- ליקס הוא ד"ר פליקס דנציגר, מנהל בית החולים בתל אביב שנשא את שמו ופעיל בתנועה הרוויזיוניסטית.
פליקס הוא גיסו, פליקס רוזנבליט – לימים פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון של ישראל מטעם מפא"י.
מלי היא מלי דנציגר, אשתו של פליקס דנציגר ואחותו של פליקס רוזנבליט.
16 ביוני 1933 היה ליל שבת שקט. רוח נעימה נשבה בחופי תל אביב, והעיר התאוששה מהחום הכבד ששרר בצהריים. בקפה המפואר של פנסיון קטה דן ישבו כל המי ומי של העיר ונהנו מיין ואוכל משובח, מוזיקה וריקודים.
קטה דן הייתה זוגתו הטרייה של יוזף רוזנבליט, ועל כן נהגו בני המשפחה לפקוד את בית הקפה לעיתים תכופות. באותו ערב נהנה פליקס מארוחת ערב נהדרת במקום, ובדיוק כשפנה ללכת הבחין בחיים וסימה ארלוזורוב. הוא שילם וניגש לברך אותם לשלום.
"מר ארלוזורוב, ברוך שובך ארצה. סימה, את נראית נהדר", אמר פליקס.
"פליקס, ידידי, בוא והצטרף אלינו, קח כיסא", אמר ארלוזורוב.
פליקס משך את אחד הכסאות הפנויים והתיישב לצידם.
"אם כן, האם אתה מסכם את המסע שלך כהצלחה?" התעניין.
"בהתחשב בנסיבות, אני חושב שהיה מוצלח מאוד. קיבלתי את אישור ההנהלה בלונדון, ובמוצאי שבת אפגש עם בכירים בהתאחדות עולי גרמניה בנוגע לתוכנית".
"באשר לקונגרס הקרוב, אני חושב שעלינו להיות זהירים מאוד עם מה שייאמר שם".
"אתה צודק בהחלט, ועל כן אני מתכוון לערוך את רוב הדיונים בישיבות סגורות ובהרכב מצומצם".
"מצוין, ולו רק בכדי להימנע מעוד תגובות וכתבות נלהבות מצד הרוויזיוניסטים".
"האם גיסך, הד"ר דנציגר, לא רוויזיוניסט?" נזכרה סימה.
"את צודקת בהחלט, והוא מביע לעיתים קרובות עמדות שערורייתיות למדי. לכן אני משתדל שלא לשוחח איתו בנושאים אלה".
ארלוזורוב רכן אל פליקס, "אגלה לך סוד: תנועתם הולכת ונחלשת. הם עוד ינוצחו בקונגרס הבא, חכה ותראה".
בשלב הזה איבדה סימה את סבלנותה, קמה ולקחה את ארנקה. "אני יוצאת לשאוף קצת אוויר. ערב טוב, מר רוזנבליט".
"פליקס, זה הסימן שלי. היה נעים לראותך", ארלוזורוב קם ולחץ את ידו. "אקח את אשתי לטייל על שפת הים".
"טוב מאוד, שיהיה לכם ערב טוב", אמר פליקס והביט בזוג שהחל לצעוד על החוף.
חיים וסימה ארלוזורוב טיילו להם בשלווה צפונה על החוף, שואפים את אוויר הים המרענן ומאזינים לרחש הגלים. לא היה איש בחוף פרט לשני גברים, אחד נמוך והשני גבוה, שהלכו אחריהם. סימה הביטה לאחור, וכשהבחינה בהם צבטה בזרועו של בעלה. "הם לא מוצאים חן בעיני", אמרה.
"אין מה לדאוג, הרי הם יהודים. הם תכף יעברו אותנו". ארלוזורוב הציץ לאחור, ואכן שני הטיפוסים עברו אותם ונעמדו. בני הזוג המשיכו ללכת, ולאחר מכן חלפו על פניהם שוב שני הטיפוסים והתרחקו.
בני הזוג החליטו לצעוד לכיוון שכונת מחלול הקרובה, בה דלקו אורות בבתים. כשראו שאבדו עקבותיהם של השניים, נשמו לרווחה והמשיכו לצעוד עד שלא נראה זכר לאורות העיר. "נחזור", אמר ארלוזורוב, והם החלו לשוב על עקבותיהם. והנה בן רגע, ראו שוב את שני הטיפוסים אשר נעמדו מולם וחסמו את דרכם.
"כמה השעה?" שאל הבחור וסנוור אותם בפנס.
"איזו רשות יש לך להפריע לנו?" ענה ארלוזורוב וניסה להישמע רגוע ככל שניתן.
"כמה השעה?" שאל שוב.
ארלוזורוב הושיט יד אל כיסו כדי להציץ בשעון הכיס, ולפתע שלף הבחור השני אקדח וירה בו בבטנו. ארלוזורוב צנח ארצה על ברכיו וידיו והשניים מיהרו להימלט מהמקום.
"עזרה! עזרה!" צעקה סימה והחזיקה את ידו של בעלה. "חיים, אתה שומע אותי? תחזיק מעמד. עזרה!"
ארבעה גברים שהיו בקרבת מקום שמעו אותה ורצו לקראתם. "מהר, חייבים להזעיק עזרה!" קראה סימה. שלושה מהם נשאו את ארלוזורוב הפצוע, והרביעי רץ יחד עם סימה קדימה לפנסיון. סימה עלתה מתנשפת ובוכה במדרגות, שמלתה מוכתמת בדם, וקטה דן רצה לקראתה. "מה קרה?"
"הם ירו בו. הם ירו בחיים!" זעקה סימה.
"אוי אלוהים", קטה רצה וטלפנה מיד למגן דוד אדום.
תוך כמה רגעים, עוד בטרם הגיע האמבולנס, הגיע הקצין סטאפורד ממשטרת יפו, וביקש מסימה להתלוות אליו ולתת עדות. "אתן לך עדות אחר כך", אמרה סימה ופנתה ללכת.
"אני חושש שעלי להתעקש, גברת ארלוזורוב, כל עוד הפרטים טריים בזיכרונך".
אחד הסועדים ששמע את השיחה, מיהר אל סימה והציע להסיע את בעלה במכוניתו הפרטית. לולה בלומשטיין, ידידתה של סימה, ניגשה אליה ואחזה בידה. "אני אסע איתו, אל תדאגי".
"כן, קחו אותו משם, מהר! אני מיד אגיע".
המכונית עצרה בחריקת בלמים ליד ארלוזורוב הפצוע. הגברים העמיסו אותו למכונית ומשם המשיכו לבית החולים הדסה שברחוב בלפור. משהגיעו לבית החולים, התברר שאין מנתח במקום. המנהל, ד"ר לבונטין, ניסה לאתר את המנתח המפורסם, ד"ר מקס מרכוס, ששהה באותה תקופה בעיר, אך ללא הצלחה. לולה החליטה לקחת את העניין לידיה וביקשה מבעלה שייסע ויביא את ד"ר דנציגר, לפני שיהיה מאוחר מדי. מר בלומשטיין הופיע ברחוב גרוזנברג 8 רכוב על אופנוע. "ד"ר דנציגר! דוקטור!" דפק בחוזקה על הדלת.
ליקס פתח את הדלת והופתע לראותו. "בלומשטיין?"
"ד"ר דנציגר, בוא מיד להדסה, ערבי ירה בארלוזורוב!"
"אלוהים אדירים!" קרא ליקס. "אבל רק ד"ר לבונטין רשאי לקרוא לי. סע אליו ואמור לו לטלפן לי, אני אהיה מוכן".
במשך שלוש שעות ישב ליקס על מיטתו, מזועזע מגודל האסון, לבוש ומוכן ותיק המזל שלו מסודר ומונח ליד הדלת, ממתין לקריאה המתחייבת. לאחר הפצרותיה הבלתי פוסקות של גברת בלומשטיין, הזעיק לבסוף לבונטין את ליקס.
ליקס הגיע להדסה ונכנס בריצה לחדר הניתוח, בו כבר נכח ד"ר שטיין. הוא שטף מיד את ידיו ועטה כפפות, והחל לבדוק את ארלוזורוב בזמן שהאחיות מלבישות עליו את הכובע וחלוק המנתחים. "הכדור חדר לבטנו", אמר שטיין, וליקס נאנח בהקלה מסוימת. זה בדיוק סוג הפציעות בהן התמחה במלחמה, ניתוחים שיכול היה לעשות גם בעיניים עצומות. למרבה המזל הכדור לא פגע באיברים הפנימיים. בדרך כלל היו אלה חדשות טובות, אלא שלפתע ראה ליקס שהדם כהה לגמרי, סימן לכך שהמטופל איבד כמויות אדירות של דם.
"זה רע", הוא לחש. "תורידו מהחולה את מסכת החמצן". האחיות הביטו זו בזו מבולבלות ואז בד"ר שטיין שהנהן להן. "מהר!" צעק, והן נבהלו והסירו את המסכה. ארלוזורוב היה חיוור כסיד. "תגידו לי, מה עשיתם פה עד עכשיו?!" צעק ליקס.
מרכוס נכנס לפתע לחדר הניתוח, לאחר שדיזנגוף הצליח לאתר אותו ושלח אותו במכוניתו.
"ד"ר שטיין, ד"ר דנציגר", אמר וניגש לרחוץ את ידיו. ליקס הנהן לו חזרה, והוסיף לרגוז על האחיות. "מהר! האיש הזה צריך אינפוזיות! מה אתן עומדות כך?"
"מה קורה כאן?" שאל מרכוס, וליקס זז מעט הצידה כדי לאפשר לו לראות את גודל האסון.
"זה לא טוב..." מלמל מרכוס.
"לא. לא טוב בכלל".
האחות הגיעה עם מי המלח והציוד לאינפוזיה.
"מה זה?" בחן ליקס את הצינורות שהיו עשויים מגומי, והיו בלויים ומחוררים לגמרי. "זה הציוד שיש לכם פה בהדסה?? בושה וחרפה מה שקורה פה!" רתח ליקס ופניו האדימו מבעד למסכת המנתחים. האחות קשרה את החורים בצינור במטפחת, והניתוח נמשך.
בסופו של דבר הצליחו להוציא את הכדור בשלמותו, אך היה זה כבר מאוחר מדי וארלוזורוב מת מאובדן דם. ליקס הסיר את כפפות המנתחים, והטיח את המכשירים בכל הכוח על הרצפה. האחות צווחה בבהלה. שקט השתרר בחדר. מרכוס ושטיין החליפו מבטים ולא אמרו מילה.
"לא הערבי הרג את ארלוזורוב, כי אם דיר החזירים הזה!" צעק ליקס ויצא מחדר הניתוח בטריקת דלת רמה. הוא הלך ברגל אל ביתו ולא יכול היה להירגע. כל הדרך חשב על הסתמיות שבמוות הזה, וכיצד יכול היה להציל אותו אם רק היה מגיע אליו בזמן. "אולי הייתי צריך לנסוע מיד עם בלומשטיין ולא לחכות להזמנה", חשב, אך ידע שלא יכול היה לעשות כזה דבר, שעמד בניגוד לכללי האתיקה הרפואית.
האווירה בבית למחרת הייתה מתוחה, וליקס לא הִרבה לדבר. בחוץ הרחוב היה שקט וחם, ומפעם לפעם נשמעה שיחה מבעד לחלון של העוברים ושבים. מובן שכולם עסקו רק בנושא הרצח והשמועות החלו להתפשט במהירות. מלי לא התאפקה וטלפנה אל קטה דן, כדי לדלות קצת יותר פרטים על האירוע, אך את כל מה שאמרה לה – כבר ידעה. סימה טענה שירו בו ערבים, אך מי יודע. זה היה לילה חשוך, והאישה המסכנה הייתה מבוהלת עד מוות.
ליקס החליט שלא לפרסם את מה שאירע בבית החולים הדסה, כדי שלא לגרום לעוגמת נפש למשפחת ארלוזורוב ולקולגות מהדסה, אך דבר אחד ידע שעליו לעשות. הוא טלפן עוד באותו היום אל לבונטין ודרש ממנו להעסיק את מרכוס כמנתח הראשי של בית החולים. "אסור שדבר כזה יקרה שוב. ד"ר מרכוס הוא מנתח מהמעלה הראשונה, והוא ידאג לך לחדר ניתוח ראוי", אמר, וכך היה. כבר בשבוע שלאחר מכן הועסק מרכוס כמנתח הראשי של בית החולים.
בצהריים הגיע פליקס לסעוד כהרגלו בבית הדנציגרים. כולם ישבו ואכלו בדממה, והאווירה הייתה קודרת. "אמור לי, ליקס, מה קרה שם? היכן בדיוק הוא נורה?" שאל פליקס.
"היה לו מזל גדול ושום איבר פנימי לא נפגע. הרוצח, מי שלא יהיה, לא היה מוכשר במיוחד אם ירה מטווח כזה ופגע רק בבטנו".
"ובכל זאת, הוא השיג את התוצאה".
"האמן לי, פליקס, אילו חדר הניתוח הזה היה מנוהל כהלכה, היית עכשיו משוחח איתו ולא איתי".
פליקס נאנח. "אתה רוצה להגיד לי שניתן היה להציל אותו?"
"בהחלט כן".
"נורא ואיום", נאנק פליקס.
"אבל אני יכול לומר לך זאת: בין שהרג אותו הערבי ובין שדימם למוות, הרצח הזה הוא סימן", אמר ליקס.
"סימן למה, ליקס? ומנין לך שהוא ערבי?"
"סימן לכך שאנחנו מבזבזים את הזמן בדיבורים, בעוד שהם מבינים רק מעשים!" דפק ליקס על השולחן והעיף לרצפה כוס מים שנשברה לרסיסים. מלי נאנחה וקמה לאסוף את השברים. "קטה אמרה לי שסימה הגיעה למרפסת וצעקה שהערבים הרגו את ארלוזורוב", סיננה מתחת לשולחן.
פליקס שיחק עם האוכל בצלחתו ומלמל: "ואני דווקא שמעתי שאלה היו רוויזיוניסטים שחיסלו אותו".
"מה?!" ליקס קם ומלי הניחה יד על כתפו כדי לנסות להרגיעו, אך הוא העיף את ידה ברוגז. "אם אתה מעז לצאת בהאשמות כאלה, פליקס, מוטב שלא תבוא לכאן יותר!" צעק, קם מהשולחן ויצא מן החדר בסערה. מלי הסתכלה על אחיה בזעם, וגם הוא התרתח, קם בזעם והלך. מאותו היום נותק הקשר בין הפליקסים והם לא החליפו עוד מילה.
