כאשר נפוץ השימוש במרגרינה בישראל בשנות ה-50 של המאה ה-20, הורתה הרבנות הראשית שלא להשתמש בה בארוחות בשריות. הנימוק: מראית עין. מי שיראה את הסועד, יחשוד שהוא אוכל חלילה חמאה עם הבשר - וזה כידוע אסור. רק לאחר שנה, כאשר קיומה של המרגרינה היה ידוע לכל, הותר האיסור: שוב אין מראית עין.
זוהי דוגמה קטנה לחשיבות שמייחסת ההלכה היהודית למראית העין - מה יחשוב מי שרואה אותי. אני לא אכנס למסעדה בלתי כשרה, כדי שלא יחשבו שאני אוכל בה. אני לא אשא בשבת מטרייה שנפתחה לפני שבת, כדי שלא יחשבו שפתחתי אותה בשבת. יתרה מזאת: מה שנאסר משום מראית עין בפרהסיה, אסור גם בצנעה - כדי שלא אבוא לעשותו בפומבי. "והייתם נקיים מה' ומישראל", אמר משה רבינו - וחכמינו למדו: "חייב אדם לצאת ידי הבריות כדי שחייב לצאת ידי המקום". שלא יחשדו בי ושלא ילמדו ממני משהו שגוי ומנותק מהקשרו.
אם ישראל הייתה מתנהלת לכל הפחות ברוח היהדות, ההפגנות בבלפור ובקיסריה היו נאסרות מזמן - ולו רק בגלל מראית העין: כיצד מתירים לאלפי אנשים להתכנס כאן, אבל אוסרים על עשרות אנשים להתכנס שם? מדוע מותר להפגין, אבל אסור לבוא למגרש כדורגל? וכמובן - השאלה הגדולה של ימים אלו: מדוע הפגנות אינן מוגבלות, אבל על תפילות מוטלות מגבלות חמורות?
המילים "זכות ההפגנה" אינן תשובה מספקת. בדמוקרטיה אין שום זכות מוחלטת, אפילו לא הזכות לחיים. בשום מדינה דמוקרטית לא נדרשת הממשלה לסגור את התרבות כדי לממן את הבריאות, גם כאשר ברור שעוד תקציב לסל התרופות יציל חיים. אפשר היה לחסוך מאות הרוגים בשנה אם היה איסור על שימוש ברכב פרטי; אבל זה לא עולה על דעתו של איש, ובצדק. גם הזכות לבחור ולהיבחר אינה מוחלטת: לא צריך לשלוח קלפי לכל חולה המרותק למיטתו, ועבריינים מורשעים לא יכולים להיות נבחרי ציבור.
גם זכות ההפגנה נסוגה מפני זכויות אחרות. אסור להפגין ברשות היחיד, משום שזכות הקניין גוברת. אסור להתחכך בבני המין השני, משום שאיסור ההטרדה המינית גובר. אסור להיכנס למחנה צבאי, משום שביטחון המדינה גובר. ובה במידה, אפשר וצריך וחובה לאסור הפגנות המהוות סכנה בריאותית - ואפילו אם זה רק למראית עין. משום שאי-אפשר לצפות מהציבור לציית להנחיות, כאשר הוא מתרשם שהן בלתי אחידות במקרה הטוב ומפלות במקרה הרע.
הבעיה עם ההפגנות הנוכחיות היא כפולה. ראשית, קיימת חשדנות בסיסית כלפי
בנימין נתניהו ועושי דברו. אם הם יטענו שההפגנות מסוכנות לבריאות, יעלה מיד החשד שזהו תירוץ בלבד כדי להפסיק אותן. וחייבים לומר שהחשדנות הזאת אינה חסרת יסוד, כאשר רואים כיצד נתניהו וחבורתו מוכנים להרוס את שלטון החוק על-מנת להציל אותו ממשפטו. שנית, בג"ץ הכשיר את ההפגנות הללו - אומנם במגבלות, אך הכשיר אותן. אלא שהוא עשה זאת משום שהמדינה לא העלתה בפניו טענות בריאותיות; הנקודה הזאת כלל אינה קיימת בפסקי הדין בנושא.
כאן אנו מגיעים לבעיה הגדולה ביותר: חוסר האונים המוחלט של משטרת ישראל. עמדנו עליו שוב ושוב בזמן אמת: משטרת היחצ"נות פועלת ביד רכה גם כאשר המפגינים עוברים על החוק, מפרים את התנאים שנקבעו להם ומצפצפים על המגבלות שהטיל בג"ץ. היא מבקשת מהם, היא כורזת להם, היא שוב מבקשת - ורק אחרי שעות של פרחחות ועבריינות, היא מפנה אותם בכוח וכמעט מתנצלת על זה.
דבריו של ממלא-מקום המפכ"ל,
מוטי כהן, בישיבת הממשלה (יום א', 13.9.20), היו החושפניים ביותר: "חשוב להדגיש שלפזר הפגנה של אלפי משתתפים יש משמעויות לא פשוטות ופעולה זו כרוכה גם בנפגעים". במילים אחרות: אנחנו לא מסוגלים או לא רוצים לעשות את זה, כי זה מסובך וכי אנשים עלולים להיפגע. משום מה, התירוצים הללו אינם נשמעים כאשר המשטרה מפזרת בכוח הפגנות של חרדים - כולל תוך אלימות בלתי חוקית בעליל, כולל תוך הפעלה של ה"בואש", כולל תוך זיוף דוחות שנועדו להצדיק את פעולותיה. זוהי בדיוק האיפה ואיפה שגורמת לרבים להגיע למסקנה, שלית דין ולית דיין - ולכן גם להם מותר לעשות ככל העולה על רוחם.
המעניין הוא, שבשבועות האחרונים המשטרה מגלה את אותה אימפוטנציה גם מול אירועים חרדיים המוניים: החתונה בבעלז, החתונה בוויז'ניץ, הכנסת ספר תורה, סליחות. אולי משום שגם שם מישהו הגיע למסקנה, שיש ציבורים שלא מתעסקים איתם: כאלו שעלולים להיות אלימים, כאלו שיש להם נציגות בממשלה. שיהיה ברור: אלו ואלו עבריינים. כל מי שמפר את ההוראות - צריך לקבל את אותו טיפול תקיף.
במקום זאת, האבסורד ממשיך לשבור שיאים. תפילות הימים הנוראים - באוויר הפתוח, כמו ההפגנות! - יהיו בקפסולות של 20 איש. אבל ההפגנות יימשכו, ואולי כעת יהיה להן איזשהו תו סגול; ותהיו בטוחים שהפרחחים הללו יפרו אותו, ושהמשטרה לא תעשה דבר, כי "פעולה זו כרוכה גם בנפגעים". אגב: בתירוץ הזה אפשר להשתמש לכל פעולה של המשטרה. שוטרי תנועה עלולים להידרס או לדרוס, הימ"ם עלול לפצוע אזרחים שנלקחו כבני ערובה. אם המשטרה מפחדת מנפגעים - אפשר לסגור אותה.
השורה התחתונה היא, שפעולותיה של ממשלת הג'ובים רק מגבירות עוד יותר את חוסר האמון בה - אם בכלל נותר אמון כלשהו. אמון הוא המצרך החיוני ביותר בעת ניהול משבר לאומי, ודאי כזה שכרוך באובדן חיים ובחורבן כלכלי. אז מה הפלא שאנחנו הולכים לסגר שני, ובצורת ההתנהלות המופקרת הזאת - גם לסגר שלישי. העיקר שחס וחלילה לא יהיו נפגעים. זה שיהיו מתים - זה כבר לא עסק של המשטרה, וכנראה גם לא של הממשלה.
