אתמול נחת בביתי ספר הנושא את השם "מה שאבד בזמן", וחיזקה אותו כותרת משנה - "ביוגרפיה של ידידות". 224 עמודים כולל הערות על 45 שנים של ידידות מופלאה בין עמוס עוז לבין נורית גרץ.
היא הייתה סטודנטית לתואר שני והוא כבר סופר נערץ. זה התחיל בבית קפה "פטר" בירושלים ולא נגמר עד שעצם את עיניו. היא כתבה וכתבה, ושוטטה בין עמוס לבין "עמוס שלי" (הוא בעלה עמוס קינן. בספר קינן הוא עמוס ב', ואילו עמוס עוז מחזיק ב-א'). פרופסור גרץ סיירה בין כל גיבוריו הרבים, ואני לא יכולתי להניח את הספר מידיי. קריאת קטיפה, סערה אילמת, דמעת אין קץ, כל הגדרה מתאימה.
בכל פינת פרק ממתין סיפור נוגע ללב. גם מה שנודע במהלך חייו של גדול סופרי דורו נקרא שוב בסקרנות. בהזדמנויות שונות כתבתי על ספרים ודגתי מן הים סיפורים מרתקים. כך התכוונתי לעשות גם הפעם. על חייו כהומלס, חסר בית, בקיבוץ חולדה. על סוד אהבתו הראשונה והחטא שנשא בליבו. על מה שהוא באמת חשב על חייו ואישיותו. על המיסתורין שעוטף את הסיפור ב"הר העצה הרעה". על אימו, כמובן.
אך לא. לא הפעם. כל שליפה כזאת של תצלום רגע בחייו תקלקל לקוראי הספר את הרצף הפסיפסי שבנתה גרץ. לא אספר על הסודות המרתקים שנכתבו ב"מה שאבד מזמן". גם לא על הסודות שגרץ שמרה לעצמה, ולשני העמוס שהיו בחייה ואינם עוד. בסך-הכל עוז היה שונה במידה ניכרת ממה שהציבור חשב, ממה שאנשים ידעו.
ארונו רווי בפרסים. פרס נובל אינו נמנה עליהם. אני משוכנע ששילם את מחיר הזדהותו עם ישראל שאיננה עוד, ואולי מעולם לא הייתה, אלא במשאלות הלב. מה בין ליבת יצירתו "סיפור על אהבה וחושך" לבין "מה שאבד בזמן"? הקצב העולה ויורד של הנשימה בעת הקריאה, הדמעה, הגעגוע למשהו נשגב. לפי עוז יכול אדם להתגעגע לכל אשר ירצה, אבל עליו לדעת שהמציאות היא אשדוד. לא כל כך מלהיב, לא כל כך רע.
