כאשר ג'ו ביידן פרסם המלצות כלכליות לפני חודשיים, היו שם סעיפים שהדאיגו כמה בנקאים רבי-עוצמה: היתר לרשות הדואר לעסוק בבנקאות וערבויות של הפדרל ריזרב לכל החשבונות בארה"ב. אבל בשיחות פרטיות עם בכירי וול סטריט הבהירו עוזריו, שהצעות אלו לא יהיו במקום גבוה בסדר היום שלו. חוסר הרצון להתחייב על פרטי מדיניותו הוא אבן יסוד בקמפיין של ביידן, אשר מתרכז בהבטחה "לחדש את רוחה של האומה" במקום בחקיקה ספציפית – כותב וושינגטון פוסט. הוא אומנם פרסם רעיונות רבים, אך הם נראים כניסיון לרצות את כולם – תוך הצהרות פומביות נחרצות והבהרות שקטות מצד עוזריו.
אסטרטגיה זו משקפת קריירה בת עשרות שנים, בה ביידן רואה את עצמו יותר כמתווך ופחות כאידיאולוג, והיא סייעה לו לאחד את הליברלים והמתונים במפלגה הדמוקרטית מאחורי המטרה המשותפת: להביס את דונלד טראמפ. אבל היא גם סוללת את הדרך לקרבות פנימיים מרים, אם ביידן יזכה בנשיאות, על נושאים החל מגזע דרך סחר ועד האקלים.
לביידן היה מאז ומתמיד חוש ריח לגבי המרכז המשתנה של מפלגתו. כאשר הדמוקרטים נעו ימינה – בעד יד קשה נגד הפשיעה ונגד מימון ממשלתי להפלות – ביידן היה שם. כאשר המפלגה נעה לאחרונה שמאלה – נסיגה מהצעות אלו ואימוץ צדק גזעי ושוויון מגדרי – ביידן אימץ סדרי עדיפות אלו. בעוד ברק אובמה הבטיח ב-2008 ביטוח בריאות לכל וטראמפ הבטיח ב-2016 לחסל את ההסתננות, ביידן מבטיח בפשטות חזרה להגינות.
נכון לעכשיו, ביידן נותן לכולם משהו להיאחז בו. הוא אמר שישחזר את הוצאות העתק של פרנקלין דלאנו רוזוולט, אבל עוזריו אומרים שהוא מודע היטב לגרעון התקציבי. הוא אימץ את סמלי תנועת Black Lives Matter, אבל דוחה כמה מדרישותיה המרכזיות. גמישותו – שאותה תומכיו מתארים כיתרון – נובעת בחלקה מ-30 שנותיו בסנאט, שם רעיונות נחרצים נדחקים לעיתים מפני המציאות הפוליטית. רוב החוקים מצריכים לפחות 60 קולות, מה שמחייב פשרה דו-מפלגתית – וזו המערכת בה בילה ביידן את רוב הקריירה שלו, מסביר הפוסט.
קמפיין ביידן אומר שהוא עושה מה שמועמד צריך לעשות: מציג רעיונות רחבים ומותיר מקום לשאת ולתת על הפרטים. ג'ק סליבאן, מבכירי הקמפיין, מוסיף, כי ביידן הוא בונה קואליציות ושברצונו ליצור בסיס תמיכה רחב לתוכניותיו, כך שיהיו בנות קיימא בטווח הארוך. הוא מדגיש, כי אין זה אומר שלביידן אין עקרונות חזקים: "הוא ברור מאוד לגבי איך שהוא רוצה שדברים יתרחשו".
נכון לעכשיו, חלק מן הליברלים מביעים סיפוק זהיר מכך שביידן נקט צעדים בכיוונם, אבל אחרים לוחצים להתחייבויות יותר מוגדרות. כולם יודעים שיצטרכו להילחם כדי שביידן יקיים את התחייבויותיו כלפיהם אם ייבחר. ברני סנדרס אמר זאת בצורה הכי ברורה: אם הדמוקרטים יזכו בבית הלבן ובקונגרס, "תהיו בטוחים שהוא ימלא את ההצעות שבהן הוא תומך כעת".
לאחר שביידן הבטיח לעצמו את המועמדות, תומכיו ותומכי סנדרס הקימו צוות שמטרתו הייתה לגשר בין עמדותיהם של השניים. תומכיו של סנדרס גילו שהם יכולים לקבל ויתורים רבים בנושאי מדיניות, כל עוד אלו יכלו לעלות בקנה אחד עם הצהרותיו הפומביות הרחבות של ביידן. כך למשל, צוותו של ביידן הסכים שבעלי הכנסות נמוכות יהיו זכאים אוטומטית לסיוע מתוכנית מדיקייר הממשלתית – שינוי משמעותי מתוכניתו המקורית. עם זאת, צוותו של ביידן רואה הסכמות אלו כהמלצות בלבד, בעוד רבים מתומכי סנדרס רואים בהם התחייבויות – קרקע למחלוקות לאחר הבחירות.
הפוסט מזכיר, כי לביידן יש קריירה ארוכה של מציאת פשרות פוליטיות מתוחכמות. ב-1973, שנתיים בלבד לאחר שנכנס לסנאט, המפלגה הדמוקרטית החלה בתזוזה ימינה. ביידן יישר קו: הוא התנגד לשינויים בהסעות לבתי הספר שנועדו להיאבק בהפרדה בפועל של השחורים, אימץ צעדים קשוחים נגד הפשיעה והתנגד בתוקף להגדלת הגרעון – ובמקביל נקט עמדות ליברליות בנושאים אחרים.
האינסטינקט הזה – לפנות למרכז – מעולם לא עזב אותו, אם כי ביידן מתאים אותו לנסיבות. כך למשל אמר הסנאטור לשעבר טד קאופמן, בעל ברית ותיק של ביידן, כי כנשיא הוא ינהיג מדיניות תקציבית זהירה בשל הגרעון הענק. אבל מתוך הכרה בכך שהקורונה שינתה לחלוטין את התמונה, צוותו של ביידן מיהר לסגת מהצהרה זו. דובר הקמפיין, אנדרו בייטס, ביקש להבדיל בין תמיכתו של ביידן בהרחבה תקציבית כדי להיאבק בהשפעות הקורונה, לבין ההוצאות לטווח ארוך שיעצבו מחדש את תפקידו של הממשל במשק האמריקני.
אבל ההבדלים לא תמיד ברורים. פעילים החלו לעצב את הצעותיהם כך שיתאמו למה שאחד מהם מכנה "מד עדיפויות הקורונה" של ביידן, כדי להצדיק אותן כחלק מן המאבק בקורונה למרות שיש להן גם מטרות אחרות. ההנחה היא, שכאשר הממשלה מתחילה להציע כיסוי רפואי או סיוע פיננסי, קשה להחזיר לאחור את הגלגל – כך שתוכניות שהחלו כחלק מן המאבק בקורונה יהפכו לחלק מן המארג החברתי האמריקני.
חלק מן הדמוקרטים טוענים, שאם ביידן ינצח – המאבקים הפנימיים יהיו מתונים יחסית. מאט בנט, שעבד בבית הלבן של ביל קלינטון, אומר כי לניצחון בבחירות לנשיאות יש אופי ממתן מבחינת המחלוקות בצד המנצח. כאיש מרכז-שמאל במפלגה הוא סבור, כי "השמאל יהיה יותר קולני מאיתנו פשוט בגלל שהם כאלו. לפעמים הם יהיו מתוסכלים ולפעמים אנחנו נהיה מתוסכלים".
