודה.
חשבו איזו השפעה תהיה לתמרוץ מעסיקים גדולים לקדם את בריאות עובדיהם, בעזרת פעילות גופנית במהלך יום העבודה או בסיוע תזונה נכונה? ואולי לחלופין, דרך קנסות על הגשת מזון לא בריא ביום העבודה לעובדים?
מעבר לשאלות המקצועיות, מסקנה אחת צפה ועולה: שינוי אמיתי באורח חיים של מדינה, יכול להתרחש, רק כאשר האתגר נהפך למשימה לאומית. הציבור בישראל נמצא במקום לא טוב מבחינת נתוני ההשמנה. אז למה מחכים?
אכן, הארץ גועשת ורועשת בעניינים פוליטיים, כלכליים, מגדריים ואחרים, ובכל זאת, כאומה, חיוני שנסתכל על הבריטים כמודל לחיקוי, ונשית אצלנו תוכנית לאומית סדורה למלחמה בהשמנה, ואם מישהו לא הבין עד היום למה חשוב לצמצם את ההיקפים? באה הקורונה וטפחה באכזריות על פנינו.
