טורקיה, שבעידן העות'מאני הייתה הכוח הדומיננטי במזרח התיכון ומעצמה עולמית, היא עדיין אחת המדינות הגדולות והחשובות באיזור. אוכלוסייתה שווה לזו של אירן – מעל 84 מיליון (השנייה באזור אחרי מצרים); כלכלתה היא השנייה בגודלה, אחרי סעודיה, עם תמ"ג של 744 מיליארד דולר, שמזכה אותה בחברות ב-G20. מיקומה האסטרטגי במערב אסיה, במבואות הדרום-מזרחיים של אירופה, על חוף מזרח הים התיכון והים השחור, ושליטתה במיצרי בוספורוס, מעניקים לה חשיבות נוספת, וצבאה הוא השני בגודלו בנאט"ו, לאחר ארה"ב.
סיום המלחמה הקרה העניק לטורקיה חופש פעולה רחב יותר במדיניות החוץ שלה. מגמה זאת התחזקה כאשר הסתמנה הנטייה של הממשל האמריקני בתקופת נשיאותו של ברק אובמה וגם בזו של דונלד טראמפ לצמצם מעורבות במזה"ת. מציאות בינלאומית זאת תאמה שאיפות טורקיות להאדרת מעמדה הבינלאומי. ב-2002 עלתה לשלטון ה-AKP (מפלגת הצדק והפיתוח), בראשות רג'פ טאיפ ארדואן, הפועלת להשיב למדינה את צביונה האיסלאמי ואת מעמדה האזורי והבינלאומי תוך געגוע לאימפריה העות'מאנית. בשנים האחרונות היא חותרת להגמוניה אזורית ולערעור הסדר המדיני הקיים במזה"ת ובמזרח הים התיכון.
טורקיה, אף שנותרה חברה בברית נאט"ו (החסרה מנגנון להוצאת חברת-ברית סוררת), התרחקה בהדרגה מהמערב. לאחר ניסיון כושל להשתלב באיחוד האירופי – שנוצל על-ידי מפלגת השלטון כתירוץ לנטרל את כוחו הפוליטי של הצבא – היא לא שעתה לאזהרתו של מייסד טורקיה המודרנית והחילונית מוסטפה כמאל (אתאטורק) נגד מעורבות במזרח התיכון. היא מקיימת נוכחות צבאית בעירק, בסוריה, במפרץ (בסיס צבאי בקטר) ובסומליה; היא מאתגרת את ריבונותה של יוון בים האגאי, וחותרת לבסס את השפעתה בשטחים שהיו בעבר בשליטת האימפריה העות'מאנית במזרח הים התיכון (לבנון, עזה, לוב ומדינות הבלקן).
ארדואן הוא המנהיג הבלתי מעורער של טורקיה מאז 2002. מפלגתו ניתנת לאפיון כגרסה טורקית של האחים המוסלמים, אם כי יש בשורותיה גם קולות מתונים יותר. מקור כוחה טמון באזורי הכפר המסורתיים, וכן בצמיחה הכלכלית, שהעבירה מיליוני טורקים אל שורות המעמד הבינוני. מכאן זהירותו של ארדואן מפני צעדים שעלולים לפגוע במשק הטורקי, המוכוון לייצוא והמשולב במערך הכלכלי הגלובלי, והתלוי בענף התיירות.
בתחילת דרכו הרחיק ארדואן בזהירות, ואחר כך במרץ רב יותר, את מדינתו מהמורשת החילונית (כמאליזם) של אתאטורק, שנכפתה על טורקיה על-ידי מייסדי הרפובליקה מאז 1937. בהנהגתו, טורקיה אינה טורחת להסתיר גוונים נאו-עות'מאניים ואיסלאמיסטיים המשתלבים בימינו ללאומנות טורקית תקיפה הבאה לידי ביטוי במדיניות חוץ כוחנית ובפעולות סמליות, כמו הפיכת "איה סופיה" למסגד. לאומנות זאת, שהוקצנה בהדרגה על-רקע תמורות בפוליטיקה הפנימית (בין היתר חיזוק מעמדו של ארדואן והשותפות הפוליטית בין ה-AKP לבין המפלגה הלאומנית ה-MHP), כוללת בין היתר מסרים אנטישמיים, עמדה עוינת כלפי ישראל ואת החזון של "שחרור אל-אקצה".
מאמר זה סוקר את השינויים במערכת הפוליטית הטורקית ובמדיניות החוץ שלה. השינויים הם עמוקים, וגם אם עידן ארדואן יגיע לסיום - אין הם צפויים להיעלם. בהתפתחויות אלו יש סכנות לאינטרסים ישראלים. המאמר מסיים בהצעות למדיניות הישראלית כלפי האתגר הטורקי.
השינויים מבית
לאחר כמעט שני עשורים מעליית ה-AKP, המערכת הפוליטית הטורקית עברה טיהור בהיקף נרחב של ה"כמאליזם", אף על-פי שיש עדיין מעוזים כמאליסטיים, וסמלי הרפובליקה עדיין עומדים על-כנם. במקביל חלה איסלאמיזציה בחינוך ובמרחב הציבורי. מאפיין נוסף של המערכת הוא המעבר לשלטון אוטוריטרי יותר ויותר, הרודף ומשתיק את מתנגדיו, את התקשורת ואף את הרשתות החברתיות. למרות הנטייה לכנות את ארדואן "סולטן" על-ידי מבקריו מבית ובחוץ, הוא עדיין אינו משתעשע ברעיונות הסולטנות והח'ליפות.
מהלך של איסלאמיזציה הדרגתית מתנהל במערכת החינוך, ואף הואץ בעשור השני של המאה ה-21. עקרון ה"אתאטורקיזם" (לאומיות טורקית חילונית) הוסר מתוכנית הלימודים ב-2012. לעומת זאת, ב-2017 הוכנס עקרון הג'יהאד למערכת החינוך, כאשר ברוח האפולוגטיקה האיסלאמית של הדורות האחרונים הוא מוצג כמושג שמשמעותו העיקרית היא המאבק הפנימי של האדם לשיפור, אבל יש לו גם משמעויות אחרות. מספר בתי הספר התיכוניים הדתיים – רשת "אימאם חטיפ" (Imam Hatip) – עלה במאות אחוזים בעשור השני של המאה. ה-AKP גם השתלט על המל"ג הטורקי (YÖK) ודאג לחדירת איסלאמיסטים לסגל האוניברסיטאות.
האיסלאמיזציה מתבטאת גם בתחומים אחרים. כאמור נוטרל כוחו של הצבא, מגן המורשת הכמאליסטית החילונית. לעומת זאת הרשות לענייני הדת התחזקה מאוד, ובשנים האחרונות נרדפה הסיעה הדתית המתחרה והמתונה יותר של פתוללה גוּלֶן על-ידי השלטונות. במסגרת הניסיון לצמצם את צריכת האלכוהול בפרהסיה אימצה המדינה הגבלות הולכות וגדלות, כולל הטלת מיסים כבדים על מכירת אלכוהול ופרסומות למוצר זה. כמו-כן, מוזאונים (בעברם כנסיות ביזנטיות שבתקופה העות'מאנית הפכו למסגדים) הוחזרו על-ידי הממשלה למעמד של מסגדים. המפורסם בהם הוא "איה סופיה", שהשבתו למעמד של מסגד לוותה בסממני טקס צבאי שהבליטו את העבר העות'מאני (כיבוש קונסטנטינופול, היא איסטנבול, ב-1453), וכן במסרים רשמיים המסמנים את מסגד אל-אקצה כיעד ל"שחרור".
מזה שנים, הנשיא ומפלגתו מהדקים בהדרגה את אחיזתם במוסדות השלטון. ארדואן (שכיהן תחילה כראש ממשלה, במסגרת השיטה הפרלמנטרית) יזם כרסום בסמכויות הפרלמנט ומעבר בשלבים למשטר נשיאותי ריכוזי מאוד. השינוי החוקתי הושלם ב-2017, וביסס את מעמדו הפוליטי של ארדואן כשליט כל יכול. המשטר הפך לאוטוריטרי (ואישי) יותר ויותר. ההגבלות על חופש העיתונות גברו, וחברות בעלות עיתונים ותחנות טלוויזיה נקנו על-ידי מקורבי ראש הממשלה בלחץ השלטונות. נערכו משפטים פומביים לקצינים בצבא ובמשטרה ולפקידי ממשלה בכירים שהואשמו בקשירת קשר נגד הממשלה. המפלגה אף קנתה אחיזה במערכות המשפטית והבנקאית. הוטלו מגבלות על ארגונים לא-ממשלתיים (NGOs), ולאחרונה השלטונות מהדקים גם את האחיזה ברשתות החברתיות.
טיהורים וחילון כפוי
ארדואן ערך טיהורים נרחבים בצמרת הצבא והמשטרה, במיוחד לאחר ניסיון ההפיכה הכושל ב-2016. שארית הקצונה הגבוהה שגדלה על המורשת החילונית סולקה מהארגונים שרשאים להשתמש בכוח. האופוזיציה וגורמים במערב שדעתם אינה נוחה ממגמת פניו של ארדואן מודאגים גם מהניסיון לבנות מיליציה נאמנה למפלגה, על-ידי מתן רשות לארגון "שומרי השכונות" (Bekçi) לשאת נשק. באוגוסט 2020 הקים ארדואן ארגון נוסף בעל אופי צבאי בשם ה"תגבורות" (Takviye). תפקידו לאבטח את הנשיא בתוך טורקיה, והוא יתאמן במסגרת הכוחות המיוחדים. בניגוד לכוחות המשטרה ו"שומרי השכונות", ה"תגבורות" נמצא תחת פיקוד ישיר של הנשיא. ארדואן הקים משמר נשיאותי שיבצר ביתר שאת את שלטונו האישי.
תהליך החילון הכמאליסטי הכפוי מלמעלה לא השתרש בחלקים גדולים של האוכלוסייה הטורקית, בעיקר בפריפריה, באזורים לא-עירוניים, בחבלים הרחוקים יותר מהחוף ומהערים הגדולות. לכן, המסרים הלאומיים, והאיסלאמיזם המעוגן גם הוא במורשת העות'מאנית שהשמיע ארדואן, שעליו נשענת השקפת עולמו, נפלו על אוזניים כרויות. בה בעת, הכריזמה האישית והדיכוי של מתנגדים עזרו לארדואן להשתלט על המערכת הפוליטית. אך כל אלו אינם ההסברים היחידים לכוח המרשים שצבר ארדואן ומפלגתו. בראש ובראשונה, מה שביצר את מעמדם היה היציאה מהמשבר הכלכלי בתחילת המאה, והשגשוג שלאחריו, שאפשר למיליוני טורקים בכפרים ובשכונות בפרברי הערים הגדולות להיחלץ מעוני. הישגים אלו נזקפו לזכותו של ארדואן, ותרמו לתמיכת ההמונים במנהיגותו, ועד לאחרונה גם באו לידי ביטוי בקלפי.
ההידרדרות הכלכלית של השנתיים האחרונות מעיבה על זוהרו של המנהיג, והדברים החריפו על-רקע משבר הקורונה. לפיכך, שאלת הצמיחה הכלכלית הפכה לעקב אכילס של ארדואן וה-AKP. בבחירות המוניציפליות ב-2019 איבדה ה-AKP מעוזים חשובים, כמו עיריות איסטנבול ואנקרה. התבוסה באיסטנבול הייתה צורבת במיוחד כאשר החליט ארדואן לערער בכלים משפטיים על ההפסד הדחוק של מועמד ה-AKP, שהוביל לסבב בחירות שני ולניצחון מועמד האופוזיציה, וזאת בלב הפועם של חיי הכלכלה והתרבות של טורקיה, ובמעוז שבו בנה ארדואן עצמו את הקריירה הפוליטית בתמיכת השכבות העממיות (ובעזרת תושבי העיר הכורדים שזנח לטובת הלאומנים). כמו-כן, אישים בולטים משורות ה-AKP נטשו אותה ומתייצבים נגד ארדואן. הבולטים בהם הם ראש הממשלה לשעבר אחמט דאבוטאולו וסגן ראש הממשלה לשעבר עלי באבאג'אן.
יש בכך כדי להעיד, כי ההגמוניה של ה-AKP אינה בהכרח בלתי הפיכה. הבחירות הבאות לפרלמנט הטורקי ולנשיאות מתוכננות ליוני 2023. כרגע לא נראה באופק מנהיג שמסכן את הדומיננטיות של ארדואן, אם כי מפלגתו, שאין לה רוב מוחלט בפרלמנט, עשויה לאבד מושבים נוספים, וייתכן שיימצא עד אז מי שיסתכן בהתמודדות. בכל מקרה, הכלכלה תהיה בראש סדר העדיפות עבור הבוחר הטורקי.
